| |
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2007
לחיות את הקלישאה (וגם: געגוע)
נכנסתי למסעדה.
שאלה המלצרית:Can I help you, sir?
Table for one please, עניתי.
ואז שמתי לב שעיני כל הסועדים נשואות אלי ברחמים. המפות אדומות. על כל שולחן מונח ורד אדום. לעזאזל! זה וולנטיינז דיי! הרגשתי כמו בהוליווד קיטש בתפקיד יו גראנט.
בכל אחת מארבע נסיעותי האחרונות לשפילד חשבתי לעצמי שזו הפעם האחרונה, ובכל אחת מהן התבדיתי. הפעם יש בי תחושה שזו באמת הפעם האחרונה. אני לא יודע למה. משנאה גמורה ומוחלטת לעיר הזו הפכתי לחובב מושבע שלה. בכל נסיעה מצאתי בה משהו חדש. אני עוד כאן וכבר מתגעגע לנג'יב הפקיסטני, בעל חנות השווארמה שמצאתי עוד בקיץ. אני מתגעגע למלון, לכורסאות העור בקומת הכניסה, למסחטת המיץ בארוחת הבוקר. אני מתגעגע לחבורת השחורים העומדים דרך קבע בפתח הפאב באחת מהפינות האפלות של העיר. מתגעגע לכנסיות, מתגעגע למזרקות. אני מתגעגע למדרחוב ולחנויות התקליטים. אני מתגעגע לרחוב West משובץ המרצפות, מעליו טוויים חוטי החשמל של החשמליות הנוסעות בו ממזרח למערב וממערב למזרח, רחוב בו גיליתי את ה-Cavendish - תחנה של גן-עדן על פני כדור הארץ. אני מתגעגע למסעדה שמצאתי בשבוע שעבר שמגישה חומוס טוב ואוכל לבנוני. אני מתגעגע לבנות שפילד שתמיד חינניות, תמיד חשופות רגלים, לעולם על עקבים אבל אף-פעם לא מושכות.
אם זו לא היתה הפעם האחרונה, ודאי הייתי אומר שאני לא רוצה להגיע יותר לשפילד לעולם. עם כל סוף בא הגעגוע.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: