נדב שהיה בארה"ב

ערב טוב לכולם!

עצב כבד נפל על חברי ישראבלוג, אני בתוכם, עם ההודעה על סגירת האתר. אחרי התגובה של Golum בפוסט מלפני שבוע העזתי להציץ בעמוד הבית של ישראבלוג ולגלות שאכן סוגרים את האתר. אחרי יום העצב הצפוי מראש, התחלתי בעבודה. הפנתי את הדומיין שרכשתי לא מזמן לאחד משירותי האכסון הזמינים לי, פתחתי שם בלוג בוורדפרס, העלתי גיבוי מלא של כל הפוסטים כאן, כולל התגובות, לכלי הגיבוי של וורדפרס והעברתי לדומיין שלי. לאחר מכן שיניתי ידנית את הקטגוריות בכל 929 הפוסטים שהיו כאן עד עכשיו (מספר פוסטים הזהה למספר הפרקים בתנ"ך, מה שמעיד יותר מכל שאם רק מתאמצים אפשר למצוא קשרים בין כל שני דברים לא קשורים). כמה ימים מאוחר יותר, כשהסיוט הזה נגמר, עבדתי קצת על העיצוב, הוספתי את התמונה המפורסמת וכל מה שהופיע פה בצד שמאל, הפכתי את התבנית לעברית והוספתי אפשרות לרישום במייל.

כל שנותר הוא לפרסם את הפוסט הזה, האחרון בבלוג 99902 בישראבלוג. חלק מהבלוגרים החליטו לעבור לפלטפורמה אחרת ולהתחיל מחדש, אבל לא יכולתי לוותר על תיעוד של כמעט 13 שנים הכולל את רוב התקופה בארצות הברית. כל הפוסטים מכאן יהיו גם שם, כולל כל התגובות. הדבר היחיד שלא יהיה שם זה דף הבית של ישראבלוג שיכול למשוך לכאן קוראים חדשים או את עורכי נענע שיעזרו להגיע לכמות כניסות מרשימה. אמנם היתה האפשרות להירשם לאתר Bloger.co.il (כן, זה בלוג'ר ולא בלוגר, אבל גוגל כבר השתלטו על השם הנכון), אבל אם יש משהו שאפשר ללמוד ממקרה ישראבלוג הוא שאסור יותר לסמוך על גורמים חיצוניים, בטח לא כאלה שאין להם גב כלכלי חזק כמו גוגל או וורדפרס. גם עליהם אני לא סומך, כי כל אחראי סינון תוכן שקצת מתעצבן יכול לסגור חשבונות ללא התראה מוקדמת וכל מה שנשאר אחר כך זה לדבר לקיר.

אני יודע שאתם במתח, אז לא אמתח אתכם יותר מדי. האתר החדש נקרא nadavs.com. כן, אותו דומיין שקניתי אחרי שיואב אליאסי שכח לחדש את הדומיין שלו (לא לדאוג, יש לי את הדומיין הזה עד אוגוסט 2020. ואני יודע לקרוא אנגלית). ממש כמו פה, בצד שמאל של הבלוג החדש תוכלו למצוא אפשרות להירשם לקבלת עדכונים, את רשימת המילים שלא מזיק לדעת וכמה קישורים שונים ומשונים שנשארו כאן מאז ימי ארצות הברית העליזים.

מניסיון מר עם אתרי וורדפרס אחרים, אני נאלץ לדרוש אישור עבור אנשים שיפרסמו באתר החדש תגובות בפעם הראשונה (הגנה נגד ספאם). כל מי שתגובה שלו תאושר (ואני מתכוון לצנזר אך ורק ספאם, כפי שיודעים כל מגיבי כאן. מעולם לא צינזרתי תגובות) יוכל מאותו רגע לפרסם תגובות חדשות באופן מיידי וללא אישור. כל הפוסטים יהיו פתוחים לתגובות (מלבד הפוסט הזה בבלוג החדש שיפתח לתגובות רק אחרי ירידת ישראבלוג מהאוויר) ואני מבטיח לקרוא את כולן, ממש כמו פה. בוורדפרס יש אפילו אפשרות לעשות מנוי לתגובות חדשות, כך שלא אפספס שום דבר.

