לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ברוקלין אהובתי


אני אוהב אותה. היא נעימה, מסבירת פנים. אני אוהב את השלווה, את החיוניות שבה, את הצבע. היא יפה, היא נאורה.

אני אוהב את השדרה השביעית ביום סתיו שמשי, צריחי הכנסיות מזדקרים לאורך הרחוב עד האופק. בכל יום כשאני חוצה את הכביש אני נפעם ממנה מחדש. אני אוהב את השדרה החמישית עם חנויות הבוטיק שלה. אני אוהב את שוק האיכרים ואת דוכני הרחוב בסוף השבוע. אני אוהב שיש לי מוזיאון, גן בוטני וספריה במרחק פסיעה, אקדמיה למוסיקה במרחק נגיעה, גם אם אני לא מבקר בהם. אני אוהב את הבתים הנמוכים. אני אוהב להסתובב ברחובות הקטנים ולגלות עוד כנסייה שלא ראיתי לפני-כן. אני אוהב את מכירות החיסול שאנשים מקיימים על גרם המדרגות המוביל לביתם. אני אוהב את הסנאי שמבקר בחלוני.

אני אוהב את פארק פרוספקט בראשון בבוקר קיצי. על המדשאה בחורות משתזפות, זוגות משחקים בצלחת מעופפת, ילדים חוגגים יום-הולדת. אני אוהב לצפות בקבוצות הילדים משחקים כדור-בסיס ובילדות משחקות כדורגל. אני אוהב ללכת לאיבוד בין השבילים ביער שבפארק ולמצוא את עצמי לשפת האגם. אני אוהב לראות את הסבתות הרוסיות מאכילות את הברבורים, הברווזים והיונים. אני אוהב לראות את הדייגים על שפת האגם. אני אוהב שהאגם קופא בחורף. אני אוהב את הדומיניקנים שמשחקים דומינו על ארגזי קרטון. אני אוהב את מעגל המתופפים. אני אוהב לרוץ בפארק ולראות בדרך להקה שמופיעה או מקהלה מקיימת חזרות. אני אוהב את הדביבון המזדמן לי בריצות וממהר לטפס על עץ ואת הארנבת שמחכה לי תמיד באותו מקום. אין דבר חי ומחייה יותר מפארק פרוספקט. אני אוהב לדעת שהוא כאן, לידי.

אני אוהב את האנשים הנעימים, אני אוהב את המגוון שלהם. אני אוהב שלא מרימים כאן קול ומתחשבים בזולת. אני אוהב שאין פה חניה כפולה ושאת הזבל מוציאים ביום המיועד. אני אוהב את החיוך האמיתי על פני המוכרות והמלצרים. אני אוהב את הסבלנות והקשב שהם נותנים לי. אני אוהב שהם מודעים לסביבה וחשובה להם החברה בה הם חיים ואכפת להם מאנשים אחרים במקומות אחרים. אני אוהב את הרוכבים על האופניים.

אני אוהב את הפאבים והמועדונים. אני אוהב את המוסיקה שהם מנגנים ואת הבירות שהם מוזגים. אני אוהב לרקוד היפ הופ בשבת בערב ב"סודה", אני אוהב להתחכך בחתיכות ב"יניון הול" לאורך מגרש הבאצ'י, אני אוהב את היפים והיפות ב"פרנקלין פארק" ואת המוזרים והמוזרות ב"פורת' אוו" ואת הביתיות של "וואשינגטון קומונז". אני אוהב כשנכנס חובש כיפה עוטה זקן ולכולם זה נראה רגיל. אני אוהב ששחורים ולבנים מבלים באותם מקומות. אני אוהב את המגניבים מווליאמסבורג ועוד יותר את המגניבות. אני אוהב להיכנס לפאב ולגלות שהערב הוא ערב טריוויה. אני אוהב את קפה "גורילה" ואת הטיפוסים שמסתובבים סביבו. אני אוהב את המסעדות. אני אוהב את הרכבות לווילאמסבורג בערבים של סוף השבוע, מובילות יותר אנשים לברוקלין מאשר למנהטן.

אני אוהב אותה ארבע עונות בשנה. אני אוהב לצאת את ביתי לרחוב מקושט עצים. אני אוהב את הפריחה באביב. אני אוהב את הצל בקיץ. אני אוהב את השלכת שנערמת לי על שפת הדלת. אני אוהב לדרוך בשלג ביציאה לרחוב. אני אוהב איך שהשלג נח על העצים הערומים.

כשעברתי לניו יורק רציתי את "הדבר האמיתי" ושכרתי דירה במנהטן. לקח לי פחות מחודש להבין שניו יורק האמיתית היא בברוקלין. בפעם הבאה שאתם בעיר, דעו לאן ללכת.
נכתב על ידי , 22/11/2009 00:57   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לילות ניו-יורק: דיאן והדלת השחורה


יש דברים שקורים רק בניו-יורק. או לפחות, קורים לי רק בניו-יורק. בסדרת הרשימות הזו אספר על לילות ניו-יורק.

כבכל יום ראשון ישבתי עם ערן ב-Black Door. הפאב ריק, כרגיל, פרט לכמה חברים של וינס, המוזג. ברחוב עוברות שתי בחורות, עוצרות ומביטות פנימה, מתלבטות האם להיכנס. אני כבר אחרי משקה או שניים, מנופף להן להיכנס. הבלונדינית עושה פרצוף. חברתה דוחקת בה. הן נכנסות.

כיוון שהייתי זה שביקש שתיכנסנה, החלפנו כמה מילים. אבל אני ביישן, וגם ערן המנוסה בשיחות חולין מתקשה ליצור קשר. ממשיכים לשתות. וינס הוא החוליה המקשרת. הן שואלות מה לשתות. וינס מסתכל עלי ומציע קוניאק, כמוני. הבלונדינית דבקה בבירה. השנייה הולכת על קוניאק. וינס עושה דאווין, מפלרטט ומדליק את הקוניאק עם מצית. מתחילה שיחה סביב האפקט של שריפת הקוניאק. החומות עם הבנות מתחילות ליפול.

הפרצוף של הבלונדינית לא מוצא חן בעיני, אבל ערן דווקא מתלהב. ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות. אני מתחיל לדבר עם דיאן. דבר ראשון אני מתלהב מהשם, מזכיר לה את המזכירה של הסוכן קופר ב-Twin Peaks. את מכירה את הסדרה? יצא לך לראות? והנה השיחה מתגלגלת לנוסטלגיה. מתחילים לדבר על המוסיקה של שנות השמונים.

אני כבר קרוב לדיאן, ערן כנראה קרוב לקארי. אני לוקח את דיאן לאחורי הפאב, וינס מרשה לי להיכנס למחסן ולנגן מוסיקה. אני מנגן לדיאן שירים. אנחנו בוחרים רשימת השמעה. אנחנו מתואמים בטעם המוסיקלי. אחרי דקות ארוכות שם, כשזרועה כרוכה סביבי, אנחנו שבים לפאב. ערן כבר מתערבב עם קארי. עכשיו הוא לוקח אותה לאחורי הפאב, מעבר לפרגוד השחור.

אני עדיין ביישן, לא בטוח בכוונותיה של דיאן. ערן וקארי יוצאים מאחורי הפרגוד. קארי רוצה הביתה. רוצה שדיאן תיקח אותה. כנראה כבר שתינו יותר מדי. "אני הולכת לשים אותה בבית וכבר חוזרת", מבטיחה לי דיאן. ואני עדיין לא בטוח בכוונותיה. "את באמת תשובי?", אני מוודא. והן יוצאות. כבר מאוחר בלילה. בחוץ קר. מסתבר שקארי גרה מעבר לכביש.

כעבור חצי שעה דיאן חוזרת ואני שמח. כבר סוף הלילה. "נלך?" אני מעז לשאול. "נלך", עונה דיאן, מתעטפת בצעיף. איזה חמודה היא היתה.

בבוקר היא שואלת "מה אני אומרת לבוס? יש לי פגישה בתשע". מחפשת תירוצים. "תגידי לו שיש לך איזה עניין אישי", אני מציע. "לא צריך לפרט". מהצד השני של הקו הבוס מדווח שהיתה תקלה, ויש בלגאן, ואין צורך שהיא תגיע. בסוף הכל מסתדר, אני חושב.

אנחנו נפרדים. אין לי את הטלפון שלה. אבל זה לא סוף הסיפור. בסוף הכל הסתדר.
נכתב על ידי , 20/1/2009 01:57   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לילות ניו-יורק: פגישה ראשונה עם מג


יש דברים שקורים רק בניו-יורק. או לפחות, קורים לי רק בניו-יורק. בסדרת הרשימות הזו אספר על לילות ניו-יורק.

פגשתי את מג בפייסבוק. קשר רופף, אבל אין לדעת מה תלד פגישה ראשונה. יצאנו ל-Bar Veloce. בקבוק יין, אני ומג. כרגיל ב-Veloce, הגעתי אני ראשון. כשנכנסה מג, נופפתי לה. מבוכה של פגישה עיוורת. ובמקרה הזה, גם חירשת. בקבוק של Duca San Felice, היין היחיד ששווה שם משהו.

השיחה לא מצליחה להתרומם. נדמה שאנחנו מנסים לדבר על מה שצריך לדבר בפגישה ראשונה. מג היא מוזגת בפאב בברוקלין. אני משתדל לא לשפוט אותה על פי עיסוקה. השיחה ממשיכה, ומסתבר שמג מנגנת בפסנתר. זה מסוג הדברים שמפילים אותי, אבל יש איזו מבוכה עם מג. דקות ארוכות עוברות בשיחה על מוסיקה קלאסית. אח"כ אנחנו מגיעים לגישתה לחיים. היא רק רוצה לנגן, אז טוב לה עם זה שהיא מוזגת. אני לא לגמרי מאמין לסיום, אבל לחלוטין מבין את השאיפה לפשטות.

היין נגמר. השיחה היתה מהוססת. קשה לומר שהיה הבזק. לא ידעתי איך להמשיך. שאלתי: "אז מה בא לך? את רוצה עוד כוסית? רוצה להתחפף?". הנחתי שהיא תרצה להתחפף. אבל מג הפתיעה. "חברה שלי עובדת פה במסעדה מעבר לפינה. בוא נלך שמה לכוסית". אז הלכנו שמה. קלרה היא המארחת, אבל אני מרוכז במג. עוד שתי כוסיות שתינו שם. עכשיו כבר לילה והן מעשנות בפנים. קלרה משכנעת את מג לחלוק מונית הביתה. אבל קודם קלרה רוצה לעבור במועדון.

"תצטרף אלינו?" הן שואלות. זה School night, מחר אני עוד צריך לעבוד. כבר אחרי חצות, אחרי בקבוק יין ואחרי שתי כוסיות. "ודאי!", אמרתי. אולי בלי סימן הקריאה. הייתי מהוסס. מונית צהובה למועדון ב-Lower East Side. קלרה מכירה את כולם. למג לא בא על המועדון. הזמנו עוד משקה, אני ומג, בעוד קלרה מתרועעת עם הנוכחים.

והשמלה של מג! שמלה רופפת. קייצית, לא זולה. והכפכפים האלה של המקומיות. איזה ישבן חמוד יש לה. והנה פתאום אנחנו מתערבבים זה בזו. דקות ארוכות התערבבנו. פסענו החוצה. עכשיו אנחנו מתערבבים בחוץ. ותוך כדי ערבוב אני שומע: "אחי, דבר חופשי, פה אף אחד לא מבין עברית". לחשתי למג תרגום באוזן.

השומר של המועדון ניגש ואמר: "אם אתם רוצים להתערבב, בבקשה עשו זאת במקום אחר".

עליתי על מונית הביתה. פגישה ראשונה עם מג.
נכתב על ידי , 19/12/2008 07:29   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישנן בנות


לפני מספר חודשים סיפרתי כאן כמה חסרות לי הבחורות הישראליות. החורף עבר, הזמן חלף וגם אני התרגלתי לבחורות הניו-יורקיות. תחילת הקיץ והבנות יוצאות לרחובות בבגדי האימון שלהן, מכנסי ספורט מעל ישבן מתוק, גופיה ששומרת על החזה המושלם במקומו, נעלי הספורט עם הגרביים הנמוכים, שיערן הבלונדיני אסוף לאחור. או נשואות על עקבים, לבושות שמלת קיץ משוחררת, חושפות זוג רגליים מושלמות, בריאות ובצבע אחיד ורך של סופגניות טריות - אתה רק רוצה לנגוס. כל כך יפות שאני כבר מתרגז. הן בכל מקום.

פתאום כבר קשה לי לחשוב שוב על לצאת עם ישראליות. הלבוש הפשוט של האמריקאיות, לבוש כמעט ללא אמירה, ללא סגנון וללא ייחוד. את המראה הפשוט הזה לכאורה הן השיגו בעמל רב, מחשבה ותכנון. אני כבל לא מתגעגע לחולצת הטי והג'ינס של הישראלית. גם שמלות הקיץ הישראליות נראות פחות מוקפדות. הלבוש הישראלי נראה כפונקציונלי בלבד.

אתמול פגשתי את הגר, תיירת מהארץ, והכל נשכח מיד. אין, אין כמו בארץ.
נכתב על ידי , 7/6/2008 22:06   בקטגוריות אופטימי, אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מסע עולמי בלי איל פלד


לונדון. אני עוד קצת מסובב מהיעפת שאחזה בי אחרי טיסת הלילה. סיימתי לאכול חומוס בהנדון ושמתי פעמי לרכבת התחתית. קו Northern Line לכיוון מרכז העיר. על קרון הרכבת, בזווית העין אני רואה את שלומי שבת.

- "וואלה! שלומי שבת! בחייאת שלומי, תשיר 'רק החיים...'!" אני מתלהב.
- "עזוב, עזוב..." הוא עונה לי, משפיל מבט נבוך.
- "נו, רק את הפזמון... עשה טובה."
- "זה לא שיר שלי, רד מזה".
- "שלומי, מה לא שלך?! תשיר כבר, צא גבר!" ואני מתחיל לזמזם כדי לדרבן אותו.
- "זה שיר של אחותי, לאה שבת!" הוא מאבד סבלנות.
- "אחותך. תגיד שאתה לא רוצה לשיר. אבל אל תגיד אחותך".

עזבתי אותו. ראיתי שלא יצא לי ממנו שיר. פניתי להתבונן באנשים האחרים בקרון. קשה להאמין שאלוקים הצליח לברוא אומה שלמה של אנשים כל-כך לא יפים. האנגלים אין בהם שום דבר יפה. הם נעדרים אפילו את היופי האנושי הזה שרואים בתמונות ב-National Geographic של שבט נפאלי מבודד. רוצה את ויקטוריה בקהאם ויו גראנט.

אז במקום להסתכל על האנשים עברתי לקרוא להם בכותרות העיתונים. מימיני בחורה קוראת כתבה שכותרתה: "הנהג של דיאנה שתה חמישה משקאות לפני התאונה". מחשב לאחור על אצבעות כף ידי. זה היה לפני עשר שנים. אנגליה עדיין מתעסקת בזה. איבדתי עניין. משמאל אדון מחזיק עיתון אחר. בעמוד הראשי: "תעלומת האיש על המאדים" ותחת הכותרת תמונה מטושטשת שמציגה כתם שעם קצת דמיון אפשר לחשוב שזה איש שהולך על המאדים. אני באמת באנגליה ב-2008?

הרכבת עוצרת בדרך טוטנהם קורט רואד. מיינד דה גאפ. אני עולה במדרגות הנעות האינסופיות ויוצא מהתחנה לרחוב אוקספורד סטריט, מפתיע את עצמי בהתמצאות בכיוונים. גם פה אני כבר מרגיש בבית. שתי חולצות ועניבה תואמת - רק עשרים ושתיים ויש גם במידה שלי! קניתי וחזרתי למלון.

נכתב על ידי , 25/1/2008 00:26   בקטגוריות אופטימי, ביקורת, סיפרותי  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי: 

בן: 51

תמונה




19,512
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם אחד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם אחד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)