| 4/2006
 מאמר: סייברפאנק במאה ה-21
סייברפאנק (הגדרה מויקיפדיה העברית) – זרם בספרות המדע בדיוני המבוסס על תרבות השוליים של שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים ובעיקר על הפאנק. ספרות סייברפאנק מתארת עתיד דיסטופי (אנטי-אוטופי) קרוב יחסית המאופיין על ידי חברה מנוכרת וטכנולוגיה שועטת קדימה. שתלים ביוניים, הנדסה גנטים בקנה מידה רחב, שימוש בסמים וממשקי אדם-מכונה, כמו גם תאגידי-על וערי-ענק הינם סממני העלילה בספרות המשתייכת לזרם. עלילת סייברפאנק הקלאסית מציגה אנטי-גיבור שנאלץ להלחם כנגד המערכת ולרוב מנצח אותה בסופו של דבר.
בעוד שמדע בדיוני מקובל ומיינסטירמי מתאר עתיד רחוק ומרהיב, סייברפאנק לוקח אותנו לעיתים קרובות לעבר עולם מקביל, או עתיד קרוב ביותר, שהוא הקצנה ברורה ומוצהרת של מנת-יתר טכנולוגית. לגוף או לנשמה אין כל חשיבות בז'אנר הזה, את הגוף אפשר להחליף, להשתיל איברים, מיקרוסופטים, לאחות עצבים ולהנדס מחדש את ה-DNA. בספר "ניורומנסר", מתוארת אחת הדמויות במילים האלה: "... כיעורו היה כמו מתוך אגדה, בעידן שבו היה היופי מצרך שווה לכל נפש, היתה בהעדרו של זה מידה של הפגנת אצילות...". ואכן, בעולם שבו תמורת תשלום סביר תוכל לרכוש לעצמך כל גוף שתרצה, אין כל משמעות ליופי. בעולם בו מהלכות בדיחות מהסוג של: "זה לא שאני משתמש, זה כאילו שהגוף שלי פיתח כזה חסר עצום בסמים", אין כל חשיבות לנפש, ומה שאתה רואה מולך, לעיתים אינך מסוגל להבחין אם זה העולם האמיתי, או שאתה מסומם מידי, או שהעולם האמיתי מסומם מידי.
הקסם העיקרי של ספרות הסייברפאנק (או איך שמתרגמי הספר "איים ברשת" של ברוס סטרלינג התעקשו לכנותו, "פאנקיברנטי"), הוא התחושת הקלה שאתה מרגיש כשאתה קורא עכשיו את הספרים הללו שנכתבו בשנות ה-80, באותה תקופה שהאמינו שלכך העולם ידרדר (או שאולי תקוותם הייתה שיתפתח?) בשנים שבהם אנחנו חיים עכשיו.
ספר הסייברפאנק הראשון שקראתי היה "איים ברשת", ספר שכל פעם שאני חוזר וקורא בו, גורם לי למחשבות חדשות שלא העליתי בקריאה הקודמת. רבים הם הדברים הכתובים שם שהתבדו, אבל רבים הם הדברים שגם התגשמו, ואולי לא בצורה המתוארת בספר. לורה ובסטר, כנראה הגיבורה הראשית של הסיפור, מגלה לתדהמתה שהרשת הכלל עולמית לא מכסה את כל העולם, וקיימים מעוזים רבים, קטנים כגדולים של שודדי נתונים, שמנצלים את הרשת בשביל להשליט שלטון טרור על העולם החופשי כפי שהיא מכירה דרך תפקידה בתאגיד ריזום. קצת קשה לעשות את ההקבלה, אבל באותה מידה, חוששת ארצות הברית כיום מקיומן של מדינות שלא תלויות בה באופן זה או אחר.
קשה לי לקרוא לעצמי סופר, זהו תואר שבדרך כלל מקבל האדם מסביבתו, ולא מחליט על עצמו שהוא כזה. סופר אני לבטח אהיה כאשר איזשהי הוצאה תרצה להוציא לאור משהו שאכתוב.
אבל בכל זאת, לעיתים אני מחשיב את עצמי בתור סופר סייברפאנק, אולי בגלל האופי הפאנקיברנטי המובהק של הסיפורים הקצרים והנובלות שאני כותב. מאוד קל לכתוב בימינו בז'אנר הזה, לא חסרות דוגמאות של דברים שקורים בעולמינו שאם להאיץ אותן בתוך מאיץ חלקיקים שטני, אפשר בנקל לרקוח סיפור טרגי ואנטי אוטופי שיצמח על גבי האי סדר השורר בעולם כיום.
עם זאת, מסתבר, לא קל לכתוב ככה. כמה שנראה לגיבסון שהטכנולוגיה מתקדמת מהר בשנות ה-80, הקצב התקדמות שלה כיום גדול במאות ואלפי אחוזים, ולכן מאוד ייתכן שדברים שתכתוב עליהם, עוד שנה יהיו נחלת הכלל ואפילו לא יחשבו בתור משהו ביזארי ושטני.
בעיה נוספת בכתיבה, היא הפיקוח החזק על נושאי שוליים כגון סגידה עיוורת לתרבויות, טכנולוגיות מסוכנות, סמים, פדופיליה, שיבוט גנטי, סחר באיברים. כל אלה ועוד הם בגדר טאבו בעולם המתקדם להתנוונות מחרחרת שבו אנחנו חיים. כל מי שיכתוב לא בגנות כל אותם הדברים שהזכרתי, יוקצה מחמת המיאוס ויזרק אל מחוץ לחברה, דבר שאולי יעשה עימו טוב ויתן לו מוטיבים מהימנים יותר לכתיבתו, אך בפועל ישאיר אותו מחוץ למעגל ההשפעה ויקח ממנו את הסיכוי לחדור לתודעה של הרוב.
אנשים רבים לא אוהבים להתבונן על עצמם במראה, כי כמו שהמראה מדגישה את היופי, היא מדגישה עוד יותר את הפגמים, ואף אחד לא מעוניין במיוחד לדעת על הפגמים שלו, בטח לא כאשר איזשהו צעיר בשנות ה-20 לחייו מצביע עליהם ומאשים בהם.
הסייברפאנק לא גווע, ולא מת, הוא פשוט נחבא אל הכלים, מחכה למשהו שיתן לו בסיס חומרי ומוסרי להיבנות מחדש, ולהתבסס בתור ז'אנר ראוי בספרות.
המאמר נכתב ע"י בוריס בולטיאנסקי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
