RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2008
חיים בלי פחד
אם היתה לי גלולה נגד שברון לב החיים היו נראים עכשיו טוב יותר. אבל אין גלולה כזו, וכנראה גם לא תהיה. אם לא היינו חוששים מפרידה, לא היינו מחזיקים מעמד ביחד. גלולה וגמרנו. סרמאגו או קאמי בטח היו יכולים לכתוב ספר על עולם ללא פחד. המוחלט בחיים הוא רע וכל הטוב נגזר ממנו. אנחנו מפחדים מהרע. הפחד הוא שמניע אותנו.
אנחנו לומדים כי אנחנו חוששים שלא נוכל להתפרנס. אחר-כך הפחד שלא נוכל להתפרנס כשנתבגר מביא אותנו לפתח קריירה, לנסות ולהתקדם בעבודה, מביא אותנו לשאוף. הפחד מכאב שיניים מביא אותנו לצחצח, הפחד מהתקף לב מביא אותנו להתעמל והפחד משאר חוליים מביא אותנו לאכול בריא. אנחנו צריכים את הפחד מנטישה כדי לאהוב. בלי הפחד להיתפס לא היינו שומרי חוק. הפחד מהבדידות מביא אותנו לחפש בני זוג. הפחד משינוי מביא אותנו לקיים שגרה. הפחד מחידוש מביא אותנו להתעקש. הפחד מפציעה מביא אותנו להיזהר והפחד להחמיץ מביא אותנו לנסות. הפחד מהכרה מביא אותנו להכחיש והפחד מידיעה מביא אותנו להדחיק.
הפחד מהמוות מביא אותנו לחיות.
| |
רסיסי מחשבות, שברי לב
אני שוכב במיטה לבד ומנסה לשנוא אותה, ובכל זאת רק אותה אני רוצה כאן לצדי כדי לנחם אותי על פרידתנו.
אין נחמה לפרידה כזו. אני רוצה לשנוא אותה אבל בינתיים רק שונא אותי על שנתתי לעצמי להיקשר ככה למרות סימנים.
יכול להיות שהיא לא האדם הטוב שראיתי אלא היפוכו המוחלט, ערלת לב?
אני כמעט מתפתה לכתוב לה.
כמה תקליטורים ישנים שלא האזנתי להם הרבה זמן מצליחים להשכיח קצת את הכאב.
אני לא רוצה לכתוב בבלוג על דברים כאלה. זה לא מעניין, זה חושפני מדי.
| |
בלוג מחורבן
חיפשתי בכל הבלוג הזה ולא מצאתי אף רשימה שתזכיר לי שכשמישהי עוזבת אותי החיים מתישהו חוזרים למסלולם. פעם חשבתי, ואולי גם כתבתי, שלפחות אני יודע שהרגשות שלי לא מתים אם אני מצליח להתאהב ולהיפגע פעם בכמה שנים. אני כבר לא מוצא בכך נחמה. זה חשוב לדעת שאתה מסוגל עוד להרגיש, אבל כבר נמאס לי מהתזכורות. אני רוצה כבר. עצוב.
| |
מסע עולמי בלי איל פלד
לונדון. אני עוד קצת מסובב מהיעפת שאחזה בי אחרי טיסת הלילה. סיימתי לאכול חומוס בהנדון ושמתי פעמי לרכבת התחתית. קו Northern Line לכיוון מרכז העיר. על קרון הרכבת, בזווית העין אני רואה את שלומי שבת.
- "וואלה! שלומי שבת! בחייאת שלומי, תשיר 'רק החיים...'!" אני מתלהב.
- "עזוב, עזוב..." הוא עונה לי, משפיל מבט נבוך.
- "נו, רק את הפזמון... עשה טובה."
- "זה לא שיר שלי, רד מזה".
- "שלומי, מה לא שלך?! תשיר כבר, צא גבר!" ואני מתחיל לזמזם כדי לדרבן אותו.
- "זה שיר של אחותי, לאה שבת!" הוא מאבד סבלנות.
- "אחותך. תגיד שאתה לא רוצה לשיר. אבל אל תגיד אחותך".
עזבתי אותו. ראיתי שלא יצא לי ממנו שיר. פניתי להתבונן באנשים האחרים בקרון. קשה להאמין שאלוקים הצליח לברוא אומה שלמה של אנשים כל-כך לא יפים. האנגלים אין בהם שום דבר יפה. הם נעדרים אפילו את היופי האנושי הזה שרואים בתמונות ב-National Geographic של שבט נפאלי מבודד. רוצה את ויקטוריה בקהאם ויו גראנט.
אז במקום להסתכל על האנשים עברתי לקרוא להם בכותרות העיתונים. מימיני בחורה קוראת כתבה שכותרתה: "הנהג של דיאנה שתה חמישה משקאות לפני התאונה". מחשב לאחור על אצבעות כף ידי. זה היה לפני עשר שנים. אנגליה עדיין מתעסקת בזה. איבדתי עניין. משמאל אדון מחזיק עיתון אחר. בעמוד הראשי: "תעלומת האיש על המאדים" ותחת הכותרת תמונה מטושטשת שמציגה כתם שעם קצת דמיון אפשר לחשוב שזה איש שהולך על המאדים. אני באמת באנגליה ב-2008?
הרכבת עוצרת בדרך טוטנהם קורט רואד. מיינד דה גאפ. אני עולה במדרגות הנעות האינסופיות ויוצא מהתחנה לרחוב אוקספורד סטריט, מפתיע את עצמי בהתמצאות בכיוונים. גם פה אני כבר מרגיש בבית. שתי חולצות ועניבה תואמת - רק עשרים ושתיים ויש גם במידה שלי! קניתי וחזרתי למלון.
| |
התנצלות
מה טעם יש בהתנצלות? אני לא מתכוון להתנצלות של בעל לאשתו כתוצאה מריב אוהבים, התנצלות שבאה כתגובה להאשמה; "סליחה, לא ידעתי שמפריע לך שאני קורא בזמן ארוחת הערב". אני גם לא מדבר על התנצלות אוטומטית, כזו הבאה אחרי אירוע יומיומי משני; "סליחה שאיחרתי, היו פקקים נוראיים בדרך". אני מדבר על התנצלות אמיתית, כזו היזומה ע"י הפוגע, התנצלות כנה שבאה אחרי פגיעה אמיתית בחבר, אחרי מעשה שהמקיים אותו חש ברע.
התנצלות אמיתית - אם אכן נפגע האדם, לא תגרום לו להרגיש יותר טוב. אדם פגוע לא מוצא נחמה במילים שלאחר מעשה. הלא את הנעשה אין להשיב. התנצלות אמיתית, כל שהיא יכולה לשרת היא את מצפונו של המתנצל. הוא מבקש לברר האם פגע ברעו, ואם פגע מבקש לקבל את אישורו שהדברים אינם חמורים. אבל אם הפגיעה היתה אמיתית, המתנצל לעולם לא יקבל אישור כזה. מצפונו ישאר מוכתם וחברו יישאר פגוע. ההתנצלות רק תפתח את הפצע. ההתנצלות תחשוף את אנוכיותו של המתנצל המבקש לשפר את הרגשתו הוא. איש לא יצא נשכר מההתנצלות.
אין טעם בהתנצלות. אם פגעת - חיה עם תחושת אי-הנעימות, למד את הלקח ושתוק. אולי יעבור זעם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: