RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2007
החיים בעולם השלישי
אמריקה היא לב ליבו של העולם השלישי. אני טוען זאת כבר הרבה זמן. כל כך הרבה פרטים שנראים לנו במערב מובנים מאליהם הם כמעט בלתי נתפסים במציאות האמריקאית. יש דוגמאות לרוב. אולי אספר עליהן בפרוטרוט בעתיד. בינתיים הנה כמה מהן:
- אין בקולנוע מקומות מסומנים וצריך לבוא מוקדם כדי לתפוס מקום (כמו בשנות השמונים במתנ"ס, אם יש פה קוראים מהתקופה ההיא)
- המחיר בחנות נקוב ללא המס. את שיעור המס תגלה כשתגיע לקופה (אלא אם אתה ממש טוב בחשבון).
- לסלולרי אין קליטה.
- קומקום חשמלי הוא מצרך נדיר שרוב האמריקאים אפילו לא יודעים על קיומו.
כן, עולם שלישי. וחברים שלי אומרים לי שאני סתם מתבכיין ושזה פאקינג אמריקה פה. ובכן, שפטו בעצמכם את התקרית שקרתה לי אמש. כל מילה אמת. נסעתי ברכבת מתחנת Penn שבמרכז ניו יורק לשדה התעופה ב-Newark. מטבעה של רכבת שנוסעת לשדה התעופה, מרבית הנוסעים היו תיירים שלא בטוחים מתי לרדת והאם זו הרכבת הנכונה. זו היתה הרכבת הנכונה, וכולם כבר ביררו מתי צריך לרדת. אחרי כחצי שעה של נסיעה נשמע קול חלוש מהרמקול. לא הצלחתי להבין אז התקרבתי. הכרוז הודיע שהרכבת פיספסה את התחנה של שדה התעופה וכל מי שצריך להגיע לשם - שירד בתחנה הבאה ויקח רכבת אחורה. באמא שלי ככה זה היה. אז אם לא הייתם יודעים שזה קרה בניו יורק, באיזה עולם הייתם מנחשים שזה קרה?
| |
שגרה (רוטינה)
פלאנו, פרבר של דאלאס, טקסס. 22:53
סושיאל סקיוריטי, חשבון בנק, דירה, טיפ לנהג, ברוקלין או מנהטן, איפה
קונים את זה, איפה קונים את ההוא, מה הכי משתלם, מה צריך ללבוש, אין את
המידה שלי, מה עושים כשאין, איך משיגים כרטיס אשראי. בהמשך לרשימתי
הקודמת, היום יותר מתמיד אני יודע להעריך חברים, אלה שעומדים כאן לצידי ועוזרים לי למצוא את דרכי.
שבועיים בארץ האפשרויות. אני עדיין מפחד מהחיים כמהגר. תרבות חדשה, עיר חדשה, שפה חדשה, תפקיד חדש, מנהל חדש. את התרבות לומדים, במיוחד בעיר כמו ניו-יורק. העיר מרגישה לי בנוח, כמו דג במים. התפקיד נראה קשה אבל אני מניח שאדע להתמודד איתו. המנהל עדיין בבחינת תעלומה. אולי חששותי ממנו היו מוצדקים. אולי לא. ימים יגידו. בינתיים אני חושב שאני בסדר איתו, אבל אני עדיין חושש שיכול להשתבש.
ולך תתמודד עם החברה ששלחה אותך, ומערומי הביורוקרטיה והפרטים שאתה אמור להחליט בהם: איזה ביטוח חיים ואיזה ביטוח רפואי ואיזה ביטוח שיניים ואיזה ביטוח עיניים ואיזו פנסיה ואיך תעבור המשכורת והאם תעבור המשכורת בזמן ודבר עם הרו"ח ודבר עם הסוכן ודבר עם המזכירה ודבר עם מנהלת החשבונות ודבר עם הסמנכ"ל ושלח לו דוא"ל ובוא תתחיל לעבוד כי עכשיו יש לחץ ואי-אפשר לחכות וסע לדאלאס מחר ולסיאטל בשבוע הבא ואולי לחודש לאנגליה ואולי לשיקאגו ואולי לפיניקס. אם אלה הם הקשיים של המהגר המפונק מההיי-טק, איך יתמודד עולה חדש עם במבוכי הממסד הארץ-ישראלי, השפה והעבודה?
עוד לא היה לי פנאי לאמוד את החלטתי לעבור לכאן. פרננדו עבר לכאן בגיל 33, כמוני. לשנתיים, כמוני. הוא כאן כבר עשר שנים. "החיים כאן מאוד נוחים", הוא אומר. ואני מתקשה להבין על מה הוא מדבר. מתקשה להבין איך אפשר לחיות במדינה כזו, בחברה כזו, בעבודה כזו. אני נושא מטען כבד מדי של דעות קדומות, הנחות שאולי אינן נכונות ואמיתות שאינן מוחלטות.
מרוב עיסוקי לא הספקתי להתגעגע. רק דבר אחד חסר לי כעת וזו השגרה. סדר יום. ודאות. לדעת שיש לי בית לחזור אליו בסוף היום, ולא פחות מכך, לדעת שליום שלי יהיה סוף. כרגע נראה שלעבודה כאן אין סוף, ולא משנה מה השעה. ולעבודה כאן אין מיקום גיאוגרפי. היא בכל מקום (כאמור, הרשימה נכתבת מטקסס כשבסיס האם הוא בניו-יורק). חסר לי עוגן.
אם הכל יעבוד כמתוכנן, אחתום על חוזה לדירה ביום שישי. דירה ניו יורקית
כמו בסרטים. קומה 14, שוער בלובי, רצפות פרקט חדשות, נוף לבניין האמפייר
סטייט בילדינג, כפי שאומRים באנגלית. רחוב 21 פינת השדרה השישית. מיקום לא רע, גם אם הבלוק עצמו לא אטרקטיבי. מרחק פסיעה מכל מה שצריך. אולי כשתהיה דירה אוכל להתחיל לנטוע מעט ודאות בכל העננה האופפת את חיי. או שזה "לטעת ודאות"? הלוואי שהעברית שלי היתה טובה יותר.
| |
זהירות, דביק!
אני יושב עכשיו בנמל התעופה, בדרכי לניו-יורק. הולך לגור בעיר ההיא. קוראי המעטים יודעים שנעלמתי לחודש. זה היה חודש מאלף. למדתי הרבה דברים. למדתי על עבודה ושאם זה לא כתוב זה לא קיים, למדתי שאפשר להפר הסכמים, למדתי שאפשר לשנות תוכניות ולמדתי שתוכנית שמשתנה יכולה להיות דבר טוב.
זה אולי לא נשמע הגיוני: לאינטרנט אין מקום על הגלובוס ובכל זאת אני מתגעגע אליכם הקוראים שמעולם לא פגשתי. ולאלה מכם שאני מכיר, דעו שהשיעור הכי חשוב שלמדתי החודש זה שאני אוהב אתכם מאוד, יותר משיכולתי לשער. כבר כמה חודשים שאנחנו מתכוננים לפרידה, אבל התכוננות של כמה חודשים לא מקהה אפילו בקצת את כאב הפרידה מחברים שנרכשו במשך שנים ארוכות. כל איחול שאיחלתם נגע בי. התגעגעתי אליכם עוד לפני שעזבתי, ועכשיו בדמעות אני כותב עליכם.
הפרידה מהמשפחה היתה גם היא קשה הרבה יותר משציפיתי. הפרידות שחוויתי עד היום היו תמיד זמניות, והיו לפני טיול, ולפני טיול אתה שמח לעזוב כי אתה יודע שאתה יוצא להרפתקאה. את השעות האחרונות ביליתי עם המשפחה. עוד ארוחה, עוד ערב עם ההורים מול הטלביזיה. כרגיל, אין לך מה להגיד. והנה עכשיו כשאני כאן אני חש את הקשר החייתי הזה למשפחה, הקשר שהוטבע בנו ביום שנולדנו, קשר שבשגרה נראה לפעמים מאולץ, באותם ימים שאתה מתבאס ללכת להורים, באותן שיחות שאתה מתעצבן על אמא שלך.
זה עלוב שהאהבה מרימה את ראשה רק בשעת מחסור.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: