RSS: לקטעים
לתגובות
<<
דצמבר 2008
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
לילות ניו-יורק: פגישה ראשונה עם מג
יש דברים שקורים רק בניו-יורק. או לפחות, קורים לי רק בניו-יורק. בסדרת הרשימות הזו אספר על לילות ניו-יורק.
פגשתי את מג בפייסבוק. קשר רופף, אבל אין לדעת מה תלד פגישה ראשונה. יצאנו ל-Bar Veloce. בקבוק יין, אני ומג. כרגיל ב-Veloce, הגעתי אני ראשון. כשנכנסה מג, נופפתי לה. מבוכה של פגישה עיוורת. ובמקרה הזה, גם חירשת. בקבוק של Duca San Felice, היין היחיד ששווה שם משהו.
השיחה לא מצליחה להתרומם. נדמה שאנחנו מנסים לדבר על מה שצריך לדבר בפגישה ראשונה. מג היא מוזגת בפאב בברוקלין. אני משתדל לא לשפוט אותה על פי עיסוקה. השיחה ממשיכה, ומסתבר שמג מנגנת בפסנתר. זה מסוג הדברים שמפילים אותי, אבל יש איזו מבוכה עם מג. דקות ארוכות עוברות בשיחה על מוסיקה קלאסית. אח"כ אנחנו מגיעים לגישתה לחיים. היא רק רוצה לנגן, אז טוב לה עם זה שהיא מוזגת. אני לא לגמרי מאמין לסיום, אבל לחלוטין מבין את השאיפה לפשטות.
היין נגמר. השיחה היתה מהוססת. קשה לומר שהיה הבזק. לא ידעתי איך להמשיך. שאלתי: "אז מה בא לך? את רוצה עוד כוסית? רוצה להתחפף?". הנחתי שהיא תרצה להתחפף. אבל מג הפתיעה. "חברה שלי עובדת פה במסעדה מעבר לפינה. בוא נלך שמה לכוסית". אז הלכנו שמה. קלרה היא המארחת, אבל אני מרוכז במג. עוד שתי כוסיות שתינו שם. עכשיו כבר לילה והן מעשנות בפנים. קלרה משכנעת את מג לחלוק מונית הביתה. אבל קודם קלרה רוצה לעבור במועדון.
"תצטרף אלינו?" הן שואלות. זה School night, מחר אני עוד צריך לעבוד. כבר אחרי חצות, אחרי בקבוק יין ואחרי שתי כוסיות. "ודאי!", אמרתי. אולי בלי סימן הקריאה. הייתי מהוסס. מונית צהובה למועדון ב-Lower East Side. קלרה מכירה את כולם. למג לא בא על המועדון. הזמנו עוד משקה, אני ומג, בעוד קלרה מתרועעת עם הנוכחים.
והשמלה של מג! שמלה רופפת. קייצית, לא זולה. והכפכפים האלה של המקומיות. איזה ישבן חמוד יש לה. והנה פתאום אנחנו מתערבבים זה בזו. דקות ארוכות התערבבנו. פסענו החוצה. עכשיו אנחנו מתערבבים בחוץ. ותוך כדי ערבוב אני שומע: "אחי, דבר חופשי, פה אף אחד לא מבין עברית". לחשתי למג תרגום באוזן.
השומר של המועדון ניגש ואמר: "אם אתם רוצים להתערבב, בבקשה עשו זאת במקום אחר".
עליתי על מונית הביתה. פגישה ראשונה עם מג.
| |
מכתב געגועים אחי מה קורה? מלא זמן לא דיברנו! שמעתי שאתה בא לארץ!!! איזה כלי!
שמע, אתה יכול להביא לי איזה חבילה קטנה מניו-יורק? זה לא משהו גדול, שני מוטות של הרמת משקולות וערכת אימון. זה בא עם שני ספרים. אה, ואת הויטמינים שלי, כרגיל. זה בסדר מבחינתך? אתה יכול להביא את החלקי חילוף של המנוע ואת המדחף של הסירה בפעם הבאה אם זה יותר מדי (למרות שאני די אתאכזב אם אני לא אקבל אותם לפני תחילת השנה...). אני מקווה שלא ביקשתי יותר מדי. אתה יכול להגיד לא אם זה יותר מדי בלגאן.
אה, ובזמן שאתה בארץ, אכפת לך אם בני-דודים שלי ישנו אצלך בדירה בניו-יורק? הם ישמרו עליה נקיה, אני מבטיח. אתה מה-זה תאהב אותם אם יצא לך לפגוש אותם. הם מה-זה סבבה.
וכשאתה בארץ - בוא ניפגש לאיזה בירה, הא? כבר כל-כך הרבה זמן שלא דיברנו! (ותזכיר לי להחזיר לך את המצלמה שהבאת לי בקיץ שעבר - אני צריך לשלוח אותה לתיקון, אני מקווה שזה בסדר). תוכל לשלם על התיקון? הם לא מקבלים כרטיסי אשראי ישראלים. אני אחזיר לך את הכסף בפעם הבאה שניפגש. סמוך עלי, אני לא שוכח כאלה דברים.
קראתי בעיתון שיש אחלה סיילים בגלל המיתון שם. אז אם יוצא לך לעבור במייסי'ס תוכל להביא לי ולאחי את הנעליים ששלחתי לך באימייל? פשוט אין להשיג כאלה בארץ. אבל רק אם אתה מגיע לשם, אל תלך במיוחד. למרות שאני מבין שזה ממש מתחת למשרד שלך.
