השבוע נתקע לי השלט לרגע על ערוץ הספורט בעת ששידר את משחק גמר אליפות
ישראל לתיכונים בנות, בין ויצ"ו הדסים-אבן יהודה לרמת השרון. המשחק כבר
היה לקראת סיום ואוהד הספורט באשר הוא שבי לא נתן לי לזפזפ הלאה בטרם
יוכרע. בסיום המשחק נדמה היה שעומדת להתחיל התכונה הרגילה שלאחר משחק גמר:
המנצחים קופצים האחד על השני בצווחות גיל, המפסידים שמים מגבות על הפנים
ורוצים לעשות פאסט פורוורד למחר בבוקר. אבל לאחר שריקת הסיום הספציפית הזו
נדמה שהיה משהו יותר מזה, כי בין צווחות הגיל ניכר היה במנצחות שהן נרגשות
באופן מיוחד מאוד וכמה מהן אף פרצו בבכי; לא בכי סתמי כזה כמו שמייקל
ג'ורדן היה בוכה על האליפויות שלו וגם לא אותו בכי ילדותי מעצבן שטניסאי
שוייצרי מסוים רגיל לבכות כשנדאל מנצח אותו, אלא בכי נוגה שמאחוריו דומה
שעמד רגש עמוק מאוד וקולקטיבי מאוד עבור קבוצת השחקניות הצעירות ומאמנן.
מהראיונות פוסט-גיים הבנתי שהנערות והגבר הצעיר חשבו בנצחונם על מי שיזם
וליווה את תוכנית הכדורסל בבית הספר שלהן, מאמן הכדורסל המנוח רלף קליין.
קפטן הקבוצה שירה שכט - נערה תמירה שזוללת נקודות וריבאונדים בקצב של שון
קמפ, רק הרבה יותר יפה ממנו - דיברה על קליין, אולי מתוך ההתרגשות, במלים
חמות בלשון הווה, כאילו לא מת בכלל. גם המאמן תיבל את דבריו ב"רלף לימד
אותנו כך" ו"רלף היה אומר". בקיצור, רוחו של הייקה שנפטר בשנה שעברה ריחפה
לה מעל אולם הספורט.
חומו של הרגע הזה היה בעיני עוצר נשימה, קודם כל בגלל שאנשים בכלל וילדים
בפרט נוטים לשכוח מהר את מי שעובר להם מהחיים, אלא אם כן הוא השאיר עליהם
רושם עמוק מאוד. אבל גם, ואולי בעיקר, בגלל שמהבחינה הספורטיבית יש משהו
מאוד מיוחד בכך שמאמן כדורסל שפרש מכל הליגות המקצועניות למיניהן, העביר
את הפנסיה שלו בלייצר תוכנית כדורסל עממי כ"כ מוצלחת בשביל ילדות בית-ספר
שצעירות ממנו בשישים ומשהו שנים. ממקום מושבי בסלון קל היה לראות שלא
לחינם הטריח את עצמו הזקן על תוכנית הכדורסל המוצלחת הזו. היא מוצלחת לא
בגלל שהילדות ניצחו חבורת ילדות אחרות, או שהצלחתה תמדד בכמה מהן תהיינה
כדורסלניות מקצועניות. כל אלה אינם משנים כלל. ההצלחה האמיתית היא העיסוק
בספורט והתכנים הנהדרים שהוא יכול לצקת בילדים (וילדות) שעוסקים בו
מהסיבות הנכונות וכמו שצריך, תכנים שילוו אותם לכל החיים ויהפכו אותם
לאנשים טובים יותר.
אהבת הספורט, לאלה מבינינו ששוכחים לפעמים, היא בעיקר בזכות רגעים כאלה.
ומי שנותן לאנשים אחרים במידה כזו שעיניהן נוצצות בשעה שהן זוכרות אותו
ברגע שיא שכזה, ומדברות עליו בלשון הווה חודשים ארוכים אחרי שמת - כמותו
כמי שחי לאחר המוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
