יחסות. הזמן הוא יחסי. שנייה, דקה, שנה - אורכן משתנה ככל שאנחנו מתבגרים. ככל שאנחנו גדלים הזמן הופך מהיר יותר.

זמן הילד איטי מאוד. לכן ילד בן שלוש רוצה הכל מיד. חמש דקות לילד בן שלוש הן נצח. הוא רוצה עכשיו הביתה, עכשיו קינוח, עכשיו בריכה. גם אם תגיד לו שאנחנו תיכף מגיעים הביתה, גם כשהוא כבר מזהה את הרחוב - הוא עדיין בוכה ורוצה הביתה "עכשיו". הזמן כל כך איטי שהילד רואה וסופג כל פרט ופרט בעולמו בכל שנייה שחולפת. מאידך, עבור ילד בן שלוש הכל מתרחש כל כך לאט שאינו מבחין בשינויים הגדולים. לילד בן שלוש לא אכפת לשמוע את אותו הסיפור מדי יום, עבורו האתמול שבו שמע את הסיפור היה מזמן.

הזמן של ילדי היסודי מתחיל לצבור תאוצה. בגיל בית-הספר היסודי הילד חי מהיום למחר. הוא גם יודע לחכות שבוע. עבורו השנה היא נצח, בין אם הוא ממתין לחופש הגדול ובין אם הוא ממתין למתנה שהבטיחו לו שיקבל ביום הולדתו הבא.

נערים כבר יודעים ששנים חולפות אך מקבלים זאת בשוויון נפש, אולי אפילו בציפייה. בשביל נער בגיל עשרה החיים אחרי הצבא הם עתיד כה רחוק עד שאינו יכול לדמיין אותם. עשור הוא תקופה בלתי נתפסת. המהירות של המתבגר משתלבת היטב במהירות הזמן המוחלט. מצד אחד המתבגר אוהב להעביר את הזמן, לגלוש על גליו. הוא מתמזג עם השינויים בסביבתו. ואולם מצד שני כשאנחנו צעירים אנחנו ממהרים כי הזמן איטי וההמתנה מטריפה את דעתנו. אנחנו נוהגים מהר, נדחפים בתור. כל דקה קובעת.

זמן הקשיש כל כך מהיר שעבורו כל מה שקורה סביב מתרחש במהירות מסחררת. עבורו חודש עובר ביעף. עבור הקשיש המתנה של כמה דקות עוברת כהרף עין. הקשיש לא ממהר. לכן לקשישים יש סבלנות. הקשיש יבלה את אחר הצהריים בקופת החולים, הוא יודע שההמתנה תחלוף מהר. הוא ינהג לאט. בשבילו רבע שעה או חצי שעה - בכל מקרה מדובר בשברירי זמן. שינויים טכנולוגיים, מדיניים - כל אלה מתרחשים עבור הקשיש במהירות כה רבה שקשה לו להדביק את הקצב. לכן הקשיש מתבצר בעמדותיו הפוליטיות, באורכות חייו. הוא לא מספיק להבין את הסביבה ודבק במוכר והידוע לו.

ומה לגבי? נדמה לי שאני המבוגר ששם לב שהזמן הולך ומאיץ ולפתע הוא מבין שכל תכנוני הזמן שלו היו שגויים. הוא היה בטוח ששנה זה הרבה אבל לא הביא בחשבון ששנה של מבוגר היא קצרה יותר. האתמול שלי נראה קרוב והמחר רחוק. אני לעיתים קצר רוח כמו ילד ולעיתים בעל אורך רוח של קשיש. הכי קשה היא ההכרעה. פתאום אני צריך להכריע. כבר אין זמן להכל. אי אפשר גם וגם, וזה מעציב אותי. לרשימה הזו אין מסקנה.

(בקרוב ההכרעה)

* לעזאזל! יום אחרי שרשמתי את הרשימה שמעתי את ירון לונדון אומר את אותו דבר, כמעט מילה במילה. החלטתי לפרסם את הרשימה בכל זאת. בסה"כ זה לא נורא לחשוב כמו ירון לונדון.

בהמשך לסדרת הרשימות על נסיכות זמר, הנה נסיכה שיש שיאמרו שהיא מלכה. בעיני שיר זה שהיא שרה הוא שירה היחיד. על כן מבחינתי היא נסיכה לרגע. השנים לא היטיבו עם מריאן פיית'פול. קולה הפך צרוד וצורם, וכל הוויתה הפכה עצובה, אולי אפילו עלובה.

"As Tears Go By", שיר נפלא שנכתב ע"י ה-Rolling Stones, מקבל בביצועה של מריאן פיית'פול תום ועצב בתולי צח. הופעתה הקפואה בישיבה ועיניה המבויישות המתבוננות בקהל, קולה הצלול עדיין וחיוכה הנבוך, פגיעותה, וכמובן יופיה, הם שמעניקים לה את התואר נסיכה. מכל הנסיכות בסדרה, הכי קל להתאהב במריאן פיית'פול כשהדמעות זולגות.

(אם הקליפ מקרטע, לחצו על Pause והמתינו עד שהקו האדום יתמלא)

<< לנסיכה הקודמת לנסיכה הבאה >>