נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם!

עצב כבד נפל על חברי ישראבלוג, אני בתוכם, עם ההודעה על סגירת האתר. אחרי התגובה של Golum בפוסט מלפני שבוע העזתי להציץ בעמוד הבית של ישראבלוג ולגלות שאכן סוגרים את האתר. אחרי יום העצב הצפוי מראש, התחלתי בעבודה. הפנתי את הדומיין שרכשתי לא מזמן לאחד משירותי האכסון הזמינים לי, פתחתי שם בלוג בוורדפרס, העלתי גיבוי מלא של כל הפוסטים כאן, כולל התגובות, לכלי הגיבוי של וורדפרס והעברתי לדומיין שלי. לאחר מכן שיניתי ידנית את הקטגוריות בכל 929 הפוסטים שהיו כאן עד עכשיו (מספר פוסטים הזהה למספר הפרקים בתנ"ך, מה שמעיד יותר מכל שאם רק מתאמצים אפשר למצוא קשרים בין כל שני דברים לא קשורים). כמה ימים מאוחר יותר, כשהסיוט הזה נגמר, עבדתי קצת על העיצוב, הוספתי את התמונה המפורסמת וכל מה שהופיע פה בצד שמאל, הפכתי את התבנית לעברית והוספתי אפשרות לרישום במייל.

כל שנותר הוא לפרסם את הפוסט הזה, האחרון בבלוג 99902 בישראבלוג. חלק מהבלוגרים החליטו לעבור לפלטפורמה אחרת ולהתחיל מחדש, אבל לא יכולתי לוותר על תיעוד של כמעט 13 שנים הכולל את רוב התקופה בארצות הברית. כל הפוסטים מכאן יהיו גם שם, כולל כל התגובות. הדבר היחיד שלא יהיה שם זה דף הבית של ישראבלוג שיכול למשוך לכאן קוראים חדשים או את עורכי נענע שיעזרו להגיע לכמות כניסות מרשימה. אמנם היתה האפשרות להירשם לאתר Bloger.co.il (כן, זה בלוג'ר ולא בלוגר, אבל גוגל כבר השתלטו על השם הנכון), אבל אם יש משהו שאפשר ללמוד ממקרה ישראבלוג הוא שאסור יותר לסמוך על גורמים חיצוניים, בטח לא כאלה שאין להם גב כלכלי חזק כמו גוגל או וורדפרס. גם עליהם אני לא סומך, כי כל אחראי סינון תוכן שקצת מתעצבן יכול לסגור חשבונות ללא התראה מוקדמת וכל מה שנשאר אחר כך זה לדבר לקיר.

אני יודע שאתם במתח, אז לא אמתח אתכם יותר מדי. האתר החדש נקרא nadavs.com. כן, אותו דומיין שקניתי אחרי שיואב אליאסי שכח לחדש את הדומיין שלו (לא לדאוג, יש לי את הדומיין הזה עד אוגוסט 2020. ואני יודע לקרוא אנגלית). ממש כמו פה, בצד שמאל של הבלוג החדש תוכלו למצוא אפשרות להירשם לקבלת עדכונים, את רשימת המילים שלא מזיק לדעת וכמה קישורים שונים ומשונים שנשארו כאן מאז ימי ארצות הברית העליזים.

מניסיון מר עם אתרי וורדפרס אחרים, אני נאלץ לדרוש אישור עבור אנשים שיפרסמו באתר החדש תגובות בפעם הראשונה (הגנה נגד ספאם). כל מי שתגובה שלו תאושר (ואני מתכוון לצנזר אך ורק ספאם, כפי שיודעים כל מגיבי כאן. מעולם לא צינזרתי תגובות) יוכל מאותו רגע לפרסם תגובות חדשות באופן מיידי וללא אישור. כל הפוסטים יהיו פתוחים לתגובות (מלבד הפוסט הזה בבלוג החדש שיפתח לתגובות רק אחרי ירידת ישראבלוג מהאוויר) ואני מבטיח לקרוא את כולן, ממש כמו פה. בוורדפרס יש אפילו אפשרות לעשות מנוי לתגובות חדשות, כך שלא אפספס שום דבר.

בזמן שינוי הקטגוריות בבלוג החדש עלו בי כמה מחשבות. הראשונה היא "למה לא יכלו לעשות גיבוי נורמלי?". השניה עלתה אחרי התקף הנוסטלגיה שקיבלתי (שוב, כבר ביצעתי את תרגיל הקטגוריות פעם אחת) בזמן התהליך. מלבד שגיאות העברית הנוראיות גיליתי גם כמה נהגתי לקרוא לאמריקאים טיפשים. אני עדיין עומד מאחורי המילים שכתבתי, אבל עם השנים, ובמיוחד לאחר שני הביקורים האחרונים, הגעתי למסקנה שאנחנו הרבה יותר טיפשים.

הם הצליחו לבנות מערכת שעובדת למרות הטיפשות, מערכת שחסינה לכך שאנשים אינם מושלמים ושונים זה מזה. יותר מכך, הם בנו מקום ששומר על האנשים בו על ידי כלכלה חזקה וחיים טובים, לא הפחדות מהשמדה וקריאות "פחדן" או "נפולת של נמושות" לכל מי שרוצה לשפר את חייו וחושב שזה כבר לא יקרה כאן. נראה שכדאי שארחיק את עצמי מאמריקה בזמן הקרוב. לא מספיק שאני סובל מג'ט לאג כמעט שבועיים אחרי החזרה (ולא נראה שזה עובר), ההשוואות הבלתי פוסקות בין ישראל לאמריקה נמשכות חודשים אחרי החזרה ומצליחות לדכא בכל פעם מחדש.

מכיוון שזה הפוסט האחרון בהחלט בבלוג הזה כאן בישראבלוג, נסיים באווירה חיובית. נתחיל עם החתונה המתקרבת שככל הנראה נודדת מקפריסין לפראג אחרי שהתברר שמדובר בפרוצדורה פשוטה יחסית (למרות הדרישה למסמכים בצ'כית) ובמקום הרבה יותר יפה. אחרי שהחברה ואני ביררנו וקיבלנו המלצות חמות במקומות העבודה החלטנו שזה הכיוון. כרגע אנחנו עסוקים בבירורים אחרונים לקביעת התאריך, אבל נראה שהכיוון הוא אמצע יוני.

ולסיום, אי אפשר בלי המקום שאירח אותי גם הוא בשנים האחרונות, הטכניון. לאחר עשרים ניסיונות להתקשר למזכירה של תארים גבוהים בחומרים התייאשתי סופית והחלטתי לשלוח מייל ולחכות למשיח. להפתעתי, קיבלתי תשובה בתוך שש דקות שאמרה שהועדה קיבלה את מועמדותי ואקבל הודעה סופית בימים הקרובים. עכשיו נותר רק לדבר עם המנחה ולהחליט איך מתקדמים מכאן.

זהו זה. אין יותר ישראבלוג. ב-31 בדצמבר אעתיק את הפוסט הזה בשנית לאתר החדש, עם כל התגובות שיהיו כאן. מעכשיו כל הפוסטים החדשים יהיו שם. היה טוב, חבל שנגמר, אבל טוב שאפשר להמשיך.

חנוכה שמח!

יום טוב.

שלכם,

nadavs

ערב טוב לכולם!

וואו. איזה סיוט. הפעם האחרונה שבה חזרתי ישירות מלוס אנג'לס היתה ב-2006 ומאז הספקתי לשכוח עד כמה נורא הג'ט לאג בחזרה. היום והלילה התהפכו לגמרי והעבודה, שאמורה איכשהו לדרוש נוכחות מנטלית קבועה במהלך היום, לא ממש עוזרת ובשעה שלוש כל יום צריך ממש להילחם על מנת להישאר ער ולתפקד. היום, למשל, התעוררתי קצת לפני חמש בבוקר בעקבות ההתארגנות של חברתי ופשוט לא הצלחתי לחזור לישון. אמנם הספקתי להשלים את ארץ נהדרת מאתמול, אבל זו עדיין לא ממש השעה המועדפת עלי.

