הימים הראשונים בתל-אביב היו קשים. היינו מתוסכלים. אבל החיים שבו למסלולם. אתמול היתה האופרה בפארק. "ריגולטו" של ורדי. אלפי תל-אביבים באו לצפות במופע החופשי. קל היה לשכוח את המלחמה לצלילי "לה דונה אה מובילה".

בתל-אביב, אנשים צוחקים, מחייכים. מתחילים עם בחורות. הולכים לסרט. למסעדה. חזרתי מהפאב לפני כמה דקות.

אבל יש משהו מתחת לפני השטח. משהו שחור, אפל. משהו רע. אנחנו מנסים להדחיק את המלחמה. לברוח ממנה. אבל היא שם. היא רודפת אותנו. איך שאנחנו נוהגים, איך שאנחנו מדברים, איך שאנחנו מתפרצים על אנשים. המלחמה בתוכנו. לכן אנחנו שונאים אותה.