נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם!

ביום ראשון, האחד בספטמבר 1996, נכנסתי לכיתה א' בבית הספר היסודי שלי. המורה הציגה את עצמה והתחילה לשיר. כבר אז למדתי את הטריק הכי חשוב בבית הספר - לא לעשות את השיעורים בבית, אלא לעשות אותם בכיתה בזמן השיעור. מדהים מה אפשר ללמוד בגיל כל כך צעיר.

ביום שני, האחד בספטמבר 1997, נכנסתי לאותה כיתה, הפעם לכיתה ב'. בכיתה הזאת למדתי שיעור חשוב נוסף - איך להתחמק מעונש. אני ומי שישב לידי דיברנו בכיתה וקיבלנו את העונש הנורא ביותר שהמורה יכלה לתת לנו - לעמוד בכיתה השניה. אני נבחרתי להיות ראשון. מאימת העונש עמדתי בין שתי הכיתות עד שהמורה קראה לי לחזור. אמרתי למי שישב לידי שיעמוד איפה שאני עמדתי. לרוע מזלו, המורה יצאה לבדוק מה שלומו והוא נשלח לעוד עשר דקות בגלות.

ביום שלישי, האחד בספטמבר 1998, וביום רביעי, האחד בספטמבר 1999, התחלתי את כיתות ג' ו-ד'. שתיהן עם המחנכת של "הכיתה ליד", שתיהן באותה כיתת אם כמו שתי הכיתות הראשונות. בשנים האלה אמא שלי תרגלה המון את החתימה שלה. כמעט לא עבר שבוע שבו אמא שלי לא היתה צריכה לחתום לפחות פעם אחת ביומן שלי. פעם אחת לא עשיתי שיעורים, פעם אחרת לא הבאתי ציוד. לקראת סוף השנה כבר נמאס למורים מכל העניין והתבקשנו לכתוב את ההערות שלנו בעצמנו ("תכתוב: 'נדב לא הכין שיעורים. חתימה:'"). בכיתה ד' גם קיבלתי נכשל בתעודה. נכשלתי באומנות. בהבאת ציוד.

ביום שישי, האחד בספטמבר 2000, התחלתי את כיתה ה' עם שינוי אווירה מרענן: לוקרים. מול הכיתה (שהיתה סוף סוף במקום שונה) עמדו לוקרים ואחד מהם היה שלי, עם הקומבינציה 22-0-36 (כן, אני זוכר את זה). כיתה ה' היתה הכיתה שבה הכי נהנתי בבית הספר היסודי, למרות שיומיים לפני טקס יום הזכרון התעלפתי ופתחתי את הסנטר.

ביום ראשון, השני בספטמבר 2001, פתחתי את השיעור הראשון של כיתה ו' עם איחור. השנה הזאת היתה הנוראית מבין שש שנותי בבית הספר היסודי, עם "מחנכת" בשם חגית ששנאה אותי, ההבנה המצערת שאנשים לא יודעים אחוזים והגילוי שבית הספר קמצן באופן קיצוני. המורה הזאת גם ערכה את יום ההורים עם אמא שלי בחוץ, על ספסל בחצר בית הספר, והודיעה לה רשמית שלא הכנתי עבודה על מלחמת ששת הימים. מאוחר יותר גם קיבלתי נזיפה (יותר נכון צעקות) על טעות איומה שגרמה לי לקבל 99 במבחן במתמטיקה. בסוף אותה שנת לימודים התקיים מופע הסיום, מופע שכנראה בשבילו נשמר כל התקציב. ה"מחנכת" הביעה את שנאתה באופן סופי באותה שנה עם חיוך מאולץ כשלחצתי לה את היד.

ביום ראשון, האחד בספטמבר 2002, התחילו השנתיים הנוראיות ביותר שעברתי במערכת החינוך, וראשיתן בכיתה ז'. הגעתי לבית ספר חדש וגיליתי שבניגוד לקודם, המורים שם ממש אידיוטים. שוב קיבלתי "מחנכת" עם מנת משכל של אבוקדו, וכדי שיהיה ממש כיף הייתי בכיתה הכי מופרעת. ניצלתי בזכות התחמקותי ממכות והעזרה שנתתי לאידיוטים בכיתה עם מתמטיקה. היינו פחות משלושים בכיתה, אבל המורים שנאו אותנו שנאה עזה. מקשרת השכבה והיועצת ביקרו בכיתה לפחות פעם בשבוע והשנה הזאת נמתחה כמו מסטיק עם מקצועות מיותרים כמו חלו"ם (חלימה, לינה ומנוחה).

ביום שני, האחד בספטמבר 2003, נפתח רשמית האסון שנקרא כיתה ח'. כל האידיוטים כבר מוכרים, המורה הגיעה עם הגישה הלוחמנית כבר מתחילת השנה ובכל שיעור חינוך הובהר לנו שאנחנו נמרים מנייר. עונת השקרים גם נפתחה עם הוצאתם של ימי שישי מהמערכת. אמרו לנו ששעות האפס מחליפות את השעתיים ביום שישי, אבל על העובדה שלכיתות ז' אין שעות אפס והם לא לומדים בימי שישי לא ענו לנו. שעת האפס נמשכת בבית הכלא הזה עד היום, למרות שהיא לא חוקית. המורים וההנהלה בתגובה: "פחחח". בכיתה ח' גם הברזתי מבית הספר על ידי שיטת "איחור ההסעה". פשוט הלכתי אליה מאוד מאוד לאט, והיא כבר נסעה לבד. אחר כך כבר מיסדתי את השיטה הזאת וקיבלתי עוד כמה ימי חסד מההורים שלי שהיו סימפתיים לסבל שלי. בית הספר הזה, דרך אגב, התפתח מאז מאוד כבית כלא. התקינו בו שער חשמלי ואי אפשר לצאת ממנו ללא אישור מוועדת השחרורים.

במרץ אותה שנה נודע לי על הטיסה לארצות הברית, וביום חמישי, השבעה עשר ביוני 2004, סיימתי את כיתה ח' עם התחושה שהשנה נמשכה המון זמן (בניגוד לתחושה מדי סוף שנה שהזמן עבר מהר), הפעם היחידה שהרגשתי את זה בסוף שנת לימודים. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי.

ביום שלישי, השבעה בספטמבר 2004, התחלתי את כיתה ט' בתיכון האמריקאי שלמדתי בו. לא היכרתי אף אחד, האנגלית המדוברת שלי היתה זוועתית, אבל הלכתי. במשך שנה למדתי מקצועות כמו בישול והרמת משקולות וגיליתי שאני יכול לרוץ מייל שלם בלי לעצור. באותה שנה גם פתחתי את הבלוג והתחלתי לתאר מה אני עובר בארצות הברית.

ביום חמישי, העשרים וחמישה באוגוסט 2005, התחלתי את כיתה י', הפעם הרבה יותר בטוח. הכרתי את בית הספר, הכרתי את מערכת השעות ויכולתי לתכנן מראש את ההליכה בין הכיתות. באותה שנה למדתי ספרדית, מקצוע שבהתחלה נראה מפחיד ביותר אבל בסוף היה אחד האהובים עלי. הכל תלוי במורה. את השנה הזאת סיימתי ביוני וסיכמתי שנתיים של בית ספר אמריקאי. מספר התלונות בסגנון "אני לא רוצה ללכת": אפס.

ביום ראשון, השלושה בספטמבר 2006, התחלתי את כיתה י"א בבית ספר חדש (כי ידעתי שלקודם, איפה שהייתי בכיתות ז' ו-ח', אני לא חוזר). די מהר היו לי חברים, גיליתי שהסיכוי להידקר בחצר בית הספר הוא אפסי והסיכוי להתפוצץ מנפץ התאפס גם הוא (בניגוד לבית הספר מכיתות ז' ו-ח', שם הסיכון היה הרבה יותר גדול). זו היתה השנה הראשונה שבה לא הייתי חייב ללכת לבית הספר, והמחשבות על פרישה המשיכו לאורך כל השנה. נמאס לי מהמבחנים, מהמורים שרק מכוונים לבגרויות ומהשקרים שהיו גם שם. בסופו של דבר עשיתי את הבגרויות והצלחתי בחלקן לא רע.

ביום ראשון, השניים בספטמבר 2007, התחלתי את השנה האחרונה שלי במערכת החינוך, כיתה י"ב. התחושות המעצבנות והמחשבות על פרישה לא השתנו, אבל התירוץ של כולם להישארותי כן נשאר: "אין לך עוד הרבה זמן. אתה כבר ממש בסוף!". בשנה הזאת גם גיליתי שבאמת אפשר לחיות טוב בלי תעודת בגרות (מישהו אמר עסקים באינטרנט?) אבל בכל זאת נשארתי, עשיתי את הבגרויות והשלמתי את כל מה שהיה חסר לי מכיתה י'.

כך עברו להן שתיים עשרה שנים של שטיפת מוח, של הכנה מצויינת למטחנה הבאה בחיים - הצבא. לימדו אותי ש"ככה זה" זו תשובה טובה ו"כי ככה הם רוצים" זו תשובה אפילו יותר טובה. למדו אותי לפחד מהלא נודע, מ"הם", כותבי ובודקי הבגרויות. אני כבר יודע מה הם אוהבים ומה לא מרוב הכנה. לימדו אותי שלחשוב בעצמי זה רע ונענשים על זה. לימדו אותי לעשות רק מה שאומרים לי, בלי לערער ובלי לשאול למה. הכינו אותי מצויין לאזרחות - ככה אמרו בכנסת וככה תעשה, אז מה אם חוסמים לך את האינטרנט. זה לטובת הילדים. במשך שתיים עשרה שנה קטלגו אותי בכל מיני קטגוריות לפי מספרים שמופיעים במחשב ומוקפים בעיגול. ואני? לא פרשתי, המשכתי כל הדרך, אבל התלוננתי לכל אורכה. עשיתי את זה בדרך שלי, אבל בסופו של דבר בשלהם.

ולסיום נושא בית הספר, בטור של יאיר לפיד כתוב היום על הילדים של היום, שיודעים שבן גוריון הוא שדה תעופה ולא יודעים מי כתב את התקווה. הוא כתב על כך שהיום אנחנו מוצפים בכל כך הרבה מידע שאנחנו צריכים ללמוד לסנן אותו, לא לקבל אותו. שאנחנו לומדים מה שמעניין אותנו. ברגע שמערכת החינוך תבין את זה ותתחיל ללמד חיפוש באינטרנט במקום קלאסיקות הגונות כמו אנטיגונה, אולי יפסיקו התלונות כלפיה. אולי.

יום טוב.

שלכם, סיימתי את בית הספר באופן סופי,

nadavs