חלום התעופה הוא חלום אוניברסלי. יש משהו מאוד בסיסי, ארכיטיפי, קמאי, ראשוני (וכו') ברצון שלנו לפרוש כנפיים. נחסוך משלושת הקוראים הנכבדים של הבלוג את פרשנותי הפסיכואנליטית לקיבעון האנושי הזה, ורק נאמר שגם אני חוויתי חלומות חוזרים ונשנים על תעופה. אני מניח שהמאסה הקריטית היתה בילדות, עד כמה שזכרוני אינו מטעה אותי, אך עם זאת חלמתי את החלום לא מעט גם בבגרותי.
מה שיפה במוטיב הריחוף הוא שלכל אדם קיימת הווריאציה שלו. אני אוחז בשתי שיטות.
השיטה הראשונה היא שחיית חזה באוויר. הגוף נשטח ומקביל את האדמה, הידיים מתזזות במרץ את תנועת השחייה, הרגליים עוקבות בהתאם. האוויר מתאים עצמו לצמיגיות המים ואני נוסק לאט ובבטחה. עכשיו כשאני חושב על זה, די מעפן.
השיטה השניה היא לפדל עם הרגליים כאילו אני רכוב על אופני אוויר. השיטה הזו טריקית יותר - אני מפדל קצת, נוסק כמה מטרים ואז דועך ומנמיך חזרה. כלומר שני צעדים מעלה, אחד מטה.
באופן הזה עלי להיות דרוך כל הזמן כדי שלא אאבד את האחיזה ואתחיל בצניחה חופשית. גם זה די מעפן למען האמת.
מה זה אומר עלי לעזאזל? איפה התזזיתיות הפיטר-פנית, איפה הגלימה של סופרמן?
באופן מסוים זה אומר שגם בחלום אני נותר מקובע, מציית בדרך כזו או אחרת לחוקי הטבע הבודדים שאיכשהו הצליחו להסתנן אל החלום.
הטיסה היא הרי מעוז החופש המוחלט, השתחררות טוטאלית מכבלי העולם. נסיקה הרחק ממישור הארציות אל מרחבי האוויר. ואצלי - הרוח לעולם נותרת מהולה בחומר ואין ולא יהיה הגביש המזוקק.
וואלה. זה באמת מתאר אותי במדויק.
ואתם, מה הווריאציה שלכם? (זו גם בדיקה אם עדיין נותרו קוראים לבלוג הזה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
