בשבוע שעבר שוב הודחתי ע"י עלמה. הפעם היא היתה כזו שבאמת היה לי נעים איתה. היה כיף, ולכן כאב לי כשהיא אמרה שלא. כבר הרבה זמן לא היה לי נעים בפגישות ראשונות, ואיתה זה היה קצת כמו פעם - התלהבות, פשטות, בלי מטענים כבדים.

בשיחת הפרידה היא לא הפסיקה להרעיף עלי מחמאות. אני מאמין לה. היא לא אמרה את זה סתם כדי לרכך את המכה. שוחחנו ארוכות וזה לא היה העניין. מה שהוציא אותי מדעתי (למעט עצם הפרידה) זה שוב המשפט "אתה אדם מקסים. באמת. וחבל לי לאבד אותך כחבר. אולי נשאר...". כאן עצרתי אותה.

השבוע במסנג'ר שוחחתי עם עוד נערה ששמרה על קשר. חשבתי שאנחנו שומרים את העניינים על אש קטנה כי כשנפרדנו היא לא היתה בטוחה ואני לא הייתי בטוח. אבל השבוע היא פתאום מתחילה לספר לי על יזיזים שלה והתאהבויות. אני לא חבר שלך כדי שתוציאי אצלי את תיסכוליך.

ידידות יש לי שפע. וכולן חושבות שאני מקסים. ואין לי בעיה למצוא בחורה. אבל לא מוצא. עובדה. לא רוצה להיות יותר החבר המקסים. נמאס. אם אני כזה אדם מקסים ואנא ערף, אני רוצה כבר למצוא את זו שתישאר איתי לתמיד. זה ממש מתסכל. וככל שאני חושב על זה כך זה מרתיח אותי יותר. קורות חיי מכילים לא אחת ולא שתיים שנשארתי חבר שלהן אחרי שנפרדנו.

אולי באמת צריך להיות קצת מניאק? אולי להיות בסדר בדייטינג זה לא עובד?

זהו. יצאה רשימה מתוסכלת ולא כל כך מסודרת ולא כל כך מעניינת. אבל אני כרגע מתוסכל ולא כל כך מסודר ולא כל כך מעניין. אז לפחות זה אותנטי.