הכל מעורפל ומעורבל ויש פינות לעגל ודמעות ללקק ולבלוע מהר, בלי לחשוב. רק לרוץ במין מסלול מעוקל בלי סוף ובלי התחלה, מעגל פסיכי מלמעלה למטה ולהפך, משהו נשגב יותר ממה שחלמת עליו אתמול עם היד במכנסיים. הראש שלך מלא בשטויות שאת מודעת אליהן במאת האחוזים ומעדיפה להחליק, או שאולי להבליג. שתיקה רועמת מול סערה אפורה שמאיימת לנגוס בך מאחור כל כך חזק עד שתצרחי. גשרים לחצות, או לשרוף, או גם וגם לפי מצב הרוח. את אוהבת לבכות, את אוהבת מלוח; בגלל זה את אוהבת לעצום עיניים ולצלול עמוק באוקיינוס מזוהם, כשהמלח צורב לך את האף ואת המוח והכל מתעורר אצלך באותו הרגע.

את אוהבת שמלות ארוכות ונפוחות שעולות למעלה ואז יורדות למטה, כמו קרוסלה בצבעי פסטל שמזכירה לך צמר גפן מתוק ואושר נקי של ילדה עם צמות. את מתחרטת על רגעים קטנים של נוסטלגיה, כי הם מתוקים מידי. כבר אמרתי לך שאת אוהבת מלוח? את לא קובעת. את לא הבוס של אף אחד ובטח לא של עצמך. את מפוחדת מידי בשביל להחליט. את עומדת על קצה של צוק מחודד ויורקת למטה בחיוך. את מתגרה בעצמך כי את מרגישה אמיצה. אבל את לא. את מפוחדת מידי בשביל להחליט. יש בך אלמנטים של חיית פרא, אבל את כל כך מבויתת שבא לסתור לך חזק על לחי ימין, רק כדי לראות את האש בעיניים לדקה או שתיים. די. די עם השקט הזה. תצעקי- חזק, עמוק. הציניות שלך מייבשת. מדאיגה. את נהנית מהכאב נכון? את נהנית. ההנאה החולנית שלך. בתנועות מוקפדות של חייל במדי זית וכומתה סגולה, של זקנה עם שמלה פרחונית בריח של שוק, של זמר חתונות רוקד על במה עם חיוך שביר שהתאמן עליו מול המראה, של דוגמנית על סף עילפון על מסלול לבן מחוסה בפלאשים ושטרות מלוכלכים, שלך. התנועות שלך. רגל אחרי רגל, יד אחרי יד, עוצמת עין אחת ואז את השנייה, ממצמצת בשפתייך, מלקקת אותן בלשונך, מושכת באף וחוזר חלילה. ילדה מסוכר שנמסה בגשם ראשון של נובמבר. חור שחור באמצע שום-מקום. סתם מחשבה שנזרקה לחלל.

הפעם בלי הסברים, בלי התנצלויות. נקי.

אני נטו.

מזל שאין פה אף אחד.