בשבוע שעבר נעורתי מסיוט - חלמתי שהייתי באושוויץ בזמן ששוחרר ע"י בעלות הברית. בחלומי, אושוויץ לא נראה כמו אושוויץ. הוא נראה יותר כמו גטו ורשה במרד.
מעולם לא היו לי חלומות כאלה. אני תוהה מדוע דווקא עכשיו חלמתי חלום כזה. אני מניח שזה קשור לקליפ שראיתי לפני כמה ימים - הזמנה מדומה למסיבה באושוויץ. צעיר הולנדי חשב שזה מצחיק.
אני בעד הומור שחור, ובישראל רבים (ואנוכי בינהם) מספרים "בדיחות שואה". אבל ראשית, קל יותר לשמוע בדיחות שואה מפי יהודים. ושנית, הקליפ הזה היה חסר כל טעם טוב. ממש נגעלתי. אתם מוזמנים לצפות בקליפ כאן.
אני לא יודע מה לחשוב על התקרית הזו (למען הרשומות, מפיק הקליפ התנצל ונשפט ל-40 שעות עבודות שירות). אני לא חושב שזו היתה אנטישמיות. לדעתי זו פשוט בורות וחוסר יכולת להבין את העבר, ההווה, ולכן גם את העתיד. אם אנשים אינם מסוגלים להבין את החשיבות והעוצמה של הזוועה, אל לנו להיפלא אם הזוועה תשוב ותקרה.
אני מאמין ששואה נוספת יכולה לקרות. ראינו שואה מתרחשת ברואנדה, אבל למערב היה קל לקבלה (או לשם הדיוק, להתעלם ממנה) כיוון שהיא התרחשה במדינת עולם שלישי. אני באמת מאמין ששואה יכולה לקרות שוב באירופה או בארה"ב. הגזענות קיימת גם ב"נאורות" שבאומות. זו הסיבה שלעולם לא אעזוב את ישראל. זה המקום היחיד בו אני יכול להיות "אני", ולא "היהודי".
גם הצהרותיו האחרונות של נשיא איראן, הקוראות לחיסולה של מדינה ישראל, גורמות לי לחשוב שעות נוספות.
זה מדהים עד כמה השואה רודפת אפילו אותנו, דור שלישי לשואה. זה עשוי להסביר מדוע כה רבים בישראל עדיין מפחדים משכנינו הערבים, ומסרבים לתת סיכוי לשלום.
אני מקווה שכשיהיו לי ילדים אוכל להנחיל להם חלק מהרגשות שהשואה מעוררת בי. יחד עם זאת, חשוב שהם ידעו שאפשר לשנות, ששנאה מביאה שנאה, ושבני האדם אינם נולדים רשעים.