בזמן שינוי הקטגוריות בבלוג החדש עלו בי כמה מחשבות. הראשונה היא "למה לא יכלו לעשות גיבוי נורמלי?". השניה עלתה אחרי התקף הנוסטלגיה שקיבלתי (שוב, כבר ביצעתי את תרגיל הקטגוריות פעם אחת) בזמן התהליך. מלבד שגיאות העברית הנוראיות גיליתי גם כמה נהגתי לקרוא לאמריקאים טיפשים. אני עדיין עומד מאחורי המילים שכתבתי, אבל עם השנים, ובמיוחד לאחר שני הביקורים האחרונים, הגעתי למסקנה שאנחנו הרבה יותר טיפשים.

הם הצליחו לבנות מערכת שעובדת למרות הטיפשות, מערכת שחסינה לכך שאנשים אינם מושלמים ושונים זה מזה. יותר מכך, הם בנו מקום ששומר על האנשים בו על ידי כלכלה חזקה וחיים טובים, לא הפחדות מהשמדה וקריאות "פחדן" או "נפולת של נמושות" לכל מי שרוצה לשפר את חייו וחושב שזה כבר לא יקרה כאן. נראה שכדאי שארחיק את עצמי מאמריקה בזמן הקרוב. לא מספיק שאני סובל מג'ט לאג כמעט שבועיים אחרי החזרה (ולא נראה שזה עובר), ההשוואות הבלתי פוסקות בין ישראל לאמריקה נמשכות חודשים אחרי החזרה ומצליחות לדכא בכל פעם מחדש.

מכיוון שזה הפוסט האחרון בהחלט בבלוג הזה כאן בישראבלוג, נסיים באווירה חיובית. נתחיל עם החתונה המתקרבת שככל הנראה נודדת מקפריסין לפראג אחרי שהתברר שמדובר בפרוצדורה פשוטה יחסית (למרות הדרישה למסמכים בצ'כית) ובמקום הרבה יותר יפה. אחרי שהחברה ואני ביררנו וקיבלנו המלצות חמות במקומות העבודה החלטנו שזה הכיוון. כרגע אנחנו עסוקים בבירורים אחרונים לקביעת התאריך, אבל נראה שהכיוון הוא אמצע יוני.

ולסיום, אי אפשר בלי המקום שאירח אותי גם הוא בשנים האחרונות, הטכניון. לאחר עשרים ניסיונות להתקשר למזכירה של תארים גבוהים בחומרים התייאשתי סופית והחלטתי לשלוח מייל ולחכות למשיח. להפתעתי, קיבלתי תשובה בתוך שש דקות שאמרה שהועדה קיבלה את מועמדותי ואקבל הודעה סופית בימים הקרובים. עכשיו נותר רק לדבר עם המנחה ולהחליט איך מתקדמים מכאן.

זהו זה. אין יותר ישראבלוג. ב-31 בדצמבר אעתיק את הפוסט הזה בשנית לאתר החדש, עם כל התגובות שיהיו כאן. מעכשיו כל הפוסטים החדשים יהיו שם. היה טוב, חבל שנגמר, אבל טוב שאפשר להמשיך.

חנוכה שמח!

יום טוב.

שלכם,

nadavs

לילה טוב לכולם! (כלומר למי שבחוף המערבי)

הטיול לארה"ב בדרך לסיומו, אבל עדיין לא היה אפילו עדכון אחד לקוראים. מכיוון שקרו המון דברים והיה אפשר לכתוב פוסט שלם בכל יום (אבל למי יש כוח לזה), אשתדל להכניס את הדברים העיקריים.

ראשית, הטיסה. כל מי שהפחיד אותי לגבי אליטליה טעה בגדול (בינתיים). הטיסה יצאה מישראל בזמן (אחרי שחברתי ואני כמעט איחרנו לעלות למטוס וקיבלנו טלפון אישי מצוות הקרקע. לא נעים) ונחתה ברומא לפני הזמן. כשעלינו למטוס ברומא התברר שמדובר בבואינג מרשים ביותר וטוב מכך, בחרתי את הכיסאות הטובים ביותר במחלקת תיירים. אלו הכיסאות הראשונים לפני מחלקת התיירים המשודרגת כך שיש מקום רב לרגליים ורק שני מושבים (במקום שלושה), כך שלא צריך לבקש מזרים רשות ללכת לשירותים. זו ללא ספק היתה הטיסה הטובה ביותר שלי למרות שהיא גם היתה הארוכה ביותר (12 שעות ו-45 דקות, מריחה בלתי נגמרת). בטיסה הספקנו אפילו לצפות בוונדרוומן ולתהות איך לעזאזל הסרט הזה נחשב למשהו סביר.

אחרי הנחיתה בלוס אנג'לס הגיע הזמן לביקורת הדרכונים. לאחר שהציקו לי ביציאה מהארץ (מכונות זיהוי הפנים של הדרכונים הלא-ביומטריים לא אישרו לי לצאת ונאלצתי להגיע לפקידה אנושית שהיתה חייבת לוודא את זהותי ע"י שאלה) החליטו להציק גם בכניסה לארה"ב. גם שם יש מכונת זיהוי פנים שאמורה לתקשר עם הצ'יפ הביומטרי בדרכון הגרמני וגם המכונה הזאת החליטה שאני לא מספיק דומה לעצמי ושלחה אותי לפקיד ההגירה. אצלו כבר הייתי צריך לתת טביעות אצבעות מכל אצבעות הידיים (לפחות לא מהרגליים) אך לבסוף הצלחתי להיכנס לארצות הברית.

מביקורת הדרכונים רצתי לפגוש את חברתי בקבלת המזוודות (היא כמובן הצליחה לעבור במכונות האלה והתור שלה היה קצר משמעותית) והתחלנו ללכת לכיוון טרמינל מספר 1 (ממנו יצאה הטיסה ללאס וגאס) שהוא כמובן הטרמינל הרחוק ביותר מהטרמינל הבינלאומי בלוס אנג'לס. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לשם עם גב שבור, הפקדנו את כל המזוודות ועלינו גמורים ומותשים לטיסה הקצרה (45 דקות) לוגאס. על המטוס הזה לא היו מקומות שמורים, אלא סדר עליה מוכתב מראש למטוס. המושבים הוקצו בשיטת כל הקודם זוכה כאשר מי שמשלם יותר עולה מוקדם יותר. לפחות הטיסה הזאת עברה מהר - רק עצמתי עיניים וכבר הגענו.

בוגאס התחילו המכירות האגרסיביות. בסוכנות הרכב החליטו שלא שילמתי מספיק ולכן אני צריך לשדרג לרכב גדול יותר (כי ארבע מזוודות לא יכנסו. שקר גס, נכנסו יופי), לשלם מראש על דלק (משתלם במקרה ספציפי מאוד), לקנות מנוי לכבישי האגרה (אפילו היא לא ידעה לענות אילו כבישי אגרה יש בדרך, ומסיבה טובה - אין) ולקנות ביטוח למקרה של תקלות (את זה דווקא לקחנו, מנסיון עבר עם צמיג דפוק). בסופו של דבר נתקענו שם הרבה מעבר לדרוש בגלל נסיונות הסחיטה האלה, והמכירות רק התחילו.

בכניסה למלון ראו נציגי המכירות שני תיירים תמימים והתחילו לבלבל להם את המוח. נציג חייכן ושמח במיוחד התחיל להציע לנו כרטיסים בחינם לכל דבר בערך, אבל רק כשהתקרבנו לחלק של התנאים התברר שאנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר, להקשיב להרצאת מכירות של שעתיים ולשלם פיקדון שיוחזר רק במידה שנגיע להרצאה. הודענו לאיש הנחמד שנחשוב על העניין ונחזור אליו (הוא כנראה עדיין מחכה) והלכנו לבצע צ'ק אין, שם הציעו לנו שדרוג של החדר (כנראה ראו את המחיר הנהדר שהשגתי ורצו עוד). הסתדרנו גם עם נוף לחניה.

בימים הבאים הסתובבנו בלאס וגאס ופיתחנו בעיקר יבלות רגליים בגלל המרחקים העצומים שיש בין מלון למלון. ביום שישי חברתי קיבלה את מתנת יום ההולדת שלה - הופעה של גאנז אנד רוזס. אני אמנם לא חובב גדול שלהם, אבל נהנתי מאוד מהצורה שבה האמריקאים מקיימים הופעות - באולם מסודר, עם כיסא רשום לכל אחד. בלי לדרוך אחד על השני בפארק הירקון ובלי לחפש איזה חריץ בקהל שדרכו אפשר לראות. מכיוון שלאחר החזרה שנינו היינו גמורים מעייפות, חיכיתי לבוקר שלאחר מכן כדי להציג לה את הטבעת שקניתי מבעוד מועד ולשאול אותה אם היא רוצה להתחתן (מסתבר שכן). משם המשכנו ישר לקניות וקנינו מספיק בגדים כדי להלביש את כל אפריקה.

ביום ראשון נסענו ללוס אנג'לס בדרך ארוכה ומייגעת (חמש שעות. המזוודות עדיין לא הפריעו באוטו). בערב הגענו לדירת ה-Airbnb החביבה שהזמנו וקיבלנו הסברים (בעברית) מבעלת הבית הנהדרת. בימים הבאים ביקרנו באולפני יוניברסל (שהשתנו לא מעט מהפעם האחרונה שהייתי שם), סיקס פלאגס (סוף סוף עליתי על המתקן של סופרמן, עכשיו באופן רשמי עליתי על כל רכבות ההרים שם), הוליווד, הדאונטאון, בוורלי הילס, עוד קניות (יום אחרי בלאק פריידיי, חבל לפספס) ולבסוף הגיע שוב יום ראשון ואיתו הנסיעה לסן דייגו.

היום החלטנו שנלך לגן החיות, אבל הספקנו לראות רק חצי ממנו. מסתבר שכל אטרקציה דורשת יום שלם ואלה שממליצים להקדיש להן יום שלם דורשות יומיים. מעבר לכך, כמו שזכרתי, האוכל העיקרי בארה"ב הוא כולסטרול. אנחנו משתדלים להוסיף קצת ירקות בכל ארוחה, אבל זה לא קל (בעיקר כי הסלט היחיד שהם מכירים הוא "קיסר" שכולל, איך לא, כולסטרול). גם הניקיון נשאר איך שזכרתי אותו, ובכל מסעדה נידחת אפשר למצוא שירותים ברמת ניקיון שלא תבייש בית חולים בארץ (בעצם תבייש מאוד, השירותים בבתי החולים בארץ די מטונפים).

מחר היום האחרון לטיול, ולאחריו, ביום רביעי, ניאלץ לגרור זה את זו לשדה התעופה על מנת לחזור לארץ. לשמחתי, המושבים בטיסה חזרה לארץ זהים לאלה של הטיסה לכאן, כך שנוכל להינות שוב ממקום לרגליים. לפחות יש סיכוי טוב שהם לא יפשטו רגל עד אז.

יום טוב.

שלכם,

nadavs

צהריים טובים לכולם!

זהו, זה נגמר. אין יותר הרצאות (טוב, יש עוד אחת ביום ראשון, אבל זה לא נחשב), אין יותר תרגולים, אין יותר שיעורי בית. הסמסטר התשיעי והאחרון בטכניון נגמר היום. אמנם נשארו עוד כמה שאריות להגשה כמו פרויקט הגמר של חומרים ופרויקט הגמר בקורס תכנון מערכות אופטיות, אבל מדובר בעניינים קטנים יותר. כרגע אני בחופשת מבחנים שתהפוך לחופשה אמיתית ב-12 בצהריים ביום שישי, ה-10 בפברואר, עם השלמת המבחן בכלכלה שלאחריו יש לי 12 ימי לימודים למבחן הבא (מהם אנצל בערך חצי).

מכיוון שהיום היה גם היום האחרון של הקורס לוחמה פסיכולוגית, בילינו עשרים דקות במבחן הסופי של הקורס. כמיטב המסורת במבחנים האלה, הצלחתי לענות על 16 שאלות בלי לחשוב יותר מדי, בשתיים חשבתי קצת ועניתי ובשתיים האחרות ההתלבטות כבר היתה ממשית. באחת השאלות שלא חשבתי עליהן כמובן שהתבלבלתי בתשובה (ועליתי על זה), ובדיוק די מרשים, בשתי השאלות בהן התלבטתי ממש (וצמצמתי לשתי תשובות אפשריות בכל אחת) ככל הנראה הצלחתי שוב לפגוע בדיוק בתוחלת ולענות על אחת נכון. אני מקווה שחששותי יתבדו, אבל אין לי יותר מדי תקווה. לשמחתי הרבה, אני יכול להרשות לעצמי שלא להחשיב את הקורס בחישוב הסופי של התואר. לפחות נהנתי קצת בדרך, למרות ההשכמה המוקדמת שהקורס הזה גרר.

