ברשימתו היום ב-Ynet השתמש פרופ' עזי ברק בבלוג שלי כדוגמא ל"גישה צינית, מזלזלת, נטולת רגישות" בעולם ההיכרויות ברשת.
ברשימתו מציג פרופ' ברק שני צדדים של ההיכרויות ברשת - זה החיובי המאפשר ליצור קשרים בקלות וזה המטפח בנו "גישה צינית, מזלזלת, נטולת רגישות ואנושיות". בתחילת רשימתו משבח פרופ' ברק את המדיום כמקום מצויין להיכרויות. גם אני, כמו פרופ' ברק, מכיר אנשים שהתחתנו לאחר היכרות באינטרנט. ואולם, האין אותם זוגות בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל?
אותה גישה צינית לא קיימת שם מההתחלה. המציאות ברשת היא שמטפחת בנו גישה זו. לי ולבני דורי שהיו בוגרים עם פרוץ מהפכת האינטרנט קשה מאוד ההחלטה להרשם לאתר היכרויות. עם כל ההכרה בכניסתה של הטכנולוגיה לחיינו עדיין אנחנו חשים תחושת כישלון אישי, סוג של הודאה באשמה, בכך שאנחנו נרשמים לאתרי היכרויות. ההרשמה היא התוכנית החלופית, תוכנית המגרה שקיווינו שלא נזדקק לה. עיון בכרטיסים באתרי ההיכרויות מגלה לא מעט אנשים שמודים כי היו מעדיפים לפגוש את בן זוגם בתור במכולת ולא ברשת. אם כן, כשאנו נרשמים לאתר היכרויות אנו עושים זאת בלב כבד ועם רצון עז להצליח. אנחנו נותנים למדיום הזדמנות אמיתית.
לאחר ההרשמה אנחנו מסוחררים. מסוחררים מהשפע, מסוחררים מהמעיינים בכרטיסנו, מסוחררים מהקלות שביצירת קשר. החודשים הראשונים באתר ההיכרויות מתישים עד מאוד. אנחנו באמת רוצים לתת הזדמנות ולכן איננו ממהרים לפסול. לא תפסול אותה על התנסחות לאקונית, לא על תמונה לא מחמיאה, לא תפסול אותה על עישון או על מזל או העדפה פוליטית. אנחנו מגיעים לאתר מהסצינה החוצ-אינטרנטית בה אנחנו יודעים שלא פוסלים אדם על זוטות. אז אנחנו יוצאים עם הרבה אנשים, מנסים לתת צ'אנס. עם חלק זה מחזיק פגישה או שתיים, עם הרוב אפילו לא זה.
תקופת זו מכניסה אותך לשגרת דייטינג. ישנם כללי טקס וכולם נוהגים על-פיהם. מחליפים כמה דוא"לים, עוברים לצ'ט, קצת טלפונים ודייט. וגם בדייט השגרה ידועה. השיחה ידועה מראש במרבית המקרים. גם אם אנחנו משתדלים, במרבית הפעמים השיחה נסובה סביב עיסוקך, משפחתך, טיולך בעולם. השגרה, כידוע, שוחקת. למודי אכזבות, אנחנו מגיעים לפגישה "כי צריך" או "כי אפשר", לא "כי בא לי". הפגישה הופכת לאינסטינקט. "אתרי ההיכרויות הפכו להיות גורם מרכזי בחיי אנשים רבים" קורא לזה פרופ' ברק. והלא הקלישאה אומרת: "אני לא צריך הרבה, אני צריך אחת".
כוחה של הרשת חורג מעבר לגבולותיה. יום אחד אתה מוצא את עצמך עייף מאתרי ההיכרויות. אתה מחליט לעשות הפסקה. אולם אז אתה מגלה שחושיך קהו. אין בך עוד התרגשות. ההתלהבות מפגישה ראשונה נעלמה. כילדה שיש לה הכל ובובה חדשה אינה משמחת אותה עוד, כך השפע והזמינות שללו ממך את היכולת להתלהב. וכאילו לא די בכך, הנוחות שבהיכרויות ברשת השכיחה ממך את מיומנויותך בקשירת קשרים בעולם האמיתי. פיתחת תלות בנוחות האינטרנטית. שקעת בסם.
אז מה עושים? לפסול לפסול לפסול! פרופ' ברק מדבר בשבחו של המדיום "בסינון ראשוני מועיל של לא מתאימים". אכן, ניתן לסנן את הלא מתאימים. אולם ברשת הכללים מוכרחים להיות נוקשים יותר. בניגוד להיכרות בחיים האמיתיים, לאדם בצד השני של המקלדת אין כל קשר חברתי אליך. אינך מכיר את סביבתו, את חבריו, את שפת גופו. כולם עשויים להיות מוצלחים אבל גם אם רוצים, אי אפשר לתת צ'אנס לכולם. על שום כך - פסלו על עמדה פוליטית, פסלו על תחביב שנראה לכם טיפשי, פסלו על התנסחות מרגיזה, על עיסוק, על תחום לימודים. אם מצאתם עצמכם יוצאים ליותר מדייט בשבוע יתכן שגם אתם שקעתם בסם.
אני מסכים עם מסקנתו של פרופ' ברק, עם התהיות שהוא מעלה בסוף רשימתו. השטחיות, הרגעיות והשפע הם חלק מתרבות המערב בכלל ולא רק תרבות הדייטינג ברשת. בתוך תרבות זו קשה לי לראות את הצדדים החיוביים אותם רואה פרופ' ברק בסצנת ההיכרויות ברשת.