בתשדירי התעמולה של הליכוד נראה בנימין נתניהו כשהוא משחק שח עם אביו הקשיש. כשראיתי את הכתוביות ברוסית שמלוות את הסירטון לא יכולתי שלא לתהות אם לא היה עדיף ליחצ"ני הליכוד להקליט אותו ברוסית מלכתחילה, ולהוסיף אולי כתוביות תרגום לעברית. דוברי הרוסית בישראל כולה הם אולי מיעוט, אבל בקרב מגזר השחמטאים הם רוב מוחלט.
עצם האמירה שגלומה בתמונות היא מרתקת ומקורית. הפרסומאים רוצים למתג את נתניהו כמועמד שמצטיין בשחמט, כנראה מתוך איזושהי פרה-קונספציה שגורסת ששחקני שחמט הם חכמים יותר מאלה שאינם משחקים את משחק המלכים. אנחנו הצופים (והמצביעים) אמורים להסיק את המסקנה שבפעם הבאה שמשבר פוליטי יעמת את ראש ממשלתנו מול איזה ארכי-מחבל איראני תככן וערמומי, נתניהו יהיה זה שיוכל - בכח יכולתו השחמטית - להפתיע את יריבו במהלך בלתי צפוי, להכניעו ולהושיע את העם היושב בציון.
זהו רעיון רומנטי, אין ספק. אך רק פרסומאי שלא שיחק שחמט מימיו יכול היה להעלות אותו. משום שהאמת היא שמצוינות בשחמט רחוקה מקבלת החלטות בעולם האמיתי כרחוק מזרח ממערב. יופיו הנצחי של משחק השחמט גלום בלוגיקה הטהורה שבו. מהלך בשחמט יכול להיות "נכון" או "לא נכון" באותה מידה שמשוואה מתמטית נופלת באחת משתי הקטגוריות האלה. בעיות העולם האמיתי - יהא זה עולם העסקים או המשחק הפוליטי - אינן מוגבלות למספר מצומצם של משתנים. הכלים על הלוח לא זזים באופן ידוע וצפוי מראש. אין רדוקציה שמסוגלת לנסח את הדילמה האם לתקוף את מתקני הגרעין של איראן במונחים של מט בארבעה מסעים. לכן תוכנת מחשב כמו היידרה, שמשחקת שח ברמה גבוהה מאוד, לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר. כיצד לנצח בשחמט זו בעיה ספציפית מאוד, ואין להשליך ממנה על שום דבר נרחב יותר.
יתרה מזאת, חשיבתם של ענקי השחמט היא אבסטרקטית לחלוטין. התדמית הקולנועית הפופולרית של אלופי שחמט כגאונים משוגעים המנותקים מעולם המעשה ומטיילים בסְפֵרות אחרות היא רק מוגזמת, לא משוללת בסיס.
אני אוהב את משחק השחמט אהבת נפש. אבל אם אי פעם יבוא אלי לראיון עבודה מועמד לתפקיד ביצועי שמתייחס אליו ברצינות רבה מדי ורואה בו איזשהו מיקרוקוסמוס או מודל שמייצג את העולם האמיתי, לא רק שאני לא אראה בזה יתרון - אני אזרוק אותו מכל המדרגות. ואחרי הכל מהן הבחירות אם לא ראיון עבודה המוני. ומהי ראשות הממשלה אם לא התפקיד הביצועי האולטימטיבי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
