|

|
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מרץ 2007
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2007
מילים על שלום ומלחמה לא משנה איך זה קרה, מצאתי את עצמי בהופעה "הלהקה" בתיאטרון הלאומי הבימה. לא משנה כמה הוא דביק וכמה הוא לעוס, "שיר לשלום" מצליח לגרום לי לבכות בכל פעם מחדש. התחינה של המתים להפסיק את המלחמות המטופשות, להפסיק להתעסק בעבר ובמי התחיל ומי אשם, ולהתחיל להסתכל קדימה "בתקווה, לא דרך כוונות", כל אלה כאילו מובנים מאליהם. התסכול והעצב עולים כשחושבים על כך שהשיר נכתב כמעט לפני ארבעים שנה וארבע מלחמות ומאז דבר לא השתנה.
הכוחנות עדיין שולטת בשיח הלאומי וחודרת לכל תחומי החיים. אחד הסממנים הנסתרים של אותה כוחנות מצוי בשפה העברית שספגה מאז קום המדינה את אותה כוחנות והיא משתמשת במונחים של כוח וצבא כמעט בכל תחום. בלי לשים לב, אנחנו מבלים במסיבות פיצוץ, במרכולים יש מבצעים, בחנויות הבגדים יוצאים במבצעי חיסול, ועדי עובדים מטרפדים יוזמות, במגרש הכדורגל תוקעים טיל לחיבורים, יש לנו חבר תותח, משרדי הממשלה נלחמים בעוני, ובעסקים יש מי שמפוצץ עיסקאות. יש עוד דוגמאות רבות, אני בטוח שאתם יכולים לחשוב על כמה בעצמכם (מוזמנים לרשום בתגובות).
אנחנו עדיין אומרים "שלום" זה לזה ברחוב ובטלפון, אבל נראה שגם המילה "שלום" נשחקה. המונח "תהליך השלום" גורם לי לחוש כאילו התהליך הוא העניין. כמו תהליך ייצור, אין לו סוף והתהליך עצמו הוא היעד. זה אולי לא מדוייק לשונית, אבל זו התחושה שלי מהמונח וגם מהעובדה שהתהליך הזה לא הגיע לכלל סיום במשך ארבעים שנות כיבוש. אני מעדיף את המונח הערבי "עמליית א סלאם" - מלאכת השלום, שבתפיסתו הוא עשייה שבונה שלום. לאחרונה נחשפנו לדוגמא מצויינת של חדירת הכוחנות לשפה כשהומצא המונח הציני "מתקפת השלום" של אסד. מה זה אומר עלינו אם שפתנו משתמשת במונחי כוח גם כדי לתאר שלום?
אני לא בלשן ולא לשונאי ולא חוקר שפות. אני לא יודע אם המקור לדוגמאות שנתתי ברשימה הזו הוא אכן בכוח. ובכל זאת, כשמתסכלים על התמונה בכללותה קשה להתעלם מהכוחנות הזו שחדרה לשפתנו. השפה היא אנחנו ובבואתנו נגלית בה, ואני לא אוהב את מה שאני רואה. אני חושב שלמילים יש כוח רב, ומת לשמוע כבר את ראשי המדינה מתחילים לשקול אותן ולהשתמש בהן כדי להרגיע ולא כדי להפחיד, כדי להפנות יד לשלום ולא להרים יד מאיימת. אני מאמין ששינוי השפה בה אנחנו משתמשים בהתייחסות לשכנינו תקרב את מלאכת השלום לסיומה.
| |
| |