נדב שהיה בארה"ב

לילה טוב לכולם! (כלומר למי שבחוף המערבי)

הטיול לארה"ב בדרך לסיומו, אבל עדיין לא היה אפילו עדכון אחד לקוראים. מכיוון שקרו המון דברים והיה אפשר לכתוב פוסט שלם בכל יום (אבל למי יש כוח לזה), אשתדל להכניס את הדברים העיקריים.

ראשית, הטיסה. כל מי שהפחיד אותי לגבי אליטליה טעה בגדול (בינתיים). הטיסה יצאה מישראל בזמן (אחרי שחברתי ואני כמעט איחרנו לעלות למטוס וקיבלנו טלפון אישי מצוות הקרקע. לא נעים) ונחתה ברומא לפני הזמן. כשעלינו למטוס ברומא התברר שמדובר בבואינג מרשים ביותר וטוב מכך, בחרתי את הכיסאות הטובים ביותר במחלקת תיירים. אלו הכיסאות הראשונים לפני מחלקת התיירים המשודרגת כך שיש מקום רב לרגליים ורק שני מושבים (במקום שלושה), כך שלא צריך לבקש מזרים רשות ללכת לשירותים. זו ללא ספק היתה הטיסה הטובה ביותר שלי למרות שהיא גם היתה הארוכה ביותר (12 שעות ו-45 דקות, מריחה בלתי נגמרת). בטיסה הספקנו אפילו לצפות בוונדרוומן ולתהות איך לעזאזל הסרט הזה נחשב למשהו סביר.

אחרי הנחיתה בלוס אנג'לס הגיע הזמן לביקורת הדרכונים. לאחר שהציקו לי ביציאה מהארץ (מכונות זיהוי הפנים של הדרכונים הלא-ביומטריים לא אישרו לי לצאת ונאלצתי להגיע לפקידה אנושית שהיתה חייבת לוודא את זהותי ע"י שאלה) החליטו להציק גם בכניסה לארה"ב. גם שם יש מכונת זיהוי פנים שאמורה לתקשר עם הצ'יפ הביומטרי בדרכון הגרמני וגם המכונה הזאת החליטה שאני לא מספיק דומה לעצמי ושלחה אותי לפקיד ההגירה. אצלו כבר הייתי צריך לתת טביעות אצבעות מכל אצבעות הידיים (לפחות לא מהרגליים) אך לבסוף הצלחתי להיכנס לארצות הברית.

מביקורת הדרכונים רצתי לפגוש את חברתי בקבלת המזוודות (היא כמובן הצליחה לעבור במכונות האלה והתור שלה היה קצר משמעותית) והתחלנו ללכת לכיוון טרמינל מספר 1 (ממנו יצאה הטיסה ללאס וגאס) שהוא כמובן הטרמינל הרחוק ביותר מהטרמינל הבינלאומי בלוס אנג'לס. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לשם עם גב שבור, הפקדנו את כל המזוודות ועלינו גמורים ומותשים לטיסה הקצרה (45 דקות) לוגאס. על המטוס הזה לא היו מקומות שמורים, אלא סדר עליה מוכתב מראש למטוס. המושבים הוקצו בשיטת כל הקודם זוכה כאשר מי שמשלם יותר עולה מוקדם יותר. לפחות הטיסה הזאת עברה מהר - רק עצמתי עיניים וכבר הגענו.

בוגאס התחילו המכירות האגרסיביות. בסוכנות הרכב החליטו שלא שילמתי מספיק ולכן אני צריך לשדרג לרכב גדול יותר (כי ארבע מזוודות לא יכנסו. שקר גס, נכנסו יופי), לשלם מראש על דלק (משתלם במקרה ספציפי מאוד), לקנות מנוי לכבישי האגרה (אפילו היא לא ידעה לענות אילו כבישי אגרה יש בדרך, ומסיבה טובה - אין) ולקנות ביטוח למקרה של תקלות (את זה דווקא לקחנו, מנסיון עבר עם צמיג דפוק). בסופו של דבר נתקענו שם הרבה מעבר לדרוש בגלל נסיונות הסחיטה האלה, והמכירות רק התחילו.

בכניסה למלון ראו נציגי המכירות שני תיירים תמימים והתחילו לבלבל להם את המוח. נציג חייכן ושמח במיוחד התחיל להציע לנו כרטיסים בחינם לכל דבר בערך, אבל רק כשהתקרבנו לחלק של התנאים התברר שאנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר, להקשיב להרצאת מכירות של שעתיים ולשלם פיקדון שיוחזר רק במידה שנגיע להרצאה. הודענו לאיש הנחמד שנחשוב על העניין ונחזור אליו (הוא כנראה עדיין מחכה) והלכנו לבצע צ'ק אין, שם הציעו לנו שדרוג של החדר (כנראה ראו את המחיר הנהדר שהשגתי ורצו עוד). הסתדרנו גם עם נוף לחניה.

בימים הבאים הסתובבנו בלאס וגאס ופיתחנו בעיקר יבלות רגליים בגלל המרחקים העצומים שיש בין מלון למלון. ביום שישי חברתי קיבלה את מתנת יום ההולדת שלה - הופעה של גאנז אנד רוזס. אני אמנם לא חובב גדול שלהם, אבל נהנתי מאוד מהצורה שבה האמריקאים מקיימים הופעות - באולם מסודר, עם כיסא רשום לכל אחד. בלי לדרוך אחד על השני בפארק הירקון ובלי לחפש איזה חריץ בקהל שדרכו אפשר לראות. מכיוון שלאחר החזרה שנינו היינו גמורים מעייפות, חיכיתי לבוקר שלאחר מכן כדי להציג לה את הטבעת שקניתי מבעוד מועד ולשאול אותה אם היא רוצה להתחתן (מסתבר שכן). משם המשכנו ישר לקניות וקנינו מספיק בגדים כדי להלביש את כל אפריקה.

ביום ראשון נסענו ללוס אנג'לס בדרך ארוכה ומייגעת (חמש שעות. המזוודות עדיין לא הפריעו באוטו). בערב הגענו לדירת ה-Airbnb החביבה שהזמנו וקיבלנו הסברים (בעברית) מבעלת הבית הנהדרת. בימים הבאים ביקרנו באולפני יוניברסל (שהשתנו לא מעט מהפעם האחרונה שהייתי שם), סיקס פלאגס (סוף סוף עליתי על המתקן של סופרמן, עכשיו באופן רשמי עליתי על כל רכבות ההרים שם), הוליווד, הדאונטאון, בוורלי הילס, עוד קניות (יום אחרי בלאק פריידיי, חבל לפספס) ולבסוף הגיע שוב יום ראשון ואיתו הנסיעה לסן דייגו.

היום החלטנו שנלך לגן החיות, אבל הספקנו לראות רק חצי ממנו. מסתבר שכל אטרקציה דורשת יום שלם ואלה שממליצים להקדיש להן יום שלם דורשות יומיים. מעבר לכך, כמו שזכרתי, האוכל העיקרי בארה"ב הוא כולסטרול. אנחנו משתדלים להוסיף קצת ירקות בכל ארוחה, אבל זה לא קל (בעיקר כי הסלט היחיד שהם מכירים הוא "קיסר" שכולל, איך לא, כולסטרול). גם הניקיון נשאר איך שזכרתי אותו, ובכל מסעדה נידחת אפשר למצוא שירותים ברמת ניקיון שלא תבייש בית חולים בארץ (בעצם תבייש מאוד, השירותים בבתי החולים בארץ די מטונפים).

מחר היום האחרון לטיול, ולאחריו, ביום רביעי, ניאלץ לגרור זה את זו לשדה התעופה על מנת לחזור לארץ. לשמחתי, המושבים בטיסה חזרה לארץ זהים לאלה של הטיסה לכאן, כך שנוכל להינות שוב ממקום לרגליים. לפחות יש סיכוי טוב שהם לא יפשטו רגל עד אז.

יום טוב.

שלכם,

nadavs