הגרף הזה מראה את ביצועיו מעוררי הרחמים של הדאו ג'ונס בכבודו ובעצמו, לאורך חמשת הימים האחרונים. אפשר להבין למה מדד המניות הלבנוני צנח בעשרה אחוזים ביום שכיבינו להם את החשמל. אפשר להבין למה הבורסה בתל אביב הגיבה בירידות שערים חדות. הבורסה ביפן נפלה, אולי בגלל שצפון קוראה עושה שרירים. אבל מה בכל השלולית הגאופוליטית הזו גרם לדאו ג'ונס לעשות דיאטה כה פתאומית של חמש מאות נקודות?
המפולות המתוזמנות האלה בכל רחבי העולם הזכירו לי דימוי עגום מבית מדרשו של לינדון ג'ונסון. הטקסאני החכם תאר בזכרונותיו באופן הבא, כיצד הרגיש לנוכח כדור השלג המתגלגל של המעורבות האמריקנית בוויטנאם: "אני מרגיש כמו טרמפיסט בכביש מהיר בטקסס באמצע סופת גשמים: לא יכול לברוח; לא יכול להתחבא; לא יכול לגרום לזה להפסיק."
העובדה היא שבאמת אין איפה להתחבא. מי שפיזר את השקעותיו בעולם, בין אם בשווקים מתעוררים ובין אם באלו שכבר ערים כמה מאות שנים, מוצא עצמו עכשיו בעיקר תוהה לאן התפזר לו הכסף ולמה השווקים הלכו שוב לישון. המשקיע הסולידי שקנה אגרות חוב של ממשלת ישראל יושב אף הוא על הפסדים נאים, אם גם לא קיצוניים באותה מידה. תארו לכם את המסכן שהשקיע כמה לירות לבנוניות בבורסה של ביירות.
הלקח מהסיפור הזה הוא שצריך להיות דפנסיבי, ציני ומתוחכם. צריך להחזיק סחורות (נפט, מישהו?), צריך להתפזר על פני מטבעות, אפיקי השקעה ומח"מים. צריך גם לדעת לשבת בצד ולא לנסות לתפוס סכינים נופלים לפני שתבוא רגיעה.
ואם אתה כבר יודע שתצטרך לתפוס טרמפים בכביש המהיר בטקסס - אולי כדאי שתביא מטרייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
