לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2007    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2007

ברשותכם אמשיך בטכס


למרות מצב הרוח המדוכדך בו אני שרוי לאחרונה, ולמרות נושא הטכס בהר הרצל - 40 שנה לאיחוד ירושלים היהודית והדמוקרטית - שאין מפלג ממנו בישראל, ולמרות הנאום המרגיז של דליה איציק שמציגה את שכנינו כמחרחרי מלחמה בעיצומה של סרבנות שלום ישראלית, ולמרות שהיא כמעט בוכה מעצב כשהיא מברכת "חג עצמאות שמח", ולמרות שרבים ממדליקי המשואות נבחרו עבור עברם הלוחמני, ולמרות שהיה קשה למצוא השנה שותפים למסיבה, ולמרות שזו השנה ה-40 לכיבוש - למרות כל אלה, לא הצליחו להוציא לי את הכיף מכניסת יום העצמאות. לא הצליחו, אבל היו מאוד קרובים. יום העצמאות היה תמיד היום השמח בחיי. העובדה שהשנה הוא קצת עצוב מדאיגה אותי.
נכתב על ידי , 23/4/2007 20:16   בקטגוריות אקטואליה, פסימי  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אנשי עירנו: אוֹרי מ"דיסק סנטר"


אם הכל יעבוד כמתוכנן, אעזוב בקרוב את תל-אביב לטובת עיר אחרת בארץ אחרת. בינתיים אני מכין רשימה של האנשים שיחסרו לי. לא אנשים מחיי כי אם אנשים מחיי העיר הזו, האנשים שהופכים את תל-אביב לעיר הכי טובה בעולם.

<< הקודם
הבא >>

חנות התקליטים "דיסק סנטר" היא החנות המועדפת עלי לרכישת מוסיקה. המחירים נוחים, המבחר רחב וידיעותיהם של המוכרים במחלקת המוסיקה בה הם עובדים נרחבות. פרט לעובד אחד, אוֹרי. ידיעותיו של אורי במוסיקה נרחבות דיו כדי להמליץ לך על מוסיקה בכל המחלקות. אורי הוא הארכיטיפ של מוכרים בחנות תקליטים: רזה, גרום, שיער שחור חלק אסוף בגומיה, חיוור, במכנסי ג'ינס שחורים וחולצת טי שחורה עם הדפס שקשור למוסיקה. כשאני רואה אותו ברחוב, הוא תמיד מחזיק שקית ביד אחת. אי-אפשר לראות מה יש לו בשקית, אבל קל לנחש שמדובר בתקליטור רוק-מתקדם חדש או הקלטה נדירה של קונצרט של מוסיקה קלאסית משנות השישים. אורי נראה כמי שמוסיקה היא כל עולמו, זה כל מה שהוא יודע לדבר עליו, זה כל מה שהוא אוהב, וחייו כמוכר בחנות תקליטים היא התגשמות חלומותיו. לפעמים אני מדמיין אותו בביתו, בית שכל תכולתו היא כורסא ומערכת שמע, והוא יושב על הכורסא ומאזין למוסיקה עד השעות הקטנות של הלילה. לפעמים אני מדמיין את עצמי חדור תשוקה כה עזה לעניין כלשהו כמו אורי, וכמה החיים יכולים להיות פשוטים כשברור לך מה אתה אוהב יותר מכל דבר אחר.

עבורי אורי הוא Deep Purple עם Royal Philharmonic Orchestra.

נכתב על ידי , 21/4/2007 16:05   בקטגוריות אופטימי, סיפרותי, פסימי  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מיהו יהודי ולמה עליו לגור בישראל


הערה: אני יודע שלא כל הדתיים הם כאלה אבל הטענות שאני מעלה כאן אינן חריגות או נדירות בשיח הישראלי.

הימים האלה שבין פסח ליום העצמאות הם מאוד אינטנסיביים למדינת ישראל. חג החירות, אחריו יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות שבים ומעלים את השאלה מיהו יהודי, מיהו ישראלי, למה אנחנו כאן בעצם.