עם זאת, הג'ט לאג הוא החלק הקל יותר בחזרה. השינוי הקיצוני בתרבות הנהיגה ובתרבות השירות מארה"ב לכאן יגרום ככל הנראה לקשיי קליטה שימשכו כמה חודשים. ראשית, הרעש שמייצרים האנשים. בטיסה מרומא לישראל הרעש מהדיבור של הנוסעים כמעט התגבר על הרעש שמייצר המטוס. מי שישב בכיסא מולי דיבר במשך שלוש שעות ברצף עם החבר שלו. אני מכיר את סיפור חייו, למה ההורים שלו התגרשו, מה אמא שלו עושה, כמה אבא שלו לחץ עליו להתחתן, כמה בנות הוא פגש (הרבה מאוד יחסית לבחור דתי) ומה השם שלח ולא שלח לו. בזמן הזה ניסיתי לישון באחד המטוסים הכי לא נוחים שישבתי בהם ורק חיכיתי שהסיוט הזה יגמר. לא שיערתי ששם הוא רק יתחיל.

מהמטוס לקחנו רכבת לחיפה ומשם נסענו למלון בו התקיים כנס מקצועי של החברה. חשבתי שננצל את זה להתאוששות כך שהיא תהיה בכנס ואני אהיה במיטה. כשהגענו, התברר שארוחת הבוקר בשבע וחצי בבוקר וצ'ק אווט בתשע בבוקר (מזל שלא בלילה לפני). כך מצאנו את עצמנו יושבים כמו זומבים בחדר האוכל ומחייכים לכל חברותיה לעבודה. אחרי הארוחה (שלא כללה בייקון) ירדנו לחניון כדי שאוכל לחזור הביתה. כשהגענו לחניון התברר ששכחתי את כרטיס החניה ולכן איאלץ לשלם על אובדן כרטיס (אותו סכום שהייתי משלם עם הכרטיס). כשניגשתי לשומר, הוא נזף בי על האובדן ("איך אתם מאבדים כל הזמן?") ולאחר שהתבלבל בכפתורים על מכונת הכרטיסים האשים אותי בכך ("רואה? בלבלת אותי"). בדרך חזרה הביתה, נסיעה של רבע שעה, שמעתי יותר צפצופים מכל מה ששמעתי בשבועיים בארה"ב שכללו לא מעט נסיעות. כמו שאומרים, אין כמו בארץ (אבל לא הארץ שלנו).

מהיכרותי את הצרות שלי עם ג'ט לאג, יש לפחות עוד חמישה ימים עד שהצרה הזאת תלך. אחריה יהיו עוד כמה חודשים של התחמקות מצפיה בחדשות כדי להימנע מדיכאון קשה.

בנושא אחר, למי שפספס, בפוסט הקודם התחבאה בשקט בשקט העובדה שהצעתי לחברתי להתחתן. הרעיון עלה אצלי כחודש אחרי קניית הכרטיסים והתבשל שם עוד חודשיים עד שממש עשיתי משהו בנושא. כשהגעתי להחלטה הסופית התחלתי לחפש מקומות לקניית טבעת והגעתי לאחד מחברי הבורסה ליהלומים ברמת גן. ניצלתי שני ימי חופשה מקריים (חול המועד סוכות וחופשה שלקחתי בין שתי חתונות של חברים) כדי להגיע לבורסה ולקבל הרצאה של שלוש שעות על יהלומים (ככל שהפחמן יותר מסודר, היהלום יותר יקר) ואפילו ארוחת צהריים על חשבון אותו חבר בורסה (אחרי המחירים שהוא זרק שם אני בטוח שהוא לא הפסיד יותר מדי בעקבות הארוחה הזאת) שקצת לפניה החלטתי להזמין ממנו. בפעם השניה שחזרתי קיבלתי את הטבעת והחבאתי אותה היטב במגירה ליד המיטה. כל מה שנותר לי הוא להסתיר אותה ארבע פעמים בשיקוף בשדות תעופה (פעם אחת בארץ, פעמיים ברומא כי איבדנו את הטלפון של החברה ופעם אחת בארה"ב) ולמצוא את הרגע המתאים להציג אותה.

כעת מתקיימים דיונים בנוגע לשני התאריכים החשובים הבאים - החתונה והמסיבה. מכיוון שאמרתי שהחתונה תעבור ברבנות על גופתי, הוחלט שהיעד ההגיוני ביותר הוא קפריסין (קרוב ומקבל מסמכים באנגלית). בזמן הקרוב, אחרי שנצליח להפסיק להירדם באמצע היום, נמצא את הזמן המתאים ביותר לשתי התוכניות האלה.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

לילה טוב לכולם! (כלומר למי שבחוף המערבי)

הטיול לארה"ב בדרך לסיומו, אבל עדיין לא היה אפילו עדכון אחד לקוראים. מכיוון שקרו המון דברים והיה אפשר לכתוב פוסט שלם בכל יום (אבל למי יש כוח לזה), אשתדל להכניס את הדברים העיקריים.

ראשית, הטיסה. כל מי שהפחיד אותי לגבי אליטליה טעה בגדול (בינתיים). הטיסה יצאה מישראל בזמן (אחרי שחברתי ואני כמעט איחרנו לעלות למטוס וקיבלנו טלפון אישי מצוות הקרקע. לא נעים) ונחתה ברומא לפני הזמן. כשעלינו למטוס ברומא התברר שמדובר בבואינג מרשים ביותר וטוב מכך, בחרתי את הכיסאות הטובים ביותר במחלקת תיירים. אלו הכיסאות הראשונים לפני מחלקת התיירים המשודרגת כך שיש מקום רב לרגליים ורק שני מושבים (במקום שלושה), כך שלא צריך לבקש מזרים רשות ללכת לשירותים. זו ללא ספק היתה הטיסה הטובה ביותר שלי למרות שהיא גם היתה הארוכה ביותר (12 שעות ו-45 דקות, מריחה בלתי נגמרת). בטיסה הספקנו אפילו לצפות בוונדרוומן ולתהות איך לעזאזל הסרט הזה נחשב למשהו סביר.

אחרי הנחיתה בלוס אנג'לס הגיע הזמן לביקורת הדרכונים. לאחר שהציקו לי ביציאה מהארץ (מכונות זיהוי הפנים של הדרכונים הלא-ביומטריים לא אישרו לי לצאת ונאלצתי להגיע לפקידה אנושית שהיתה חייבת לוודא את זהותי ע"י שאלה) החליטו להציק גם בכניסה לארה"ב. גם שם יש מכונת זיהוי פנים שאמורה לתקשר עם הצ'יפ הביומטרי בדרכון הגרמני וגם המכונה הזאת החליטה שאני לא מספיק דומה לעצמי ושלחה אותי לפקיד ההגירה. אצלו כבר הייתי צריך לתת טביעות אצבעות מכל אצבעות הידיים (לפחות לא מהרגליים) אך לבסוף הצלחתי להיכנס לארצות הברית.

מביקורת הדרכונים רצתי לפגוש את חברתי בקבלת המזוודות (היא כמובן הצליחה לעבור במכונות האלה והתור שלה היה קצר משמעותית) והתחלנו ללכת לכיוון טרמינל מספר 1 (ממנו יצאה הטיסה ללאס וגאס) שהוא כמובן הטרמינל הרחוק ביותר מהטרמינל הבינלאומי בלוס אנג'לס. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לשם עם גב שבור, הפקדנו את כל המזוודות ועלינו גמורים ומותשים לטיסה הקצרה (45 דקות) לוגאס. על המטוס הזה לא היו מקומות שמורים, אלא סדר עליה מוכתב מראש למטוס. המושבים הוקצו בשיטת כל הקודם זוכה כאשר מי שמשלם יותר עולה מוקדם יותר. לפחות הטיסה הזאת עברה מהר - רק עצמתי עיניים וכבר הגענו.

בוגאס התחילו המכירות האגרסיביות. בסוכנות הרכב החליטו שלא שילמתי מספיק ולכן אני צריך לשדרג לרכב גדול יותר (כי ארבע מזוודות לא יכנסו. שקר גס, נכנסו יופי), לשלם מראש על דלק (משתלם במקרה ספציפי מאוד), לקנות מנוי לכבישי האגרה (אפילו היא לא ידעה לענות אילו כבישי אגרה יש בדרך, ומסיבה טובה - אין) ולקנות ביטוח למקרה של תקלות (את זה דווקא לקחנו, מנסיון עבר עם צמיג דפוק). בסופו של דבר נתקענו שם הרבה מעבר לדרוש בגלל נסיונות הסחיטה האלה, והמכירות רק התחילו.

בכניסה למלון ראו נציגי המכירות שני תיירים תמימים והתחילו לבלבל להם את המוח. נציג חייכן ושמח במיוחד התחיל להציע לנו כרטיסים בחינם לכל דבר בערך, אבל רק כשהתקרבנו לחלק של התנאים התברר שאנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר, להקשיב להרצאת מכירות של שעתיים ולשלם פיקדון שיוחזר רק במידה שנגיע להרצאה. הודענו לאיש הנחמד שנחשוב על העניין ונחזור אליו (הוא כנראה עדיין מחכה) והלכנו לבצע צ'ק אין, שם הציעו לנו שדרוג של החדר (כנראה ראו את המחיר הנהדר שהשגתי ורצו עוד). הסתדרנו גם עם נוף לחניה.

בימים הבאים הסתובבנו בלאס וגאס ופיתחנו בעיקר יבלות רגליים בגלל המרחקים העצומים שיש בין מלון למלון. ביום שישי חברתי קיבלה את מתנת יום ההולדת שלה - הופעה של גאנז אנד רוזס. אני אמנם לא חובב גדול שלהם, אבל נהנתי מאוד מהצורה שבה האמריקאים מקיימים הופעות - באולם מסודר, עם כיסא רשום לכל אחד. בלי לדרוך אחד על השני בפארק הירקון ובלי לחפש איזה חריץ בקהל שדרכו אפשר לראות. מכיוון שלאחר החזרה שנינו היינו גמורים מעייפות, חיכיתי לבוקר שלאחר מכן כדי להציג לה את הטבעת שקניתי מבעוד מועד ולשאול אותה אם היא רוצה להתחתן (מסתבר שכן). משם המשכנו ישר לקניות וקנינו מספיק בגדים כדי להלביש את כל אפריקה.

ביום ראשון נסענו ללוס אנג'לס בדרך ארוכה ומייגעת (חמש שעות. המזוודות עדיין לא הפריעו באוטו). בערב הגענו לדירת ה-Airbnb החביבה שהזמנו וקיבלנו הסברים (בעברית) מבעלת הבית הנהדרת. בימים הבאים ביקרנו באולפני יוניברסל (שהשתנו לא מעט מהפעם האחרונה שהייתי שם), סיקס פלאגס (סוף סוף עליתי על המתקן של סופרמן, עכשיו באופן רשמי עליתי על כל רכבות ההרים שם), הוליווד, הדאונטאון, בוורלי הילס, עוד קניות (יום אחרי בלאק פריידיי, חבל לפספס) ולבסוף הגיע שוב יום ראשון ואיתו הנסיעה לסן דייגו.

היום החלטנו שנלך לגן החיות, אבל הספקנו לראות רק חצי ממנו. מסתבר שכל אטרקציה דורשת יום שלם ואלה שממליצים להקדיש להן יום שלם דורשות יומיים. מעבר לכך, כמו שזכרתי, האוכל העיקרי בארה"ב הוא כולסטרול. אנחנו משתדלים להוסיף קצת ירקות בכל ארוחה, אבל זה לא קל (בעיקר כי הסלט היחיד שהם מכירים הוא "קיסר" שכולל, איך לא, כולסטרול). גם הניקיון נשאר איך שזכרתי אותו, ובכל מסעדה נידחת אפשר למצוא שירותים ברמת ניקיון שלא תבייש בית חולים בארץ (בעצם תבייש מאוד, השירותים בבתי החולים בארץ די מטונפים).

מחר היום האחרון לטיול, ולאחריו, ביום רביעי, ניאלץ לגרור זה את זו לשדה התעופה על מנת לחזור לארץ. לשמחתי, המושבים בטיסה חזרה לארץ זהים לאלה של הטיסה לכאן, כך שנוכל להינות שוב ממקום לרגליים. לפחות יש סיכוי טוב שהם לא יפשטו רגל עד אז.

יום טוב.

שלכם,

nadavs