| |
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
חרדת נטישה (התקווה)
בקרב הקוראים המעטים של הבלוג מצויים גם כמה שמכירים אותי הרבה שנים ויודעים שאין לי כל עניין בספורט. ובכל זאת ההפסד אתמול של הפועל ירושלים למכבי תל-אביב העציב אותי מאוד. נראה היה שסוף סוף קבוצה שאינה מכבי תל-אביב תזכה באליפות ותיתן תקווה לקבוצות כדורסל אחרות. תקווה לשינוי סדרי עולם במדינה התקועה הזו. אבל במדינה הזו אין תקווה. אלוהים לקח איתו את התקווה כשהוא עזב את הארץ. התקווה היחידה שנותרה במדינה היא ההמנון, וגם הוא לא משהו.
לאחרונה אני חש שנמאס לי. נמאס לי לחיות במדינה שממליכה גנרלים. נמאס לי לחיות במדינה בה המועמד בבחירות המקדימות של מפלגת הליברלים קורא למצביעים לבחור במי שיוכל לנהל את המלחמה הבאה כאילו זו היתה כורח. נמאס לי לחיות במדינה שמקדשת אדמה ובזה לאדם. נמאס לי שהכסף הוא חזות הכל. נמאס לי לחיות במדינה בה כסף שהושג במרמה וברוע קונה אנשים. נמאס עלי האלפיון העליון מול מאות אלפי עניים. נמאס לי מתוכניות ה"מציאות" שממליכות כוכב מהפריפריה כאילו זו מציאות
שאנשים מהפריפריה יכולים להצליח באותה מידה כמו אלה המבוססים מהמרכז. נמאס לי מ"לרדת בגדול" שבלי שום נקיפות מצפון גורמת לכל מי שיש לו משקל עודף להרגיש חרא עם עצמו. נמאס לי שראשי המדינה מונהגים ע"י צרות האופקים של הציבור במקום להנהיגו ולפתוח בפניו אופקים. נמאס לי מהעדר החזון ומהעדר הנהגה. נמאס לי מהקומבינות. נמאס לי להתמקח בחנויות על המחיר. נמאסה עלי האלימות ברחוב והאלימות בכביש והאלימות בשפה והאלימות בשטחים. נמאסו עלי הפופוליזם והדמגוגיה. נמאס עלי הצהוב של העיתונים והצהוב עוד יותר של הרשת. נמאסו עלי הכותרות. נמאס לי לחיות במדינה שבה כל הזמן מזינים אותנו בשנאה ובפחד. נמאס לי לקרוא את הטוקבקים שמאשימים את כל העולם באנטישמיות אבל לא רואים את הגזענות שלהם, ושמשתמשים בטיעונים של ילדים בגן כמו "הם התחילו" או "יש גרועים יותר מאיתנו". נמאס לי מ"יש לך נשק?" ומ"ארזת לבד?". נמאס לי מהיוהרה. נמאסה עלי הגאווה. נמאס לי מהסכיזופרניות של מדינה שיוצאת בקמפיין תיירות להומואים אבל מסרבת לקיים מצעד גאווה. נמאס לי מחוסר סבלנות. נמאס לי מהעדר סובלנות. נמאס לי שאומרים לי לא לנסוע בשבת ואיך להתחתן ומיהו יהודי. נמאס לי מסעיף הלאום בתעודת הזהות. נמאסו עלי האיומים על הפלשתינים ועל הסורים ועל חיזבאללה ועל איראן ועל העולם. נמאס לי ש"לא מנהלים מו"מ תחת אש" אבל כשיש שקט אז "למה להחזיר שטחים? הם מפחדים והם יודעים למה". נמאס לי שכלום לא משתנה פה. נמאסה עלי האדישות של אלה שחושבים כמוני אבל לא מזיזים את התחת כדי לשנות.
לפני שנה עוד חשבתי שהאנשים שחוזים את קץ המדינה הם הוזים. היום זה נראה כל כך מציאותי. עשב הייאוש מכה שורשיו ונראה שכל המדינה תתכסה בו אם לא נדביר אותו מהר. רגע לפני שאני עוזב פה ואני מתחיל לפחד שלא ארצה לשוב. אהבתי את המדינה.
יעידו על כך אלה המכירים אותי ויעיד על כך אלוהים. אנחנו מביאים על עצמנו חורבן ופתאום אני ממש ממש מפחד שלא יהיה לאן לחזור, כי אם לא יהיה לאן לחזור תאבד כל תקווה לחיים נורמליים. התקווה היחידה שעוד יש בי היא שאני יודע שהשמאל ינצח בסוף. הליברלים תמיד ניצחו לאורך ההיסטוריה של האנושות. הם המושכים את האנושות בסבל אל מקום טוב יותר. אנשי השמאל נדונו לחיות בתיסכול מתמיד ובלי לראות את חזונם מתממש. כך תמיד היה. השאלה היא אם השמאל בארץ יצליח להניע את המדינה לחוף מבטחים לפני שיהיה מאוחר מדי. ימים יגידו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: