| 6/2007
מה בין הארי טרומן לקובי אלכסנדר
והרי החדשות ועיקרן תחילה: קובי אלכסנדר שובר שתיקה ומכריז: אינני אשם! לאחר שנס לנמיביה מפני כתב תביעה שעלול (או עשוי) לצוות אותו כחברו לתא של כושי גדול לאיזה עשור או שניים, כעת הוא מוצא לנכון לזעוק מעל כותרות העיתון: איי דידנט דו איט.
תמצית טענותיו הן: א) שאינו אשם מאחר ועשה כעצתם של עורכי הדין ורואי החשבון של קומברס, והוא כשלעצמו אינו עורך דין הרי; ב) שבקדייטינג בכלל "אינו בלתי חוקי "(השלילה הכפולה במקור); ו-ג) שנטפלים רק אליו, למרות שאילנות גבוהים כסטיב ג'ובס עשו אותו דבר ממש, ובכלל אין כמעט חברה באמריקה שלא נפלה בפח היוקש הזה.
במלים אחרות: "אכלו לי שתו לי", "מגיע לי", ו-"כך עושות כולן" - הם הטיעונים המשפטיים המוצלחים ביותר שהעלו בדעתם עורכי הדין ה-(יש להניח)-מתוגמלים היטב של הגביר הנמיבי. אה, ולקינוח הוא אומר, שמעולם לא נמלט משלטונות החוק, ושהוא "מאמין בהגינות מערכת המשפט הנמיבית". מעניין לדעת אם עורך הדין שהקריא את ההצהרה המגוחכת הזו הצליח לאמר את המשפט האחרון בפנים חתומות; אם כן, הוא ראוי לכל סנט שמשלמים לו. אני הייתי מתפוצץ מצחוק.
ההגנה המסועפת של אלכסנדר הזכירה לי את הרב שלימדני גמרא בתיכון, שלימד אותי את הכלל הבא: אם הגמרא שואלת שאלה, ואז עונה עליה בשרשרת של תשובות אלטרנטיביות, זה סימן שאף אחת מהתשובות לא מי יודע מה משכנעת. אחרת - אם הייתה תשובה ניצחת אחת - לא היו טורחים להמשיך לאחרות. באופן דומה, אם קובי אלכסנדר היה חושב שיש איזשהו נפח של אמת או צדק במי מהטיעונים שלו, הוא לא היה נדרש למערך המאורך הזה, של חצאי הגנות והצדקות במקצת. כפי שהדברים עומדים, כמוהו כמי שאומר 'אלו העקרונות שלי, ואם אין הם מוצאים חן בעיניכם, יש לי אחרים'.
המרגיז ביותר מכל טיעוניו הוא ללא ספק הראשון: שאלתי את עורכי הדין ורואי החשבון שלי (הנתונים למרותי, ותלויים בי לפרנסתם) האם מותר לי לעשות דבר מה, ומאחר שהתירו לי, אין אני אחראי למעשי. איפה היא לקיחת האחריות? האם אותם עורכי הדין ורואי החשבון גם חלקו עם אלכסנדר את התגמול שקיבל עבור מנכ"לותו? יש להניח שלא. אלא שאלכסנדר מבקש לעצמו, למפרע, את סמכותו של המנכ"ל, בלא האחריות לכל הנעשה בחברה, שהיא חלק בלתי נפרד מהתפקיד.
זה לא ילך. זה לא ילך, כי אמריקה היא ארצו של הארי טרומן הגדול, האיש שחרט על דגלו את המימרא: The Buck Stops Here, שמשמעותה: מכאן והלאה (מתפקיד הנשיא, מראש הפירמידה), אין יותר "זה לא אני", או "אתם צריכים לפנות למויש'לה בהנהלת חשבונות". אם נפל דבר במערכת שאתה מופקד עליה, אז אתה, כעומד בראשה, אחראי לו אישית, בין אם היית שותף להחלטה הקונקרטית או אם לאו. גם אם זה לא אתה - זה אתה. קוד המנהיגות המקובל היחיד הוא, שאת ההצלחות עליך לחלוק ברוב צניעות עם הכפופים אליך, אך הכשלונות הם שלך ושלך בלבד.
במילים אחרות: אתה לא יכול להתגונן בפני שלטונות החוק של ארצות הברית של אמריקה, עם טיעונים משפטיים מבית היוצר של תרבות החפיף הישראלית; לא בישראל; בטח לא על אדמת ארצות הברית; אפילו לא בנמיביה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