כבכל שנה, גם השנה בפסח עלתה במשרד השאלה האם זה בסדר שנאכל חמץ במשרד. האם אנחנו לא פוגעים ברגשות הדתיים שביקשו מאיתנו להצניע את החמץ שברשותינו. אני משתדל להיות סובלני ולתת לכל אחד לחיות לפי אמונתו. התקשיתי להסכים עם הבקשה ממני להימנע מאכילת חמץ במשרד. לדתיים יש כמה טיעונים נפוצים אל מול החילוניים. האחד הוא "כל-כך קשה לך לא לאכול יומיים חמץ במשרד?". לא קשה לי בלי חמץ. קשה לי עם זה שאומרים לי מה לאכול. בדיוק כשם שקשה לי עם זה שאומרים לי מה ללבוש. או איפה לנסוע או מתי לעשות קניות. הטיעון הנפוץ השני הוא "אנחנו רק מבקשים שביומיים האלה תתחשב ברגשותינו". אני מתקשה להבין איך זה שאני לא שומר מצוות פוגע ברגשותיהם של הדתיים. אתם רוצים לשאת בעול מצוות - שאו בו. אל תבקשו ממני לעזור לכם לשאת אותו. מדוע הבקשה לא לאכול חמץ שונה מבקשה לא להתגלח בספירת העומר או לאכול כשר במשך שאר ימות השנה? איפה עובר הגבול? במשך אלפיים שנות גלות חיו היהודים בתוך סביבה שאינה יהודית. מדוע בגולה זה שונה מבישראל? התייחסו נא אלי כגוי. או אז מגיעה מצד הדתיים השאלה: "בשביל זה הקמנו מדינה יהודית? בשביל לאכול חמץ בפסח ולחלל שבת?"

מדינת ישראל קמה על-מנת לשמור על היהודים, לא על היהדות. לולא טרבלינקה, ספק אם המדינה הזו היתה קיימת. בן לאב יהודי ואם נוצריה היה נשלח לאושוויץ בגלל מוצאו זה, אף-על-פי שעל פי מוסדות היהדות בישראל וההלכה האורתודוכסית הוא אינו יהודי. המדד היחיד שלי לשאלת מיהו יהודי, העולה מעת לעת לגבי חוק השבות, הוא האם אותם מסורבי עליה היו נשלחים למחנות בשל מוצאם. כל מי שיש לו זיקה לעם היהודי, יש לו מקום במדינת ישראל. להלכה היהודית אין דבר ועניין עם הגדרת האדם כיהודי. לו הייתי יכול לברוח מיהדותי הייתי עושה זאת. אבל לא אני הוא שקובע את זהותי כי אם הסביבה בה אני חי. בכל מקום בו אהיה תמיד אהיה יהודי, בין אם אמיר את דתי או אזנח כל סממן יהודי. גם דור שלישי ורביעי ליהודים שהמירו את דתם נשלחו לאושוויץ. היהדות היא לא רק דת. היהדות היא שותפות גורל.

אני חי במדינת ישראל לא בגלל ירושלים ולא בגלל אבותינו שהילכו בארץ הזו אלא רק בגלל אותה שותפות גורל. אני מאמין בכל ליבי ששואה שניה יכולה להתרחש לעם היהודי, כפי שהיא מתרחשת בימים אלה לעמים אחרים. אולי לא היום ואולי לא מחר, אבל תרחיש כזה הוא בהחלט אפשרי. יש הטוענים שבמדינות הנאורות זה לא יכול לקרות. די לשמוע את התיאוריות הנפוצות כאילו הלובי היהודי הוא שדחף את ארה"ב למלחמה בעיראק (לטובת ישראל) כדי להבין שהאנטישמיות היא סכנה ממשית ליהודים היושבים בין עמים אחרים, גם אלה ה"נאורים". המקומות היחידים בהם אין אנטישמיות הם אלה בהם אין יהודים. במאמרו "מדינת היהודים" אומר הרצל על היהודים כי "בכל הארצות שבהם הנם יושבים במספר רב, נרדפים הם על צוואר".

נולדתי יהודי ואין ביכולתי לשנות זאת. מדינת ישראל היא המקום היחיד בו אני יכול להיות אני, סתם אחד, ולא "היהודי". הרי לכם פרדוקס: ישראל היא המקום היחיד בעולם בו אני יכול לברוח מיהדותי. על-כן ישראל היא ביתי וכאן אשאר לעולם.

נכתב על ידי , 15/4/2007 21:11   בקטגוריות אקטואליה, פסימי  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רשימה כלכלית (זה הכל בגלל הכסף)


רשימה זו תזכה כנראה בתואר "הרשימה הכי לא שייכת לקו של הבלוג עד כה". אבל שאלו אותי כמה פעמים אז כבר כתבתי.

לפני כשנה עשיתי זאת. החלטתי להוציא את הכסף מהבנק ולהשקיעו דרך ברוקר פרטי. אנשים שחיים ביתרת זכות, הבנק משמש אותם בעיקר לצרכים הבאים:


* קבלת משכורת

* משיכת מזומנים

* הוראות קבע ושימוש בכרטיס אשראי

* השקעות


שלושת הראשונים הם עניינים שוטפים, וטוב להם להיות בבנק (אם כי גם שם כדאי להתמקח על העמלות ולברר האם הבנק השכן לא נותן תנאים טובים יותר. זכרו - לעבור בנק זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה).


לגבי ההשקעות, מדובר בכסף שנועד להשיא תשואות ולהגדיל את ערכו. כל אחד והעדפותיו לגבי ההשקעות. יש הבוחרים בפק"מ או תוכנית חיסכון, יש הקונים קרנות נאמנות ויש הסוחרים בניירות ערך. לכל אלה המנהלים השקעות בבנק מומלץ לעבור לעבוד עם ברוקר פרטי.


מה זה ברוקר פרטי?

הברוקרים הם חברות פיננסים שהן חברות בורסה. כלומר, הן רשאיות להעביר לבורסה פקודות קניה ומכירה בדיוק כפי שהבנק עושה. מדובר בחברות הגדולות במשק - הראל, כלל פיננסים, אקסלנס-נשואה ואחרות. הברוקרים מאפשרים ללקוחות לפתוח אצלם חשבון ודרכו לסחור בבורסה בתל-אביב ובבורסות בעולם.


אבל אני לא סוחר בני"ע 

מרבית האנשים אינם סוחרים בניירות ערך. הם רק רוצים פק"מ או תוכנית חיסכון. אצל הברוקרים הפרטיים אין כאלה דברים. מה עושים?


זה די פשוט. כשאתם קונים בבנק פק"מ, הבנק לוקח את הכסף שלכם וקונה איתו מק"מ, לא לפני שהוא גוזר לעצמו עמלה וחלק מהריבית. מק"מ הוא נייר ערך שנושא תשואה גבוהה יותר משל הפק"מ. המממ... אז למה לא לעשות מה שעושה הבנק? במקום לקנות פק"מ מהבנק - קנו מק"מ דרך הברוקר ותזכו בתשואה טובה יותר.


ותוכנית חיסכון? סיפור דומה. כשאנחנו קונים תוכנית חיסכון בבנק, הולך הבנק וקונה בכספנו אג"ח של מדינת ישראל. גם אג"ח הוא נייר ערך. כן, גם כאן הבנק דואג לתת לכם פחות ריבית ממה שהוא קיבל.


יש אנשים שכשיש להם קצת כסף פנוי בעו"ש הם מפקידים אותו בפר"י. אצל הברוקרים הפרטיים לא תצטרכו לעשות זאת. יתרת הזכות שלכם בחשבון תישא ריבית בלי שתבקשו, גבוהה מזו שבפר"י הבנקאי.


למה כן

פרט לעושק הבנקאי המתואר לעיל, אם אתם סוחרים בני"ע או קרנות נאמנות הנה עוד כמה סיבות:


1. אין דמי משמרת. הבנקים במדינתנו נהנים לגבות דמי משמרת של לפחות 0.125% בשנה. על מה הם שומרים בדיוק? כנראה על השורה במחשב. לאחרונה הגעתי להסכם טוב עם הבנק על תנאי מסחר, אבל הוא לא ביטל לי את דמי המשמרת. אני לא מוכן לשלם כזה נתח מכספי תמורת שמירה על כלום.


2. העמלות נמוכות יותר. בכל פעם שאנחנו קונים או מוכרים נייר ערך בבנק, מבקש מאיתנו הבנק עמלה של כ-0.3% (תלוי כמה התמקחת).


3. אין מינימום עמלה. אם אתה אדם שלא קונה ומוכר במיליונים, הבנק דואג לגבות ממך לפחות 26 ש"ח לפעולת קניה/מכירה. כלומר, אם ביצעת פעולה בפחות מ-8500 ש"ח, אחוז העמלה שתשלם עבורה יהיה גבוה מאותם 0.3%.


4. מט"ח. אם אתם סוחרים בחו"ל, קניית ומכירת מט"ח זולות מאלה שבבנקים.



אז למה לא בעצם?

החיסרון הבולט של הברוקרים הפרטיים הוא בכך שזה חשבון נפרד, לא נכנסת אליו משכורת ויש בו רק את הכסף שהפקדתם. אין בו הוראות קבע ולא כרטיסי אשראי. כפי שנאמר בפתיחה - עבור השוטף צריך בנק.


חיסרון נוסף הוא שזה קצת מפחיד בהתחלה - צריך להבין טיפ-טיפה יותר טוב מהו מק"מ ומהו אג"ח, אבל זה הרבה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע. בקרוב אולי אכתוב גם על כך, אם תתעורר דרישה. אפשר לחפש על כך במילוני מונחים כלכליים או באתרי הכלכלה השונים ברשת.


שווה את כל הבלגאן בשביל עוד שבריר אחוז?

ראשית - זה לא בלגאן. שנית, שברירי אחוז הם הרבה כסף. הבדל של 1% על פני עשר שנים זה הבדל של למעלה מ-10%. וזה כבר הרבה מאוד. ולסיום - בארץ ישראל זו מצווה לדפוק את הבנק. אני מוכרח לומר שזה היה נעים לראות את מנהלת הסניף מתחננת שאשאר ולקבל שיחות חיזור במשך חודשים רבים אחרי שהתחלתי להעביר כסף אל הברוקר הפרטי.


איך עוברים?

מרבית הברוקרים הפרטיים מציבים רף מינימום של כסף - סדר גודל של 5000 ש"ח. אם אין לכם כרגע ני"ע בבנק, המעבר הוא פשוט - רושמים צ'ק והחשבון נפתח. אם יש לכם ניירות ערך, צריך להגיד לבנק להעביר אותם. לא סיפור גדול. כשרוצים את הכסף חזרה בבנק פשוט מבקשים מהברוקר להעבירו. לברוקרים יש כל מיני מסלולים ואפשרויות. למשל, הברוקר שלי ("הראל") לא גובה דמי ניהול אבל את הפעולות עלי לבצע בטלפון למרות שיש לי ממשק אינטרנט לחשבון. אצל אחרים יגבו 15 ש"ח לחודש אבל תוכלו לבצע את הפעולות דרך הרשת. אם אתם לא מוכרים וקונים כל שעה זה לא ממש צריך להיות שיקול.



מקווה שעזרתי לעשות קצת סדר לשואלים.
נכתב על ידי , 10/4/2007 21:21   בקטגוריות עבודה, ביקורת  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בשביל זה הקמנו מדינה? תהיות על קוד לבוש


בשבוע שעבר בפעם הראשונה בחיי, ואולי לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, סורבתי להיכנס למועדון מפני שקוד הלבוש שלי לא התאים. ה"דוצ'ה", בר של שוכני פרברים, לא אוהב איך שאני מתלבש כי זה לא מכובד. שוב המילה "כבוד" מעוותת סדרי עולם (עוד מעט חוגגים 40 שנות כיבוש בגלל הכבוד של דיין שחיכה לטלפון ובגלל כבודם של אחרים מאז). אגב, באותה תלבושת בדיוק נכנסתי כמה שבועות קודם לכן ל"קלואלי'ס", מסעדה שהוכתרה לא מזמן כמסעדה של המאיון העליון בארץ ישראל.

ודאי יש אנשים שמאמינים ב"כבודה" של הופעה שאם לא כן לא היה מומצא קוד הלבוש. אשמח אם מי מקוראי הבודדים יוכל להסביר לי מדוע: (הסימן '>=' אומר "מכובד יותר מ")

  • חולצה עם עניבה >= חולצה עם כפתורים >= חולצת T
  • מכנסי חליפה >= מכנסי "דוקר'ס" >= ג'ינס
  • מכנסים ארוכים >= מכנסים קצרים (הערת שוליים: הצבא הבריטי בארץ ישראל לבש מכנסי ברמודה, למה לא בצה"ל?)
  • נעלי עור >= נעלי ספורט >= סנדלים >= כפכפים
  • מגולח >= זיפים
  • זקן >= זיפים
  • תספורת קצרה >= תספורת ארוכה >= שיער ארוך אסוף >= שיער ארוך פזור
  • שיער ארוך עם ז'ל >= שיער ארוך בלי ז'ל ("נטורל")
החברה המערבית מתהדרת בפתיחות תרבותית, אבל נסו להגיע לפגישה עם אנגלי בכפכפים וחולצת T, או לא מגולחים לפגישה עם אמריקני. פתיחות עאלק.
נכתב על ידי , 9/4/2007 22:49   בקטגוריות ביקורת, פסימי, שחרור קיטור  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בן: 51

תמונה




19,512
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם אחד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם אחד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)