נימוקים של צורה ותוכן

כשלקחתי לידי את "חברנו המשותף", הרומן השלם האחרון שכתב דיקנס, אמרה לי ידידה שקראה אותו כבר, שאני לא אצליח לסיים אותו. "רוצה להתערב?" אמרתי לה והיא הסכימה. חודשיים לאחר מכן, היא אמנם צריכה לממן חצי פיינט בירה, בעוד אני צריך לשבת ליד שולחן זה, לכתוב את  השורות האלה ולחשוב טוב טוב לאן הלכו חודשיים מחיי.

לא שזה ספר רע. רבי אמנים לא כותבים רע, בוודאי לא את הספר התשעה עשר שלהם. אוהדי דיקנס ימצאו כאן את כל הדמויות שהם רגילים למצוא: יתומים, קמצנים, עניים שמחים בחלקם ועשירים חסרי מנוח, נשים המקריבות את עצמן ולעומתן נשים הדורשות קורבן אחר קורבן מגברים - ספק ילדים - בעלי חוש רומנטיקה מפותח מאוד. כל אלה ועוד ממלאים את שמונה מאות ומשהו דפי הרומן הזה. אבל גם איתם הוא נשאר חצי ריק.

ממש כמו האיטיות עבור סמי הופייה, היכולת להניע עלילה תמיד הייתה עקב אכילס של דיקנס. הניסים שקורים אצלו, כמו שלי אומרת, בעזרת האל שבתוך המכונה, קצת צורמים אפילו כשהוא במיטבו (בדייוויד קופרפילד, למשל). כשהוא לא במיטבו, הם יכולים לגרום לך לחבוט את הספר בראשך. מאחר ומדובר כאמור בספר עב כרס, הרי זו מגרעה שעלולה לכאוב.

העלילה של "חברנו המשותף" מונעת על ידי תעלומת הרצחו של יורש עשיר בשם ג'ון הרמון ומסתעפת על פני כל הנהנים והרוצים להנות מכספו. דיקנס מנסה, בלי הצלחה רבה מדי, להתחפש לסופר מתח ולהפתיע את הקוראים בטוויסטים עלילתיים. אלא שאת הטוויסט הראשון, השקוף למדי, הוא מגלה בעצמו בערך בחצי הדרך, בעוד שהשני, המתגלה בחופזה בעמודיו האחרונים של הספר, מותיר את הקורא בתחושה של "זה הכל?" הנסיון של דיקנס להיות קונן דויל מוצלח בערך כמו נסיון (תאורטי) של קונן דויל להיות דיקנס. דונט קוויט יור דיי ג'וב, היה צריך מישהו לאמר לו. אלא שאף אחד לא עשה זאת, ולאחר שסיים את "חברנו המשותף" החל דיקנס לכתוב מותחן בלשי נוסף, "תעלומת אדווין דרוד". מבקר מרושע במיוחד יכול היה לאמר אולי, שאלוהים הרג את דיקנס רק כדי למנוע ממנו להשלים את אדווין דרוד.

בכל זאת יש בספר הזה הרבה דברים יפים: התיאור של המבטאים של דמויות בעלות השכלה מוגבלת, של נופי לונדון והסביבה ושל חייהם של העניים - כולם חזקים פה מאוד, ומזכירים את "זמנים קשים", הספר הכמעט-קומוניסטי שכתב דיקנס עשר שנים קודם לכן. השימוש בשפה האנגלית הוא ברמה הכי גבוהה שיש, כך שפתיחת הספר באקראי בפסקה כלשהי כמעט תמיד מניבה משפטים מענגים. מומלצים במיוחד הקטעים, שלא ממש קשורים לעלילה המרכזית, העוסקים בחבורת הנובורישים בראשות וינירינג, פודסנאפ ולאמל. דמותו של פודסנאפ מייצגת כל כך טוב את האנגלי העשיר, הסנוב, הנבער והצדקן, עד שדיקנס עצמו שם לכך לב, והמציא מונח בשם פודסנאפרי (Podsnappery), המשמש אותו כדי לתאר את מקבץ התכונות הזה, הבריטי כל כך.

רק בשביל זה שווה לצלוח את הרומן היפה אך טרחני הזה: אחרי שתסיימו, סעו לכם ליורקשייר ומלמלו "פודסנאפרי" בכל פעם שאתם נתקלים בנתין נאמן מדי של הוד מלכותה. מי שלא יכול להרשות לעצמו לטוס (או מפחד מהמחבלים), יכול לעשות את זה גם מול ה-BBC. זה בדוק.

"איש ללא ארץ" (a man without a country) הוא ספר קצר, ספרון ממש, שנכתב על ידי אדם שמאס בחייו, התייאש מהעולם ולמד את כל מה שהוא רוצה ללמוד על המין האנושי (ועוד כמה דברים). מעצם טבעו הוא עושה את חייהם של מבקרי ספרות עצלנים קלים מאוד, בכך שהוא מספק להם את התאורייה בשקל: קורט וונגוט הזדקן, הגיע לגבורות, וכעת הוא לא יותר מעוד grumpy old man שרוטן על כך שהנוער של היום אינו הנוער של פעם. חפשו בגוגל ותמצאו המון רשימות בנות 500 מילה כל אחת, למן האוהדת ביותר ועד הארסית, שמנחיתות את ההרמה הזו.

רק בעיה אחת יש בתזה: גם "עריסת חתול" הוא ספר קצר שנכתב על ידי אדם שמאס בחייו, התייאש מהעולם ולמד את כל מה שהוא רוצה ללמוד על המין האנושי (ועוד כמה דברים). ווונגוט עוד לא היה בן ארבעים כשהוא כתב אותו.

הספר הנוכחי אינו רומן, אלא אוסף אקראי של רשימות קצרות ואיורים. בפרק אחד, מצחיק עד דמעות, הוא מתאר כל מיני יצירות ספרותיות (על הסקאלה שבין שלגיה להמלט) כגרפים על מערכת צירים - ציר X הוא הזמן, ציר Y הוא אושר. בפרק אחר הוא נכנס בכל כוחו בג'ורג' בוש, דיק צ'ייני ודונלד ראמספלד, מזכיר לכולנו שהם גנבו את הבחירות בשנת 2000 ושמשום מה כל החיילים שמתים בעיראק באים ממשפחות לא עשירות. הוא חוזר אל מוטיב שכבר נראה ביצירותיו בעבר (ב"ציפור כלא"), אהדתו למפלגה הסוציאליסטית באמריקה ולגיבוריה הנשכחים. הוא גם מספר כמה בדיחות טובות, שבאחת מהן מופיע אייזיק אסימוב ובאחרות לא.

האבחנות הפוליטיות שלו חדות כתמיד: דיקטטורות של הימין היו ונשארו אהודות יותר על הממשל האמריקני מדיקטטורות של השמאל; הבעיה המהותית בחוקה האמריקאית היא שרק משוגעים רוצים להיות נשיא; עוד מעט ייגמר לנו הדלק, אחרי שבמאתיים שנה של אוטומובילים הצלחנו להרוס את כוכב הלכת הזה לגמרי.

הוא חושב שלכדור הארץ יש מערכת חיסון ושהיא מנסה להיפטר מאתנו על ידי דברים כמו איידס ואבולה, ושזה בסדר גמור מבחינתו כי אלף, אנחנו התחלנו ובית, בני אדם הם חיה איומה ונוראה ומגיע לנו.

אבל את הזעם האמיתי הוא שומר לאותם בוש-צ'ייני-ראמספלד, שהם בעיניו לא יותר מחבורה של C-students קולניים במיוחד, שלא יודעים היסטוריה או גאוגרפיה בגרוש אבל הצליחו להשתלט על העולם באמצעות בטחון עצמי מופרז. הם בטח יצאו למלחמה בעיראק פשוט כי זה היה הדבר ההחלטי לעשות. ועכשיו העולם שונא את אמריקה ובצדק.

מפקד חיל האוויר המנוח, בני פלד, ביקש מבני משפחתו שלאחר מותו  יצאו החוצה, יצלצלו בפעמון ויקראו בקול: "'מת משוגע שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה". אולי אחרי שוונגוט יעלה לגן עדן (בדיחה פנימית - תקראו בעצמכם בספר) יהיה מי שיצלצל בפעמון ויקרא: "מת משוגע שנלחם בשביל הארץ שלו רק כדי להתייאש ממנה לגמרי". או אולי בארצם של בוש-צ'ייני-ראמספלד כבר לא יהיה מי שיצלצל בפעמון בכלל.