0.4

הייתי חייבת לבוא לפה לכתוב

לא רציתי לכתוב לעצמי

רציתי לתת למילים את האפשרות לנשום

רציתי שמה שאני אומר היום יהיה בעל איזושהי משמעות

לעוד מישהו חוץ ממני.

(אני מנסה לאסוף תמונות

רגעים סדוקים שיתחברו לתחושה

אדים מכוס תה

פתק מודבק על קיר עם סדק

שמלה על קולב

מנורת לבה בפעולה

קצה של סימניה בספר

דף ישן עם משפט בצרפתית

אצבעות מלוכלכות מעופרת

טיפת מים נופלת

מגבת מלופפת על שיער

נצנצים

נר בתוך כוס זכוכית

אצבע מחליקה על מיתר

F#M)

כל כך רציתי לכתוב אבל עכשיו אני רק נחנקת

כל נשימה כבדה לי, קשה לי

כל רגע שעובר רק גורם לי לרצות להתקפל

להתכסות בפוך

לא לכבות את המנורה הקטנה

ולשכוח שביקשתי לאהוב

כי זה לא בא, זה לא עובד

אני מתחילה לספור אחורה את המבטים

ולהרגיש איך שניה לפני שבטוח אתרוקן

יכאב לי הכי הרבה משכאב לי כל כך הרבה זמן.

כל הזמן אמרתי שהתמצית של הקיום שלי היא האהבה

שאני לא יודעת מה זה לא להרגיש, שאני חייבת

ואז החיים הראו לי, ולימדו אותי, ועזרו לי להבין

שבאיזשהו שלב צריך פשוט לעצום עיניים

וללכת לישון.