| |
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
מעלית הזמן
כבכל יום, עליתי במעלית למשרדנו בכיכר טיימס בניו-יורק. שמונה-עשרה קומות של התבוננות במראה. הסתכלתי במראה ולראשונה ראיתי שם איש זקן. פנים נפולים, קמטים על המצח, ומעל הכל - מבט עייף בעיניים.
יום אחד המוסיקה במועדונים נשמעת קצת רועשת מדי. וכשעלית במדרגות אתה מגיע למעלה מתנשף. אתה מספר את אותו סיפור לאותם אנשים. בהתחלה אתה עוד מודע לכך שאולי כבר סיפרת להם ואתה מתנצל. מאוחר יותר ההתנצלות נעלמת כי אתה באמת לא יודע למי סיפרת מה ומתי.
לפני חודשיים הייתי בהופעה של Blond Redhead. חצי מהמוסיקה היתה Playback ואני התאכזבתי, כי אני כבר זקן מדי להכיר בעובדה שמוסיקה שיוצאת ממחשב יכולה להיות לא פחות מוצלחת מזו שהלחין בטהובן בחרשותו. ולמה צריך את Facebook? למה זה טוב? אני זוכר כשאבא היה שואל על כל חידוש טכנולוגי: "וזה יודע ללכת לסופרמרקט?".
כשהייתי בן עשרים לא הבנתי את סבא וסבתא שאמרו שהם לא מפחדים
למות. פחדתי מהמוות. אני זוכר את המחשבות הרצות בראשי כשסבא הלך לעולמו.
בהתחלה סבא וסבתא נפטרים מעולו של העולם. אח"כ אבא של חבר הולך לעולמו.
יום אחד אתה שומע על חבר רחוק שחלה במחלה קשה. ואז הקמט הראשון נחרש על
מצחך ושיערה מלבינה על ראשך. הגבות כבר אינן במקומן. יום אחד גם ההורים יעברו מן העולם.
צעד אחר צעד, החיים
מכינים אותנו למוות.
-
כבר אחרי חצות כאן בשפילד, אנגליה. אני כאן בנסיעת עבודה. "נסיעת עסקים" נשמע כאילו עשיתי כאן כסף. חגגתי עם גנדי (רוסי, לא הודי) והיתה שיחה נהדרת. שוחחנו על המופלא בחיים של אלה הרואים עולם. שוחחנו על הגיל, על כמה הקידמה עיוותה את הפורפורציות, איך קרה שחתונה וילדים בגיל עשרים הפכו לדבר חריג בשעה שזה היה טבע האדם ואין אנושי יותר מכך. גנדי אמר שהמוחלט הוא יחסי. שוחחנו על געגוע ועל האידאליזציה של העבר. בסוף השבוע אבוא ארצה ואווכח האם באמת היתה אידאליזציה של תל-אביב או שמא זו באמת העיר הטובה בעולם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: