הימים הראשונים בתל-אביב היו קשים. היינו מתוסכלים. אבל החיים שבו למסלולם. אתמול היתה האופרה בפארק. "ריגולטו" של ורדי. אלפי תל-אביבים באו לצפות במופע החופשי. קל היה לשכוח את המלחמה לצלילי "לה דונה אה מובילה".

בתל-אביב, אנשים צוחקים, מחייכים. מתחילים עם בחורות. הולכים לסרט. למסעדה. חזרתי מהפאב לפני כמה דקות.

אבל יש משהו מתחת לפני השטח. משהו שחור, אפל. משהו רע. אנחנו מנסים להדחיק את המלחמה. לברוח ממנה. אבל היא שם. היא רודפת אותנו. איך שאנחנו נוהגים, איך שאנחנו מדברים, איך שאנחנו מתפרצים על אנשים. המלחמה בתוכנו. לכן אנחנו שונאים אותה.

אני כבר לא מבין את פשר המשך המלחמה. לדעתי, כפי שציינתי פה בעבר, היה עלינו לסיים את המתקפה ולעבור לדיפלומטיה כבר לפני שבוע. בשבוע שחלף לא ראינו כל הישגים צבאיים. ודאי לא כאלה שמצדיקים את ההרוגים שהיו לנו בשבוע החולף.

אני לא מבין למה צה"ל ממשיך להפציץ כבישים ומטרות אזרחיות. חשבתי שחסמנו את כל דרכי הגישה כבר ביום השני ללחימה. אז מה אתם ממשיכים להפציץ? נקמה? את הנקמה כבר נקמתם. כל יום שעובר משכיח מהחיזבאללה את ההפתעה שהופתעו מהמתקפה. הלבנונים מתרגלים לחיות עם המלחמה ושוכחים איך היא פרצה. ההישג המדיני שלנו הולך ומתרחק. היינו צריכים לדבר איתם כשהם עוד היו בהלם. אנחנו הולכים ומפסידים. אם לפני שבוע, בשיא ההלם, היו המדינאים מתחילים בשיחות, כוחנו היה עדיף. כל יום שעובר מחליש את עמדתנו.

ועכשיו מדברים על להיכנס לעומק השטח. לצור. מה הטעם? הלא אפילו צה"ל אומר שלא יוכל למגר את החיזבאללה. אז ניכנס. ימותו לנו חיילים. ימותו להם אזרחים. פרץ, אולמרט, אתם חושבים קצת קדימה? או שאתם עוד שיכורים מהמלחמה?

אני קורא חדשות כמו שפרפר נמשך לאש. הרי בארצנו לא קוראים חדשות. בישראל עושים חדשות. כמו שעושים סמים. זה ממכר, למרות שזה עושה לך רע. אני מפסיק עם זה. לא רוצה לשמוע יותר. ב-2002 השיטה הזו כבר עבדה. החלטתי ליישם אותה גם על האיוולת המתגלגלת לפתחנו בימים אלה. תודיעו לי כשיוצאים מלבנון.

הנה דיאלוג מתוך "במערב אין כל חדש", ספרו המצויין של אריך מריה רמרק:

טיאדן שב. עדיין הוא נרגש, מצטרף מיד לשיחה, ושאלתו הראשונה היא, כיצד פורצת מלחמה.

"על פי רוב מלחמה מתחילה כשארץ אחת מעליבה קשה מאוד את השנייה", עונה אלברט בהרגשת מה של עליונות.

טיאדן מיתמם: "ארץ? לא אוכל להבין. הר בגרמניה הרי אינו יכול להעליב הר בצרפת. או נהר או יער או שדה חיטה".

"האם אתה מטומטם או רק מעמיד פנים?" רטן קרופ. "לא כך חשבתי. עם אחד מעליב עם אחר..."

"אם כך, אין לי מה לעשות כאן", אמר טיאדן. "אני לא נעלבתי".

"לך הסבר משהו לאחד כמוך," אמר אלברט בכעס, "לא מדובר בטומטום כפרי כמוך".

"אם כך, אני יכול ללכת הביתה," התעקש טיאדן והכל צחקו.

"בן-אדם, הלא זה העם ככלל, ובכן המדינה..." אמר מילר.

"מדינה, מדינה," הקיש טיאדן אצבע-צרדה בערמומיות, "שוטרים צבאיים, שוטרים, מסים, זוהי המדינה שלכם. אם לזה אתה מתכוון אז תודה רבה".

"נכון," אמר קאט, "לראשונה אמרת משהו נכון, טיאדן. מדינה ומולדת יש באמת הבדל בינהן".

"אבל תמיד הן יחד," אמר קרופ, "אין בכלל מולדת בלי מדינה".

"נכון. אבל ראה, הלא כולנו אנשים פשוטים. וגם בצרפת רוב האנשים פועלים, בעלי מלאכה או פקידים זוטרים. מדוע ירצה מסגר או סנדלר צרפתי לתקוף אותנו? לא, רק הממשלות אשמות. לא ראיתי מעולם איש צרפתי לפני בואי לכאן, ובוודאי לא ראו גם רוב הצרפתים אותנו קודם לכן. הם לא נשאלו, כמונו".

"אם כן, למה ישנן בכלל מלחמות?" שאל טיאדן.

קאט משך כתפיים. "יש בוודאי אנשים שהמלחמה מועילה להם".

"אבל אינני אחד מהם," חייך טיאדן.

"לא אתה ולא אחד מכולנו".

"אם כן מי?" התעקש טיאדן. "גם לקייזר היא לא מועילה. הלא יש לו כל מה שלבו חפץ".

"זאת אל תאמר," ענה לו קאט. "עד עכשיו לא היתה לו מלחמה, ולכל קייזר גדול דרושה לפחות מלחמה אחת, ובלעדיה לא תהיה לו תהילה. הסתכל בספרי הלימוד שלך".

"וגם הגנראלים נעשים מהוללים על ידי המלחמה," אמר דטרינג.

"מהוללים אפילו מהקייזר," אישר קאט.

"בוודאי עומדים מאחורי העסק אנשים הרוצים להרוויח מהמלחמה," אמר דטרינג.

"אני חושב, שזה בעיקר מין קדחת," אמר אלברט. "למעשה, אין איש רוצה בה, ופתאום היא ישנה. לא רצינו במלחמה זו, השאר טוענים אותו דבר. ובכל זאת מחצית העולם שקועים בזה".