בנוסף, היום התקיים התרגול הסופי במבוא לכלכלה, ואחרי שבשלושת השבועות האחרונים דיברנו על מודל שלפיו הממשלה יכולה להגדיל הוצאות סתם ככה, התברר שיש לכך השלכות, כמו אינפלציה. עכשיו הכל מסתדר סוף סוף. בעוד שבוע וחצי אצטרך להתחיל לדקלם בעל פה את המודל הקיינסיאני ואת הקשר בין העלות השולית למחיר, בתקווה שעל עשרים השאלות במבחן בכלכלה אצליח לענות בלי יותר מדי התלבטויות.

לאחר התרגול בכלכלה החלטתי להצטרף לחברי ללימודים להרצאתו האחרונה בקורס אינפורמציה קוונטית. אמנם אני לא רשום לקורס, אבל אמרתי שאם מדובר בהרצאה האחרונה לתואר, כדאי שזו תהיה הרצאה שלא אבין בה כלום. באופן מפתיע, הבנתי חלק מהדברים (במיוחד לאחר פרשנויות של החבר שישב לידי). הקורס הועבר על ידי אחד המרצים הטובים שהיו לי, אבל ויתרתי עליו עקב תרגול שלא יכולתי להגיע אליו. בדיעבד, התברר שבחרתי נכון, כי שיעורי הבית בקורס היו התעללות אחת ארוכה. כרגע נראה שהבחירה בשיטות סטטיסטיות היתה יותר מוצלחת מבחינת העבודה במהלך הסמסטר ומבחינת היכולת לבצע את מה שנלמד בקורס.

שלשום, בשיעור הפלדנקרייז האחרון, המדריך החליט שפרידה היא דבר כואב, ובגלל זה אנחנו צריכים לסבול. במהלך כל הסמסטר המוטו שלו היה "לא צריך להתאמץ", אבל משום מה כל התרגילים כללו החזקה של איברים באוויר למשך זמן רב, ודבר זה גורם לכאב. בסוף השיעור, אחרי הקראת השמות, איחל לנו חיים טובים ושלח אותנו לדרכנו. בתמורה, מחאנו לו כפיים וברחנו לפני שהוא יתחיל לשאול שאלות.

ביום ראשון הקרוב תתקיים הרצאת השלמה בגלאים, ולאחריה אמשיך קצת בהכנות למבחן בהנדסה כימית ומשם אעבור ישירות להכנה למבחן בגלאים. חלק גדול מההכנה יהיה עבודה של המדפסת וסיבוב הדפים כדי שכל התרגולים ושיעורי הבית יודפסו על שני צידי הדף, אבל אני חושב שאצליח לעמוד בזה. אמנם תכננתי ללמוד קצת להנדסה כימית בשבת, אבל בעקבות אירוע משפחתי (שמתחיל בשבע וחצי בבוקר, אלוהים הוא יצור נקמני שמעיר אותנו לפני הזריחה בשביל בר מצווה) אזיז קצת את הלימוד למבחן הזה. את השבת שלאחר מכן אקדיש במלואה להכנה להנדסה כימית וביום ראשון אבחן על הקורס הזה.

לאחר המבחנים ישארו עוד כמה שאריות פרויקטים, ולאחריהם הצגת פוסטר והצגת המיקרוסקופ לטלפון הסלולרי (באותו יום, כמובן). לאחר מכן אקדיש שנה, עד מרץ 2018, להתחייבויות קודמות, ולבסוף אתחיל תואר מתקדם, בין אם שני או שלישי, בפקולטה להנדסת חומרים.

ולסיום, טראמפ ממשיך להבטיח דברים שנראים לא הגיוניים לחלוטין, כמו בניית חומה עם מקסיקו שהמקסיקנים ישלמו עליה. מצד אחד, ברור שאלו שטויות גמורות. מצד שני, עם נאום השבעה מפחיד כמו שהוא נשא והתעקשות חסרת פשרות בתקשורת בנושא הזה, אני מתחיל לחשוש שהוא הולך לממש את התוכניות שלו ומפחד לדעת איך הוא יגרום למקסיקנים לשלם.

יום טוב.

שלכם,

nadavs