| |
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2006
הציבור עוד לא עלה לכיתה י"א - הרהורים על צרכנות וכדורגל
כשסיימתי חטיבה ועברתי לתיכון, התלבטתי בין מגמה ריאלית להומנית. ההתלבטות לא היתה קשה. אני עצלן ולכן הבחירה היתה במה שאמור היה להיות קל יותר - הומנית. כשהחלה שנת הלימודים, עשיתי לי שלושה חברים בכיתתי החדשה, כיתה י-1.
אמנם חבורתי המצומצמת נעמה לי, אך שאר בני כיתתי התגלו כצרה צרורה. פשוט נפלתי על כיתה של טיפשים. מיום ליום סבלנותי קרבה לקיצה. כעבור כשלושה חודשים הונח הקש ששבר את גב הגמל.
אתם ודאי זוכרים שבכיתה י' הדמוקרטיה בשיאה והבנות הכי מעצבנות בכיתה מארגנות "עצומה" על כל דבר - הזזת מבחנים, דחיית מועדי הגשת עבודות וכיו"ב. ובכן, בכיתתי המבריקה נהגתה עצומה יחידה במינה. התלמידים הגישו עצומה למחנכת על כך שיש רעש בשיעור של המורה לאנגלית. יש רעש? תסתמו את הפה. מה אתם מגישים עצומה?!
אני סירבתי לחתום על העצומה העצומה הזו. בליבי גמלה ההחלטה לעזוב את הכיתה, ושנאת בני כיתתי בעקבות אי חתימתי דחפה אותי מהר יותר וחזק יותר.
למה בעצם אני מספר את הסיפור הזה? אני לא חובב כדורגל. אבל לאחרונה כולם מדברים על מחירי הצפייה השערוריתיים במונדיאל. כל חברי שמרגישים פגועים מלינים כל העת על כך ש"אין חרם צרכני, איזה מדינה דפוקה, הציבור בארץ" וכל זה. אבל לחרם צרכני אין אבא. חרם צרכני זה כשצרכנים פשוט לא קונים. אתם רוצים חרם צרכני - החרימו. אל תתלוננו. האנשים בארצנו חיים תחת הרושם שכשמדובר בחרם צרכני יודיעו להם על זה ברדיו, בטלוויזיה, בפשקווילים או אני לא יודע איך.
כשאמריקאי חושב שמשהו יקר - הוא לא קונה. זה די פשוט. אין מי שמארגן את כולם לא לקנות. אם העם היושב בציון יפסיק לחשוב ש"אם רק אני אחרים זה לא ישנה כלום, ואני לא רוצה לצאת הפראייר היחיד שלא יהיה לו", או אז נראה פה חרמות על ימין ועל שמאל, כי באמת לא חסר מה להחרים פה.
צאו צאו והחרימו. אל תשלמו למונדיאל. לכו לצפות בפאב. בעד אותו הכסף תקבלו גם כוס בירה וחברה. אל תקנו קסטרו שצוחקת בפני הצרכנים עם הפרוות. אל תקנו פוקס ותפוזינה עם הפרסומות הסקסיסטיות שלהם. צמצמו השימוש בסלולר.
מאמץ של כמה חודשים בהם נמנע קצת עינוגים מעצמנו יחנכו את החברות להבין ש"אפשר לדפוק חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לדפוק את כולם כל הזמן" (זה לא אני אמרתי, זה בוב).
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: