גדלתי.. והכל ניהיה קשה יותר וגדול יותר..
כל ההחלטות, כל המצבים הכל גדול..
הבעיות זה לא בעיות של ילדים אלא בעיות שיש להן השלכה על המשך החיים שלי.
וההחלטות הן כבר לא החלטות של איזה בובה אני רוצה אלא החלטות משמעותיות וחשובות..
וזה מפחיד לחשוב שכבר נכנסתי לעולם האמיתי שבו אני לא מוגנת שבו אני חשופה בפני כולם בפני הכל..
אני עצמאית מאוד, אבל אני מפחדת שהעצמאות הזו תתמוגג בשלב מסוים ואני אצטרך את העזרה של ההורים.. משהו שבזמן האחרון אני לא נזקקת לו,
כי הכל אני משיגה בכוחות עצמי.. והאמת אני גאה על כך בי וההורים שלי גאים בי על כך, אבל שוב הפחד הזה שיגיע הרגע שאני לא איהיה עצמאית והוא מפחיד אותי, מודה.
כמו שאימא שלי אומרת החיים זה לא פיקניק וצריך להטמיע את זה..
החיים קשים, החיים הם הצגה..
מפחיד. כי שאני חושבת על זה כל הצגה מגיעה לסיומה.