"אלי הכוכבים האלה..." חשב לעצמו סנט-לינו, מפקד כוחות ציידי השדים. הוא היה בדרגת "רב-אמן", הדרגה הגבוהה ביותר בצבא הציידים. דרגה זאת אפשרה לו נגישות לכלי הנשק ולציוד המובחר ביותר בצבא ציידי השדים: מהלברד קטלני ועד סמל הצדק הקדוש.

בזמן שלא לבש את שריון המשמיד הקרבי שלו, נראה לינו כאדם רגיל. שיער ארוך חלק, שחור כעורב. גוף גבוה מאוד ושרירי. אך פנים המקרינות טוב לב.

"אלי הכוכבים האלה..." חזר. "הם חייבים להיות שדים."

"לינו, אפשר להכנס?" שאל אחד החיילים בצבא, מרקוריוס, אשר היה אחראי על אימון המתגייסים החדשים, ואחד מחבריו הטובים של לינו.

"כמובן" ענה לינו עם חיוך רחב. חיוך שטמן בתוכו המון. חיוך שהראה על שלווה נפשית, על חוסר דאגות. חיוך שהראה אושר רב.

מרקוריוס נכנס למשרד של לינו. על קירות החדר במרווח נתלו אותות צבאיים, תמונות של מפקדים קודמים ורשמים בשפה לא מובנת.

"לינו, למה אתה חושב שנציגי האימפריה שלחו אותנו למשימה הזאת? הרי אף פעם לא התקרבנו לכוכב הטומב"

"אני מניח שכמה אנשים למעלה חושבים שהק'טאנים האלה הם שדים."

"ואם הם טועים?"

"אם הם טועים, מרק, אני חושש שהק'טאנים האלה ימותו לשווא."