|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כל התחלה היא גם סוף חדש
ממשלו של ברק אובמה, על אף תחושת האופוריה האופפת אותו כעת, לא יצליח לעשות כלום. ממש כמו ממשל קלינטון לפניו.
לקטע המלא...
| |
ורוחו של הרברט הובר מרחפת על פני תהום
כפי שקוראי נשצ"ת בוודאי שמו לב, אנחנו
נמצאים כעת בעיצומו של משבר פיננסי נכבד למדי. ממשלות רוכשות בנקים כושלים, בועות
מתפוצצות להן כמו מטעני צד ומה שגרוע מכל, אנשי המכירות של בתי ההשקעות הישראלים
הפסיקו לחייך מאוזן לאוזן כשהם מתראיינים בטלוויזיה, פן יבולע להם. כל אלה ותסמיני
המשבר האחרים חמורים דיים גם בלי תחייתה מחדש של תופעה שאני מתעב במיוחד – הלא היא
"פגישת הרברט הובר" ששבה לחיינו בסערה.
פגישת ה"ה היא פגישה חסרת-תכלית
בעליל בין אישים כלכליים ופוליטיים רמי דרג, שנערכת שלא לצורך אך ורק כדי לנצל את
ההזדמנות, משהסתיימה, לאותם אישים לאמר כמה מילות הרגעה נוסכות ביטחון לתקשורת
ודרכה לציבור. אם עקבתם אחר אמצעי תקשורת כלשהו בשנת 2008 אתם יודעים היטב במה
מדובר. שר האוצר, לדוגמא, מכנס את נגיד בנק ישראל ויו"ר ההסתדרות לישיבה
דחופה; במשך כשעה הם יושבים ומפצחים
בוטנים בשתיקה, כדי להעביר את הזמן ואז יוצאים שלושתם אל העיתונאים הצובאים על דלת
המשרד ואומרים משהו כמו: "יש לנו אמון מלא במערכת. עיקר המשבר מאחורינו. כלכלתנו
איתנה ורוחנו אסור שתפול. צאו לרחוב ועשו קניות!"
הז'אנר הומצא ככל הנראה על ידי נשיא ארה"ב
הרברט הובר, שכבר אז, בראשית ימי תקשורת ההמונים האלקטרונית, הביא אותו לשלמות
ראויה לציון. הימים ימי השפל הגדול, ובשערי הבית הלבן היתה באה בכל פעם חבורה אחרת:
פעם חמישה מנכל"י חברות גדולות, פעם שבעה מנהיגי עובדים, פעם קצת מאלה וקצת
מאלה. פעם בנקאים, פעם משקיעים, פעם אנשי ביטוח ופעם כלכלנים ממגדל השן. כולם עלו
לרגל למשרדו הסגלגל של הובר (בטרם נלקח ממנו על ידי רוזבלט) וישבו בו שעה קלה שבה
- מוכן אני להשבע אף שאין לי שום דרך לדעת - לא נאמר שום דבר בענייני המשבר שלא היה ידוע כבר לכל המכונסים קודם שהתכנסו. בצאתם הקיפו האישים הנכבדים את
נשיאם בעמידה זקופה ומישהו מהם אמר לעיתונאים משהו לאורך הקווים האלה: "אמנם נפלו
היום עשרים וחמישה בנקים, ושיעור האבטלה עלה למאה ועשרים אחוז, וכל המפעלים
נסגרים, אבל אנחנו סמוכים ובטוחים שהכלכלה עומדת על בסיס איתן וההתאוששות נמצאת
ממש מעבר לפינה, חזקו ואמצו!"