אני מה זה מתגעגע ומת כבר לפגוש אותך!!!
| |
לילות ניו-יורק: מגלגלים קוביות יש דברים שקורים רק בניו-יורק. או לפחות, קורים לי רק בניו-יורק. בסדרת הרשימות הזו אספר על לילות ניו-יורק. דברים שלא קורים בלילה בארץ. ואתחיל, לשם שינוי, בסיפור שלא כולל חתיכות. חוץ מדירדרה, שרצתה אהבה באותו הערב.
לפני שנה בלונדון שתיתי עם סופרמן וויסקי אחרי שכל החבר'ה הלכו לישון. ומאז אני אומר לו: סופרמן, בפעם הבאה שאתה בעיר אנחנו חייבים ללכת ל-Brandy Library. ביום שני אמרתי לאנדי: "הבטחתי לסופרמן שבפעם הבאה שהוא בא אנחנו הולכים ל-Brandy Library". ואנדי אמר: "אז למה לא נלך היום?".
וכך יצא שאני, אנדי וסופרמן הלכנו ל-Brandy Library לכוסית. אנדי היה אמור לצאת עם בחורה באותו ערב, אז אחרי הכוסית הראשונה הוא יצא החוצה להתקשר אליה. בינתיים אמרתי לסופרמן שאיתם, האמריקנים, אי אפשר לדבר בפתיחות. אמרתי לו, למשל, שאני לא חש בנוח לדבר עם אנדי על זה שהוא נפרד מארוסתו. סופרמן ישר נכנס למגננה: "היי, בואנה, אני לא העליתי את הנושא. אנדי פתח ואמר שזה אחרת פה בניו-יורק ושהוא יעבור את משבר גיל העמידה עכשיו במקום בעוד כמה שנים". סופרמן, למרות שהוא נולד באמריקה (ואולי בגלל זה), מעריץ את ניו יורק אבל לא מודה בכך.
כשאנדי חזר משיחת הטלפון סופרמן שאל: "אז מה קורה? ממשיכים למקום אחר?". וכשסופרמן שואל כזו שאלה, אין לך הרבה ברירות. חצינו את הכביש ל-Walker, ארוחת ערב ומשקה או שניים.
ואחרי המשקה או שניים, דירדרה שישבה לידינו על הבאר, רווקה מיוסרת, ביקשה מהברמן להוציא את הקוביות. והתחלנו לגלגל קוביות. שני דולר לכל סיבוב, המנצח לוקח הכל. אני לא מהמהמרים, אבל כולם אמריקאים מסביבי, וסופרמן לידי - מה כבר יכולתי לעשות? ועם כל סיבוב של הימורים בא לך גם איזו כוסית משקה. אז הימרנו ושתינו עד לפנות בוקר. בסוף זכיתי במאה דולר. אז קניתי משקאות לכולם.
לעזאזל! למחרת בבוקר עוד צריך לעבוד. לפחות אני לא לבד. גם אנדי וסופרמן אמורים להגיע למשרד. בבוקר למחרת עצמתי עיניים על הרכבת למשרד, כולי עוד מסטול מאמש, ממש לא בעניין של לעבוד. וכשפקחתי עיניים לצאת מהתחנה - אנדי מביט אלי בהפתעה. שנינו היינו על אותו קרון.
במשרד סופרמן דחף לי מעטפה עם מזומנים מליל אמש. "זה שלך" הוא אמר. אחרי הזכיה התעקשתי לשלם את הטיפ עם הזכיות. סופרמן סירב בתוקף והבטיח לי לתת לי את הכסף במשרד. $17, לא מיליון. אבל ככה זה סופרמנים פה. ישרים כמו סרגל. רק בניו-יורק.
| |
פתק לבן (מתוך דוא"ל לחבר מיואש)
כשאתה שם פתק לבן, זכור שבבית שמש מישהו שם פתק שחור לש"ס ובטייבה מישהו שם פתק אדום לחד"ש ובעפרה מישהו שם פתק כחול ל"ימין החדש" וכל צבעי הקשת יהיו בכנסת אבל דגל הגאווה לא ינשא בירושלים, החיים לא יהיו ורודים, הכותרות יהיו אדומות וכל הירוק יקמול. כי שמת פתק לבן.
מאז 78 כל ראשי הממשלה נשאו ונתנו לשלום. גם הקשוחים והאידיאליסטים שבהם - בגין ושמיר, וגם רעך נעדר עמוד השדרה ביבי ישא ויתן כפי שכבר עשה בעבר. ואז ראש הממשלה יביא הסכם עם סוריה לכנסת אבל רשת הביטחון של השמאל לא תספיק כי בני בגין ימרוד, ולימור לבנת תבגוד, והעבודה ומרצ בשמאל לא יספיקו והופ! מלחמה. כי שמת פתק לבן.
והחינוך התורני יתוקצב, ונשמור את השבת, והתקציב להתנחלויות יגדל והשממה תופרח. וכבישי הארץ יתרדרדו, ועסקים יפלו ואתה תשאל את עצמך שוב איך זה שאתה וכל כך רבים סביבך, ששירתו בצבא, ולמדו באוניברסיטה, ועובדים ומשלמים מיסים, איך זה שהם בקושי מצליחים לשלוח את הבת שלהם לחוגים שהיא רוצה ולתת לה את החינוך שהיא צריכה. והבת שלך, היא בדיוק תתחיל בית-ספר בסוף הקדנציה הבאה, עם 40 זאטוטים בכיתה. והמורה תיתן לה פתק לבן לכתוב עליו את שמה.
איזה כאב ראש כל ההחלטות האלה. איזה כאב ראש לדאוג לעתידה של הבת שלך. עזוב, שים פתק לבן. לא, שים אפרים סנה. בעצם, למה בכלל לצאת מהבית?
| |
| |