כשטיילתי באפריקה סיפרו לי רבים מהמטיילים על הסרט Hotel Rwanda. כששבתי ארצה צפיתי בסרט. אני לא יודע לגבי איכויותיו האומנותיות, אבל הסרט הזה בהחלט גורם לך לחשוב. במיוחד כיהודי, חשתי בושה. ידעתי שקורה שם משהו ברוואנדה אבל מעולם לא טרחתי לנסות ולהבין, שלא לומר לעשות משהו בנדון. בסצנה אחת, למשל, רואים אנשים נרצחים, כשברקע הרדיו משדר את ישיבת האו"ם בה מתפלפלים המתדיינים האם מבוצע שם רצח עם או "מעשים של רצח עם" (Acts of Genocide).

הסרט שינה אותי. הוא הביא אותי להבין שאני חייב להיות קשוב לסבלם של אנשים באשר הם. פתאום הפתגם "עניי עירך קודמים" לא נשמע לי הגיוני. סבל הוא סבל ואדם הוא אדם. היותנו שקועים בסכסוך המזרח-תיכוני לא פוטרת אותנו מדאגה לסובלים במקומות אחרים. כמו שאמרה לי חברה, פתאום אפשר להבין איך העולם שתק בשואה. הם ידעו, הם אולי אפילו אמרו ש"זה נורא מה שקורה שם באירופה". אבל אף אחד לא קם. אל לנו לצפות מעמים אחרים לדברים שאיננו דורשים מעצמנו. גם לי גירד באוזן כשאמרו "רוואנדה", והיום מציק לי קצת כשאומרים "דארפור".

הנה היום, מדינת ישראל מחזיקה כבר כמעט שנה כ-300 פליטים מחבל דארפור שבסודן. המדינה מנסה לגרש אותם. במקום שמדינת ישראל תהיה אור לגויים, מובילה את הדאגה לפליטים, היא מגרשת אותם כאילו היו סכנה ביטחונית או חברתית. אף לא טיפת הזדהות עם סבלם. לא שמץ של רגשות אשמה.