תלמידי ההיסטוריה יודעים בוודאי לספר
כמה זה עזר אז. גם היום זה לא עובד. מכאן תצא הקריאה לקובעי המדיניות הכלכלית באשר
הם, ובפרט לישראלים מביניהם: אל תארגנו יותר פגישות הרברט הובר. הרי איך כל הסערה
הזו תגמר לא אנחנו ולא אתם יודעים, ואין דבר שמדאיג אותנו יותר מאשר צפירות ההרגעה
הנבובות שלכם. בינתיים תיטיבו לעשות אם תחסכו את כל הבמבה והמי עדן שמתבזבזים על
פגישות שבהם אף אחד לא אומר כלום ממילא.
| |
לרדת מהסיר
הזמן הוא ספטמבר 1952 ומחזור הבחירות הנשיאותי בארצות הברית נמצא פחות-או-יותר באותו שלב שבו הוא נמצא עכשיו. אייזנהאואר בחר לא מכבר את ריצ'רד ניקסון כמי שירוץ לצידו כסגנו. ניקסון אמור היה להביא מרץ-נעורים ותגרנות פוליטית לשידוך, אלא שאז חלה תפנית בעלילה שתהיה מוכרת למדי לצופי חדשות ישראלים בני זמננו: עיתונאי אחד גילה שאנשי עסקים קליפורנים העבירו קרן של 20,000 דולר לרשותו של ניקסון, לכאורה כשוחד. במחירים של אז היה מדובר בלא מעט כסף.
אייק בעל התדמית הצחה כשלג לא רצה, כמובן, להדבק בשחיתותו של ניקסון. היכרות אישית לא הייתה ביניהם, ככה שלא היתה סיבה רגשית או נאמנות מיוחדת שהיתה אמורה לגרום לאייק להסס. כל יועציו הפוליטיים עצו לו את אותה עצה ממש: להפטר מניקסון ויפה שעה אחת קודם. אלא שאייק עוד התלבט ולא רצה להחפז להכתים את ניקסון בטרם התברר לו במה מדובר ומה חושב הציבור.
כמה ימים של היסוס עוברים ככה וניקסון קצר-הפתיל מתבשל לו בפנים מאדימות. לבסוף מתקשר אליו אייזנהאואר אך לא אומר דבר ברור לכאן או לכאן. סבלנותו של ניקסון לחוסר ההחלטיות האייזנהאוארית פוקעת והוא פולט לעבר אייק את המשפט המעודן הבא: "יש זמנים, ג'נרל, שבהם אתה צריך לחרבן או לרדת מהסיר".
אייק ההמום לא אומר שום דבר במשך כמה דקות. גנרל של חמישה כוכבים, מושיעו של העולם המערבי לא רגיל, איך לאמר זאת בעדינות, שמדברים אליו בוולגריות שכזאת. בטח ובטח שלא ציפה לזה מבן חסותו הפוליטית, איש עוד לא-בן-ארבעים שאייק עושה שמיניות באוויר לא להרוס לו את הקריירה באבחה קרה אחת. לבסוף הוא מתעשת ונותן לניקסון את העצה הכי טובה שהוא אי פעם קיבל: לך לטלוויזיה, הוא אומר לו, גלה לעם אמריקאי הכל - כל מה שיש לך ואין לך ומה עשית עם הכסף. אחר כך כבר נראה מה עושים.
השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה: ניקסון נואם נאום מבריק של צביעות משולבת עם צדקנות וענווה, מספר לאומה שבעצם לא לקח דולר לכיסו אלא רק מימן בכספי הקרן המדוברת נסיעות למפגש עם בוחרים והוצאות פוליטיות שונות (נשמע לכם מוכר?). הציבור מקבל את הנאום די בהבנה והתגובה החיובית הופכת לתמיכה מלאה כשמתברר יום אחרי זה שגם למועמד הדמוקרטי לנשיאות, המושל-האינטלקטואל עדלי סטיבנסון, היתה קרן בדיוק כמו זו של דיק. אייק שולח מברק ברכה לניקסון ולאחר זמן קצר הם נפגשים ומאשרים האחד לשני שניקסון נשאר כל הדרך לניצחון.
ומכיוון שפטור בלי כל הקשר אקטואלי אי אפשר: מעניין אילו קרנות סודיות ש לאישה הלא-מאוד-מוכרת שצוותה אתמול למק'קיין כדי להקנות לו את אותם נעורים ממש שניקסון הציע לאייק. על כל פנים, לא נראה לי שבמקרה של המועמד הרפובליקני הנוכחי תהיה לו בעיה להחליט מייד אם לרדת מהסיר או לא.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
