| |
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2007
ביתניים אין לי כותרת לשנה החדשה. וכמובן - חומוס
נדמה לי שאיבדתי את מעט הקוראים שהיו לי, ולא בלי סיבה. כולי שקוע בהתאקלמות בארצות הברית של אמריקה. אני יושב פה בסיאטל, לא רחוק מהמגדל שמצוייר בפתיחה של "פרייזר", ואני חושב על ישראל. לא על ארץ ישראל ולא על המולדת. לא על החזון והציונות. אני חושב על החברים שלי שבקושי יוצא לי לדבר איתם. אני חושב על החברים שלי שלא הספקתי לאחל להם שנה טובה. אני חושב על אחי שעבר דירה ועוד כמה חוויות שחווה ולא הייתי שם איתו. הניכר מעצים את הכאב. אני חושב על המשפחה שאני מקווה לזכור להתקשר אליהם מחר משדה התעופה לארוחת החג. אני חושב על האחיינית שלי שעוד זוכרת אותי ועל זו שעוד קטנה מכדי לזכור אותי. דווקא האחיניות הן אלה שגורמות לי לבכות. ואני לא יכול שלא לחשוב עליהן.
בכל צהריים אני מתלבט מה לאכול. אחד הספרים הרשומים פה בצד מספר על אח שמאוהב באחותו וכדי לפתור את אהבתם אחותו מחליטה שהם צריכים להזדיין עד שיכאב להם. עד שיבוא להם להקיא אחד מהשני. בששת החודשים בטרם עזבתי את הארץ אכלתי חומוס כל יום. ניסיתי את השיטה. כל יום אכלתי חומוס וקיוויתי שיבוא לי להקיא מחומוס. התוצאה היתה הפוכה. אני כבר לא יודע מה יש לאכול פרט לחומוס. ובכל צהריים אני במאבק למצוא משהו שהוא לא-כל-כך-גרוע ו-לא-כל-כך-מגעיל ו-לא-כל-כך-משעמם. אבל הכל גרוע ומשעמם ומגעיל ורק בניו-יורק מצאתי חומוס סביר. אבל אני לא נמצא בניו יורק כל יום.
שנה טובה. מעולם לא איחלתי לעצמי איחול זה בכזו משמעות כפי שאני מאחל לעצמי היום. ומאחל גם לכם, אם אתם עוד כאן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: