האקסית הסודית (האתר שלי)
, 13:15 3/6/2014:
אין טעם בהשוואות,כל אחד והקצב שלו,אף אחד לא לומד יותר טוב מאשר על הבשר של עצמו ,הטעויות שחוזרות על עצמן נועדו להדגיש נקודה שכנראה היא לא הבינה עדין.
כל עיניין לראות את הדבשת קצת מעלה בי שאלות,כמו למה באמת קל יותר לראות את האחר ואז המעגל נסגר כי אנחנו כל הזמן עסוקים בשוואות,אין טעם בהשוואות!
את צודקת שפעמים רבות אין טעם בהשוואות. הרי כל אדם ואופיו ונסיבות חייו.
אבל אנחנו נמצאים בדיאלוג מתמיד עם הסביבה החברתית שלנו. וחלק מהדיאלוג מחלחל אלינו, משפיע עלינו ומשנה אותנו. וחלק מהדיאלוג הזה כרוך גם בהשוואה. למשל, כמו שכתבתי, ההשוואה אליה עזרה לי להבין איך אני רוצה לנהל את מערכת היחסים שלי.
(האתר שלי)
, 13:31 3/6/2014:
אני מחבבת את הפנדה מאד, תדעי לך.
אי לא יודעת להגיד לך לגביי עבודתך, זה דומה , אבל לא בדיוק כמו מערכת יחסים רומנטית. לא בדיוק אותם חוקים וכללים.
כשאני נתקעת בבעיה שאני לא יודעת לפתור, אני מדברת עם חברה טובה או מישהו שמבין(איש מקצוע) במהלך השיחה אני כועסת , בועטת ונושכת, כי מכעיס אותי שמישהו אומר שאני טועה וצריכה לשנות את התנהגותי. אבל אני מקשיבה ונותנת לדברים לשקוע. ואחרי זמן מה אני לפעמים יכולה לראות את ההגיון בחשיבה השונה או בדרך הרחוקה מדרכי ואני נוה לאמץ אותה.
הסיפור המקצועי לא פשוט בכלל... אני מאוד מאמינה בלדבר ולהתייעץ, ועושה זאת. בכל זאת התחושה שלי בשנים האחרונות היא של כאוס ובלבול. עוד לא הצלחתי למצוא, או לייצר, את הסיפור שאוכל לחיות איתו לגבי מה שקורה לי בתחום המקצועי.
בטח שיש הבדל בין חיים מקצועיים וזוגיות... ההקבלה שאני עושה בדיאלוג שלי עם עצמי היא האופן שבו אני מסתגלת (או לא) לשינויים וחיה איתם בשלום, ולפעמים אפילו בשמחה.
זה מה שקרה (אחרי הרבה שנים ומחירים כבדים) בזוגיות, וזה מה שאני מקווה שיקרה בחיים המקצועיים. בינתיים אני די סובלת, למרות שיש גם קטעים משעשעים לגמרי מרוב שהם מופרכים!
חג שמח פועה! ואם יהיה לך מתכון מנצח למשהו גבינגביני לשבועות: אל תשכחי לשתף את קוראייך הנאמנים.
(האתר שלי)
, 14:07 3/6/2014:
תגידי איזה סוג של מאכל גבינתי את רוצה, אולי תשרי עלי איזו השראה. זה החג החביב עלי והמצב רוח שלי בנעליים ואני לא מצליחה להבין מה אני רוצה לעשות...
(האתר שלי)
, 22:28 3/6/2014:
מענין מאוד עניין הדבשות. אולי זה אפילו חלק מהעניין בכתיבת בלוג. גם לראות את בבואתך (דבשתך) דרך הקוראים המגיבים וגם אפילו בעינייך שלך בקריאה חוזרת, רק שהקוראים (כמו גם הפסיכולוג) מוטים מהמבט ששלך. מהאופן בו את מתארת. מחצאי הרמזים.
אני חושבת שמטאפורת הדבשות אכן לוקחת לכל מיני כיוונים. וכך גם מטאפורת ההד. אני חושבת הרבה על הכתיבה בבלוג וגם כותבת על כך לפעמים כאן. אני גם כותבת יומן, הרבה שנים, ועושה השוואות בין הכתיבה שם לכאן.
אביב
, 20:38 5/6/2014:
היא יודעת שיש לך בלוג ושאת פורשת את חייה הפרטיים בבלוג שלך לשימושך? היא נתנה לך רשות? פנדה נותן לך רשות? כמה מותר לנו לחשוף את החיים של האנשים שאנו מכירים? אולי מישהו יזהה אותם? אני קוראת פה לפעמים. אוהבת את מה שאת כותבת. דיברת על הנקודה העיוורת שלך. אני חושבת שהנקודה העיוורת שלך בעצם היא שאת כותבת עליה דברים מאוד פרטיים ומאוד לא נעימים וקצת מתנשאת מעליה. לא נשמע שאת כל כך אוהבת אותה? אולי היא נתנה לך רשות ואז סתם יצאתי טמבלית? אולי?
אני רק הערה
, 21:01 5/6/2014:
אביב, אביב. קצת פחות תוקפנות בבקשה. אנחנו כולנו בבלוגיה בבחינת לולינים על גבי חוט מתוח על פני תהום, מנסים לא לפול בין הצורך (כן, זה צורך) לדבר על התהליכים החשובים שעוברים עלינו, ובין השמירה על מעטה הסודיות בייחוד לגבינו ולגבי אחרים שמה לעשות, הם חלק מן הסיפור.
לא קראתי התנשאות. קראתי הרבה אהבה וקצת השלמה עם אדם אחר שפועל אחרת ממנה. בעיקר היא מדברת על עצמה, על מה ההשוואה הזו עושה לה דרך השיחות שלה עם הפנדה, כי ככה זה בבלוג. אנחנו לא חיים בבועה, אנחנו כל הזמן באינטראקציה עם אחרים. והם משתקפים דרכנו בבלוג, גם אם ההשתקפות לא מושלמת. וכי איזו השתקפות כזו? ואני סומכת על ווייג’ר שאין כאן דרך לזהות את ההיא, ואם מישהו יעשה את המאמץ המופרך לחבר בין הדמות הוירטואלית של החברה ובין דמות אמיתית כלשהי הוא יבין שמדובר בבלוג, ושאלה כלליו.
לכן חשוב לי מאוד לשמור על האנונימיות שלי ושל שאר גיבורי הבלוג, ואם את חושבת שאני כותבת משהו שיכול לזהות אותי, בבקשה תגידי לי! זו וואחד נקודת עיוורון שהייתי שמחה להאיר אותה!
הקרובים לי ביותר (פנדה, חברות מסויימות, משפחה קרובה) יודעים על עצם קיומו של הבלוג, תוך בקשה מצידי (שאני בטוחה שהם עומדים בה) לא לנסות לחפש ולאתר אותו. הבלוג שלי (בעיקרון לפחות) לא ניתן לאיתור במנועי חיפוש חצוניים לישרא, לא מקושר לפייס וכו’.
הBFF יודעת שיש בלוג, יודעת שאני כותבת עליה פה לפעמים, ולא... לא מבקשת רשות לפני שאני כותבת.
מקווה שעניתי לך על הכל!
רק דבר אחד אני לא מבינה: אני לא אוהבת אותה?? מתנשאת עליה? איפה קראת את זה? אני מאוד אוהבת אותה ומעריכה אותה והיא חשובה בחיי. עם זאת, ואחרי הכרות של שנים, יש לי גם ביקורת עליה. ביקורת שהשמעתי לה לא פעם ולא פעמיים... ואת יכולה להיות בטוחה שגם היא לא חוסכת את ביקורתה ממני!
אביב
, 22:58 5/6/2014:
לשאלתך על למה זה נראה שאולי את לא אוהבת אותה. לא יודעת, לי זה מצלצל צליל צורם שהיא בוטחת בך ומספרת לך דברים כל כך אישיים, ואת כותבת אותם פה. כשקראתי את הפוסט הזה הוא הריח לי קצת כמו בגידה באמון. אם היית שואלת אותה אם היא מסכימה שתפרטי על סוף היחסים שלה עם הפרטנר שלה היא היתה מסכימה? היא מספרת לך את זה בתור חברה מאוד (הכי?) טובה. זה הכי אישי שיש. לי יש שתי חברות הכי טובות (אנחנו שלישייה כזאת, הרבה יחד גם עם הילדים והבעלים, אחת פרודה עכשיו). הן לא היו מסכימות, ואם היו מגלות... הן לא היו נשארות חברות שלי אני חושבת. מאוד היו נפגעות. אני בעבר בבלוג מאוד נזהרתי. מתנשאת כי את רואה אותה מהצד וכמה היחסים שלך זהירים ושלה לא והיא משתלטת על כולם וכו’ וכו’, וגם אמרת שהיא מכורה לדרמות כשהיא עוברת פרידה כואבת. אז זה כאילו לא ממש אמיתי וזאת אמירה מתנשאת. הקיצקוץ, לא מתה על הפוסט הזה. סליחה על הכנות. נראה לי כמו שימוש בדברים עצובים מאוד שאשה כל כך קרובה אלייך סיפרה לך, ואת מעבירה אותם לקוראים שלך.
אני דווקא מעריכה את הכנות, אפילו שאת לא אוהבת את הפוסט (-:
היא אכן בוטחת בי ומספרת לי דברים (וגם אני לה). אני מפרסמת אותם כאן מתוך מחשבה שלא ניתן לדעת במי מדובר, ולכן, לדעתי לפחות, זו ממש לא בגידה באמון.
נכון, היא קצת דרמה קווין, אז מה? אני מקבלת אותה ואוהבת אותה ככה.
אני כותבת כאן על דברים שעוברים עלי, נעימים ונחמדים, וגם עצובים ולא נחמדים.
אם אני אתחיל לצנזר את עצמי יותר מידי, משמעותו של הבלוג תיעלם. וכמובן, אם אתן יותר מידי פרטים מזהים, האנונימיות שלי תפגע, ואז גם, משמעותו של הבלוג תיעלם.
איך כתבה לך "אני רק הערה"? לוליינים על חבל... בין אינטימיות לאנונימיות.
למה סגרת את הבלוג שלך? מסיבות שקשורות למה שכתבת? לא רצית לחשוף יותר מידי?
תגובה לאני רק הערה ולוויג’ר
, 08:41 6/6/2014:
זה ברור שאביב צודקת ושיש פה סוג של בגידה שבצדה רציונליזציה של ווייג’ר ושל אני רק הערה. וזה "מצחיק" על רקע הסיפור על העיוורון של הBF. אז מה עם זה בלוג? מה, חוקי הבלוג הם תורה מסיני? חברה בוטחת בחברה ומשתפת אותה בפרטים אישיים. החברה מספרת את הפרטים הללו לקבוצה של אנשים אחרים. הBF מספרת כי היא יודעת שסודותיה נשמרים. אולי בשבילה קבוצה של קוראים שיודעים עכשיו את פרטיה האישיים זה כבר פגיעה בסודיות? מה זה משנה אם היא יודעת מי הם ואם הם יודעים בדיוק מי היא? אם היו שואלים אותה אם היא מסכימה שהפרידה מהאיש שלה וניתוח אישיות שלה וביקורת יסופרו לקבוצה הזו ויקבלו ניתוחים ופרשנויות, היא היתה מסכימה? לא היא צריכה לקבוע מה דרגת האנונימיות שמקובלת עליה כשפורשים את הסודות שסיפרה?
ברור שזו פגיעה באמון. אם היא אישה שסודיות חשובה לה, זאת בגידה. והיא בדיוק עוברת פרידה! אז פייר מי פה עיוורת? או מעוורת? גם לי הטור הזה מאוד צרם וגרם לי גם להגיב (מה שהקפיץ בסוף זאת ההערה של אני רק ההערה וההסכמה הנלהבת של וויג’ר איתה). גם לי נשמע שאת מפרטת בנונשלנטיות מלווה בביקורת קשה את הפרידה האישית של מי שהיא הBF שלך ושהיא בטח היתה נחרדת אם היא היתה יודעת. ואת כותבת על כך שהיא עיוורת. היא בטוח עיוורת לזה. ואת אולי עיוורת לרשות שנטלת לעצמך.
אביב
, 12:29 6/6/2014:
סגרתי את הבלוג כי מצאו אותו (אפילו שחשבתי שאין סיכוי ושזה סופר אנונימי) וכי קצת התמכרתי לחכות לתגובות.
שאלת במה את עיוורת (אולי זאת שאלה רטורית?). יש פה צרימה של מין כיסוי עצמי כזה, של לספר על פרידה של חברה טובה אבל להגיד שמותר לך אפילו שהיא לא יודעת ואפילו שהפנדה (בקישור ששמת ואני גם זוכרת אותו) גם נחרד בהתחלה וקצת כפית עליו את זה. לא יודעת, לא נראה לי נדיב וחברי לחשוף פה את חברה שלך ולהצדיק את זה שאת בעצם לא חושפת אותה ושזה סיפור. זה לא רומן זה הסיפור שלה שאת מרשה לעצמך להשתמש בו. לא יודעת, מה שמצלצל צורם לי זה מין תחושה של התחמקות ובלי יושרה ואת רוצה לדעת במה את עיוורת. את כאילו אוהבת אותה אבל איזה דברים קשים את כותבת עליה מאחורי גבה! כאילו את כמעט נהנית מזה שהיחסים שלה שונים משלך ולראות אותה בצורה כזאת. אולי לא סתם את לא עונה אם שאלת אותה אם היא מסכימה שתכתבי על הפרידה שלה. בעצם אמרת שאת לא מבקשת רשות.
כן, שאלתי במה אני עיוורת ואני מעריכה את התשובה שלך למרות שאת ביקורתית כלפי.
נדמה לי שיש ביננו מחלוקת על מהותו, משמעותו ותפקידו של בלוג אנונימי... אני רואה בו כל מיני דברים, בינהם אפשרות לכתוב הכי הכי חשוף והכי דומה למחשבות שלי. מה שקרה לה (אולי תשמחי לשמוע שהם לא נפרדו בסופו של דבר) מאוד העסיק אותי במשך כמה ימים. הייתי לרשותה באופן כמעט בלתי מוגבל, יום ולילה. זה לא היה קל, בעיקר מפני שמיד השלכתי את הדברים אלי. דווקא מפני שאני נאמנה לה ואוהבת אותה, אני לא פותחת את זה בעולם בו אנשים מכירים אותה, אלא כאן, בחסות האנונימיות ועם שינויים מתבקשים. בעיני לדבר עליה עם חברה שלישית- זו בגידה באמון ולדבר מאחורי גבה.
מאוד מלחיץ אותי לשמוע שעלו על בלוג אנונימי שלך! אני לא חושבת שזה בלתי אפשרי לחלוטין, אבל בואי נאמר שבמקרה שלי זה יהיה קשה מאוד (מאוד) לחבר אדם לבלוג.
עכשיו סיקרנת אותי... היית מגיבה לי מהבלוג? בא לך לומר לי מה היה השם שלך?
אני גם כותבת המון על חברות שלי ואני בטוחה שהן יודעות את זה. אני חושבת שאנחנו לומדים הרבה על עצמנו דרך הראייה שלנו את האנשים מסביבנו (אני למשל, שלא היתה לי זוגיות מעולם, מפליגה במחשבות לגבי זוגיות של חברות שלי ותהיות איך זה יראה אצלי...).
לעומת זאת, בקבוצה שאני משתתפת בה, גם המטפלים אמרו שאסור לדבר על זה מחוצה לה, וגם אחת הבחורות אמרה במפורש שגם אם לא מזכירים את השם שלה, היא בשום פנים לא רוצה שיספרו מה שהיא מספרת לאחרים. ואני מקבלת את זה ולא מספרת מה קורה שם (רק לנירה ולעליזה ולפעמים לעוד חברה שהיא פסיכולוגית ובמקור היתה החונכת שלי..).
זה מאד מעניין מה שכתבו לך. ואת מדהימה שאת נותנת לזה מקום. אני בטח הייתי מוחקת ומתעלמת, קשה לי להתמודד עם ביקורת.
אגב- מה רואים בתמונה? משום מה המחשב שלי לא משתף פעולה ואי אפשר לראות כלום...
התמונה זה טעות - לא היה שם כלום, רק מסגרת... הסרתי, תודה.
אני נתתי מקום לעמדה של אביב מפני שהיא העלתה נקודות ושאלות שחשובות בעיני. באמת גבולות האנונימיות זו שאלה שאני חושבת עליה הרבה.
יש הבדל, בעיני, בין מה שנאמר בקבוצה סגורה כל שהיא לבין שיחה עם חברה. אני חושבת שההבנה שלך נכונה, ושנכון שאת לא מספרת על הקבוצה וכן כותבת על חברות שלך, בבלוג האישי והאנונימי שלך.
חברה בקבוצה
, 19:14 7/6/2014:
דיון מאוד מעניין. למה שיחה עם חברה שונה משיחה בקבוצה? הייתי חושבת שכלפי חברה יש מחויבות לא פחות גדולה מאשר לקבוצה. הכללים של שמירת הסודות הם מאוד מקבילים. לא? קראתי קצת ברפרוף אז לא ראיתי. היא הסכימה שתספרי עליה או לא? אם ענית ופספסתי אז קחי התנצלות!! מאוד מעניין. אני נוטה להסכים עם זה שלא ראוי גם בבלוג לספר על החיים של חברה. גם את מעורבת בחייה זה החיים שלה והיא צריכה לתת לזה אישור למי למה איפה כמה. אחרת את כופה עליה את דעותייך (את חושבת שבלוג זה מותר היא יכולה לחשוב שאת חייה היא לא רוצה שם) ועושה שימוש ב"חומרים" שלה לצרכייך בלי אישורה. אני יכולה לראות למה יש כאלה שזה מקפיץ אותם מאוד. גם זה שזה לחלוטין לא נראה לך בעייתי. תודה על הדיון. הוא מעניין אותי באופן אישי.
גם אותי הדיון מעניין, כי כמו שכתבתי, אני חושבת בעצמי על המשמעות של בלוג אנונימי.
אני חושבת שיש הבדל גדול בין קבוצה, שחבריה מחוייבים זה לסודיות של זה, ואינטראקציות אחרות.
אני כותבת בעיקר על עצמי, קצת כמו יומן. מבחינת מהותם של התכנים, זה כמו יומן. אבל, כמובן, אני ערה לכך שמדובר ביומן שנגיש לכל. לכן אני לא כותבת פרטים שיכולים להסגיר אותי או מי מאלו שאני כותבת עליהם. אני לא פרסמת תמונות, גם לא חסרות פנים.
אני חושבת שיש הבדל בין בלוג אנונימי לבלוג שבעל הבלוג מזדהה בו בשמו, תמונתו, או כל אמצעי זיהוי אחר. אבל הכותבים בבלוגים הללו (לכל הפחות אלו שאני מכירה וקוראת) אכן נזהרים בכתיבתם על אחרים.
בקשר לבקש רשות ממושאי הכתיבה, זה ניראה לי לא רלוונטי (עקרונית) ולא ישים (מעשית) לבקש רשות בכל פעם שכותבים...
הפוסט הבא שלי עוסק במשפחה שלי. גם שם כתבתי כמה דברים לא ממש נחמדים על אמא שלי. הייתי צריכה לבקש ממנה? ובכלל, איפה עובר הגבול? אני כותבת דברים מאוד אינטימיים על החיים שלי, ועל האנשים הקרובים אלי. אז מה, לא לכתוב? אבל זו הרי המשמעות של כתיבת בלוג אנונימי!
וגם צריך לדייק: אני חושבת שמי שלא מכיר אותי, לא יכול לזהות אותי דרך הבלוג. אבל אם מישהו שכן מכיר אותי "עלה" על הבלוג במקרה, ונדמה לו שזו אני, אני חושבת שהחובה המוסרית היא על הקורא לידע אותי, בדיוק בגלל שמדובר בבלוג אנונימי.
חברה בקבוצה
, 14:53 9/6/2014:
האם הדיון עוד פתוח, או שנמאס לך? המשכתי לחשוב על הדיון המעניין. ניסיתי להבין למה הוא מקפיץ גם אותי. אולי הבנתי. נראה שכאילו כשאת רוצה את רואה הבדלים, כשאת לא רוצה אז לא וקצת מסתובבת סביב סביב כדי להצדיק עצמך. אני הולכת לקבוצה כזאת כחלק מהתמחות פחות או יותר (וגם לומדת להנחות). מבחינתי, ברור שמי שמדבר שם בוטח בזה שלא ידברו על מה שהוא אומר בשום צורה וגם חברה טובה בוטחת בי (ובך). זה אותו הסכם, גם אם לא אומרים אותו. לעומת זאת, אמא שלך ילדה אותך והיא לא יכולה לבקש ממך לא לדבר על החיים שלך איתה, וחברה שלך היא בחירה שלך והיא מספרת לך, שוב כשהיא בוטחת בך. ו... כן. אם יש סיכוי שאת פוגעת או מפרה אמון, אז לא לכתוב. אגב, אם היחסים עם אמא שלך טובים ומלאי אמון, אז גם את הסודות שלה צריך לשמור. מה זאת אומרת "זאת המשמעות של כתיבת בלוג אנונימי". אם זאת המשמעות שלו, אז אולי הוא לא טוב. הוא לא חובה. לפחות לא הכל בו חובה. אני מסכימה שמי שמזהה כותב/ת חייב לגלות לו. אבל אותו דבר חובתך לגלות לחברה שהדברים שהיא מספרת יופיעו ב"יומן שפתוח לכל". ממשיכה לשוטט...
אם את חןשבת שאני "רואה מה שמתחשק לי" זה בערך כמו לומר שאני לא ישרה. זו בעיה בדיונים, כי את חושבת שאני לא כנה, זה די סוגר כל אפשרות לדיאלוג.
אני לא חושבת שאני לא כנה. אני חושבת שאני לא מסכימה איתך. אני אנסה להסביר שוב (למרות שיש לי תחושה שלא אצליח לשכנע. מילא).
בעיניי לכתוב בבלוג אנונימי זה אקט אסתטי (לא במובן של "יפה" אלא במובן הפילוסופי של המושג אסתטיקה).
במובנים מסויימים זה כמו לכתוב ספר. לכותב בלוג, כמו לסופר (אני לא משווה את עצמי לסופרים מבחינת רמת הכתיבה) יש חירות אומנותית. כמו במעשה יצירה ספרותי, החומרים שלי הם החיים שלי. עם שינויים, תוספות, השמטות וכו’. כמו בספרות, גם כאן, זה לא אחד לאחד.
אני חושבת שבבלוג אנונימי מותר לכתוב על הכל (לזה הוא נועד) כל עוד הוא באמת אנונימי.
המצב בקבוצה שונה. יש חוזה בין חברי הקבוצה ששום מידע לא נאמר מחוץ לה. ההבדל הוא לא במידת הנאמנות (אני מסכימה איתך שיש גם נאמנות וחובה מוסרית לחברה או לאמא) אלא בסוג החוזה שנחתם בקבוצה.
אם מישהו מחברי הקבוצה מעוניין לפרסם ספר על הקבוצה, אני חושבת שמן הראוי שיקבל את הסכמת חברי הקבוצה. ממש כמו שאם מטפל רוצה לכתוב ספר על מטופליו, הוא זקוק (גם חוקית) להסכמתם.
לפי מה שאת אומרת צריך בעצם לסגור את כל הבלוגים האנונימיים (שזה מרביתם). כי בדיוק זה הם עוסקים: בחיים הפרטיים של אנשים. ובגלל זה אנשים גם קוראים אותם: הם מספקים אשנב הצצה לחיים של אחרים שאינם מוכרים לנו או מזדהים בפנינו.
חברה בקבוצה
, 15:50 9/6/2014:
לא התכוונתי להעליב. אבל למה חירות ספרותית כוללת שימוש בסודות של חברה? הרי גם לה יש גבולות. החומרים שלך הם גם החיים של אחרים, לא רק שלך. כלומר: 1. חברה מספרת משהו סודי על חייה האישיים ומאמינה שהחברה תשמור אותו לעצמה. 2. החברה כוללת אותו במשהו ספרותי, ובכך פוטרת עצמה מהחובה החברית לשמור סוד. 3. החירות הספרותית מבטלת את האמון החברי. יש פה בעיה. זה אומר שגם מישהו בתוך קבוצה יכול להשתמש בחומרים כי החירות הספרותית פוטרת. זה אותו אמון.
חברה בקבוצה
, 16:33 9/6/2014:
סליחה שאני מקשה, אם צריך לקבל אישור מחברי קבוצה, אז צריך לקבל גם אישור מחברה טובה. לא? ולא צריך לסגור את הבלוגים. אבל כן לסנן מה שכותבים. מה לעשות. כמו שמסננים שיחות עם כל אחד. זה המחיר של חברות. ולפי דעתי צריך להיות מוכנים לשלם אותו.
אולי לא הסברתי נכון. השוותי בין האנונימיות בבלוג לחירות ספרותית.
בסופו של יום, אני באמת לא מבינה איך מה שאני כותבת (לא חשבו על מה ועל מי) יכול לפגוע במישהו כל עוד האנונימיות נשמרת...
ההשוואה לאקט אסתטי הייתה בתשובה לכך שטענת שצריך לבקש רשות. זה לא נראה לי הגיוני, וניסיתי להסביר למה זה חותר תחת הז’אנר של כתיבה בבלוג אנונימי.
בקשר לפגיעה: אני ממש נגד לפגוע בכל אדם, וודאי כשמדובר בחברה או במשפחה. אבל בלוג אנונימי נועד לשם כך בדיוק. לכתוב ולפרוק כאן, במקום לרכל על מישהו במציאות, או להתפרץ על מישהו.
אביב
, 08:30 10/6/2014:
מתפרצת... שאלת איך אפשר לפגוע במישהו או לגלות את סודותיו בלי שמי שקורא יודע מי זה המישהו הזה. אז בוודאי שאפשר לפגוע ואם היא היתה יודעת הרי היתה נפגעת (ובטח יותר מזה). ראשית, תמיד יש סיכוי שמישהו יגלה. יצטט אותך, יפנה לבלוג שלך ויזהו אותה. שנית, כמו שכתבו פה, את בעצם כופה על החברה מה אפשר לעשות עם החומרים שלה ומה דרגת האנונימיות שבהם תישמר. אם היא אישה פרטית, אז אפילו אם לא מכירים אותה, זה שחבורה של קוראים דשה בחיים המאוד אישיים שלה שסיפרה רק לך בטח יזעזע אותה עד העצם. שלישית, את כותבת עליה דברים קשים וביקורתיים מאחורי הגב בפני קבוצה. הרי אפילו אם את תספרי לה את זה, היא עלולה להיפגע עד היסוד מזה שהסודות שלה במצב טיפול כזה. הרי לא סתם את לא מספרת לה ולא מבקשת רשותה. את הרי יודעת שלא היתה מסכימה. כלומר, יש פה מעשה של כפיה. בקיצור, זאת בטח לא התנהגות כלפי מי שאוהבים (מין התפתלות סביב החוקים וקידוש הכללים של בלוג כאילו הם מעל הכל). בגלל זה היה לי ברור שאת לא אוהבת אותה.
חברה בקבוצה
, 06:14 11/6/2014: אני בגדול מסכימה עם אביב, גם אם הייתי כותבת את זה קצת אחרת. זאת ועוד, אם מוסכם עלייך שאין לגלות מה שאומרים חברי קבוצה, על אחת כמה וכמה אין לגלות מה שאומרת לך חברה הכי טובה. ההסכם וההבנות עם חברה הכי טובה הרבה יותר עמוקים מאשר עם חברי קבוצה. איך אפשר לפגוע אם אף אחד לא יודע? אני מסכימה עם אביב שהפקעת ממנה את זכות ההחלטה מה ייעשה עם פרטי חייה האישיים. זאת הזכות שדואגים לשמור בין חברי קבוצה ומטופלים וכיוצא בזה. רק עליה להחליט אם בלוג זה מדיום קביל עליה לסיפורה האינטימי. זה אכן מוזר שהדבר נעשה כלפי חברה הכי טובה ונראה כאקט לא חברי. אכן מוזר שהפוסט הוא על עיוורון ונראה שאינך מוטרדת מהסיכוי שהאקט פה הוא מאוד לא חברי. אני מסכימה שהדבר צריך להיקבע על ידי השאלה אם היתה נפגעת אם היית מספרת לה שכתבת על חיי הזוג הזה שלה ועל תכונותיה (באופן ביקורתי) בבלוג. אם כן, ברור שאין לעשות את זה. ולא, זה לא היה סוגר את הבלוג. יש הרבה נושאים שנכתבו פה והם אחרים. תודה על הדיון
אביב
, 21:12 6/6/2014:
אני באמת שמחה לשמוע שהם לא נפרדו. שמחה על כל זוג שמצליח להישאר יחד!! אבל זה לא משנה. את הרי יודעת שהמחלוקת בינינו היא לא על מהותו של בלוג, אלא על אם זה בסדר שאת כותבת על החברה הכי טובה שלך דברים כל כך אישיים בלי שהיא נתנה לך אישור וכשעכשיו ברור (כי לא ענית) שהיא לא היתה נותנת לך אישור לספר עליה ועל הפרטנר שלה ברגעים כאלה. זה שהיית לרשותה וזה שלא סיפרת לחברות אחרות וזה שפה לא מכירים אותה זאת הסתתרות מאחורי זה שהעברת את מה שהיא סיפרה לך כשהיא ידעה שהם נשארים אצלך אחרת בטח לא היתה מספרת ופה קבוצת אנשים מנתחת את ההתנהגות שלה ושומעת כמה היא איומה בלי שהיא יודעת. זה הרי לא התפקיד שלך לקבוע מה רמת האנונימיות שהיא מרשה. זאת אחת הסיבות שעזבתי את הבלוגוספירה. אני חושבת שמסתתרים פה מאחורי צדקנות בשביל להמשיך את החגיגה של המציצנות והרכלנות (זה כאילו ספרותי לספר על החברה הכי טובה אבל זה בעצם ריכול על הסודות שלה). אני את הבלוג שלי השארתי מאחורי. בטח אז הייתי מתכתבת איתך מתוך הבלוג.
(האתר שלי)
, 08:56 7/6/2014:
באמת קל לראות יותר את הבעיות שמחרבות לאחרים את החיים, הרבה יותר מאשר אצלנו...וזה עצוב שאי אפשר להועיל בכך שרואים דברים, ואיש אינו מעוניין לשמוע. וכואב הלב על החברה. ומקווה שתשכילי לקבל ייעוץ ועזרה מחברים ומאנשי מקצוע בשביל לקדם את חייך ולפרוץ למקומות שבהם השפה המדוברת מוכרת לך...
אני תמיד חושבת מה אני לא מעוניינת לשמוע, ומנסה להיות פתוחה לביקורת של הקרובים לי.
בקשר אליה, כתבתי באחת התגובות: הם ביחד. אולי עד הפעם הבאה, אבל ביחד... ממילא כולנו בינתיים ביחד (-: אולי הם למדו משהו מההתנסות הזאת. אני למדתי דבר או שניים.
בקשר לעבודה... מסובך מאוד. אני לא רואה בינתיים פתרון טוב באופק. אבל כאמור, כל בינתיים... אז בטח גם המשבר הזה יעבור, כך או אחרת.
חברה בקבוצה
, 06:17 11/6/2014: אני בגדול מסכימה עם אביב, גם אם הייתי כותבת את זה קצת אחרת. זאת ועוד, אם מוסכם עלייך שאין לגלות מה שאומרים חברי קבוצה, על אחת כמה וכמה אין לגלות מה שאומרת לך חברה הכי טובה. ההסכם וההבנות עם חברה הכי טובה הרבה יותר עמוקים מאשר עם חברי קבוצה. איך אפשר לפגוע אם אף אחד לא יודע? אני מסכימה עם אביב שהפקעת ממנה את זכות ההחלטה מה ייעשה עם פרטי חייה האישיים. זאת הזכות שדואגים לשמור בין חברי קבוצה ומטופלים וכיוצא בזה. רק עליה להחליט אם בלוג זה מדיום קביל עליה לסיפורה האינטימי. זה אכן מוזר שהדבר נעשה כלפי חברה הכי טובה ונראה כאקט לא חברי. אכן מוזר שהפוסט הוא על עיוורון ונראה שאינך מוטרדת מהסיכוי שהאקט פה הוא מאוד לא חברי. אני מסכימה שהדבר צריך להיקבע על ידי השאלה אם היתה נפגעת אם היית מספרת לה שכתבת על חיי הזוג הזה שלה ועל תכונותיה (באופן ביקורתי) בבלוג. אם כן, ברור שאין לעשות את זה. ולא, זה לא היה סוגר את הבלוג. יש הרבה נושאים שנכתבו פה והם אחרים. תודה על הדיון
(האתר שלי)
, 17:28 16/6/2014:
וואי וואי מה שהלך פה בזמן שלא הייתי !!!
בסך הכל כתבת,לדעתי, בדאגה רבה ובאהבה רבה על חברה שחוזרת על דפוסיה ונפגעת בכל פעם מחדש, ויצא מזה דיון שלם עם בגידות ואנונימיות!! מרתק!
לנושא הפוסט (בלבד!): בהחלט קורה לנו שאנחנו מתבוננים סביבנו ומגיעים לכל מיני תובנות לחיים שלנו דרך מה שעובר על אחרים. אנחנו לא חיים על אי בודד, אנחנו יצורים חברתיים, ובהחלט יש מקום להשוואות האלה - כאשר זו הכוונה: להבין מה אני רוצה, להבין מזה מה קורה אצלי. כי הרי אנחנו לא יכולים לדעת מה באמת קורה אצלם, רק מה שאנחנו רואים ושומעים ומבינים שקורה אצלם...
לגבי העבודה /מקצוע שלך הלוואי והיו לי תובנות. את מתייסרת כבר זמן רב בדבר הזה ובאמת לא ברור מה קורה שם....מה את יכולה לעשות אחרת...אם זה בכלל תלוי בך....בא לך אולי לנסות להתאמן על זה אצל מתמחה מהקורס שלי? יש הרבה באזור ת"א / רמת גן /גבעתיים...עולה 60 ש"ח לפגישה, 16 פגישות...מתחילים לאמן עוד שבוע/שבועיים...מעניין אותך?
גם לדעתי הדיון חשוב ומרתק. אני חושבת על הנושאים האלו המון. מה אם אני אמות פתאום ובאמת כל מי שמכיר אותי יקרא כאן? ההורים... אוי, אברוך... והחברים... באיזשהו שלב פשוט הרגשתי שהדיון - אך לא הנושא - רק הדיון במתכונתו הנוכחית מיצה את עצמו...
עבודה... וואו. כל כך קשה. אני חושבת שאני מרגישה בערך כמו אלו שברוסיה היו מנתחי מוח ובארץ הם שומרים בקניון.
בקשר להצעתך: א. את מקסימה שאין דברים כאלו (רוצה להיות חברה שלי? אה... כבר הצעתי לך היום) ב. אני אחשוב על זה... אכן בעצמי חשבתי על ייעוץ מכל מיני סוגים. גם אימון. ג. אני אחשוב (טוב טוב!) אם אני רוצה המלצה ממך. כמובן שאני הכי סומכת עלייך, אבל אז תלך לה האנונימיות של שתינו לעזאזל... ואני נורא רוצה אותך בתור קוראת של הבלוג הזה.
הצעתי אימון אצל מתמחה בגלל שזה זול, זול מאד...ועדיין באיכות טובה, בזכות השיטה.
הייתי ממליצה לך על מאמנים מנוסים אבל הם נוטים לקחת 400 ש"ח ויותר. המורה שלי לוקחת יותר מ-1000. לפגישה! לא שהיא לא שווה כל גרוש....
את צודקת לגבי האנונימיות אבל עד כמה היא באמת תלך? אז אדע את שמך, ואת המייל והטלפון שלך (רק כי אצטרך להעביר את זה למישהו) אבל מבטיחה לא לעשות בזה שום שימוש. ולא אפסיק לעולם לקרוא אצלך.
יומן מסע
תגובות לקטע: עיוורון וראיה הוספת תגובה חדשה
אין טעם בהשוואות,כל אחד והקצב שלו,אף אחד לא לומד יותר טוב מאשר על הבשר של עצמו ,הטעויות שחוזרות על עצמן נועדו להדגיש נקודה שכנראה היא לא הבינה עדין.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
את צודקת שפעמים רבות אין טעם בהשוואות. הרי כל אדם ואופיו ונסיבות חייו.
אבל אנחנו נמצאים בדיאלוג מתמיד עם הסביבה החברתית שלנו. וחלק מהדיאלוג מחלחל אלינו, משפיע עלינו ומשנה אותנו. וחלק מהדיאלוג הזה כרוך גם בהשוואה. למשל, כמו שכתבתי, ההשוואה אליה עזרה לי להבין איך אני רוצה לנהל את מערכת היחסים שלי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני מחבבת את הפנדה מאד, תדעי לך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
גמני מאוד מחבבת את הפנדה! הוא נורא חביב.
הסיפור המקצועי לא פשוט בכלל... אני מאוד מאמינה בלדבר ולהתייעץ, ועושה זאת. בכל זאת התחושה שלי בשנים האחרונות היא של כאוס ובלבול. עוד לא הצלחתי למצוא, או לייצר, את הסיפור שאוכל לחיות איתו לגבי מה שקורה לי בתחום המקצועי.
בטח שיש הבדל בין חיים מקצועיים וזוגיות... ההקבלה שאני עושה בדיאלוג שלי עם עצמי היא האופן שבו אני מסתגלת (או לא) לשינויים וחיה איתם בשלום, ולפעמים אפילו בשמחה.
זה מה שקרה (אחרי הרבה שנים ומחירים כבדים) בזוגיות, וזה מה שאני מקווה שיקרה בחיים המקצועיים. בינתיים אני די סובלת, למרות שיש גם קטעים משעשעים לגמרי מרוב שהם מופרכים!
חג שמח פועה! ואם יהיה לך מתכון מנצח למשהו גבינגביני לשבועות: אל תשכחי לשתף את קוראייך הנאמנים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
תגידי איזה סוג של מאכל גבינתי את רוצה, אולי תשרי עלי איזו השראה. זה החג החביב עלי והמצב רוח שלי בנעליים ואני לא מצליחה להבין מה אני רוצה לעשות...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
או קיי...
זה צריך להיות לא קשה מידי או משהו שדורש כלים מיוחדים או חומרים שלא אוכל למצוא בטיב טעם השכונתי.
זה צריך להיות טעים, בלי להיות מושחת לגמרי מבחינה קלורית (כי אז אני אוכל את הכל ואחר כך אבכה).
רצוי בלי תנור, כי התנור בדירתי השכורה קצת פרימיטיבי... לא ממש מעודכן בחידושים הטכנולוגיים האחרונים.
אז הנה... קבלי תרגיל בדלות החומר.
ולגבייך - נדמה לי שקצת מנוחה לא תזיק לך אחרי מה שעברת בעבודה השבוע.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
פרסמתי אצלי. אמנם דורש תנור , אבל הדרישות מינימליות...אם תנסי ספרי לי איך יצא.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
והפנדה צודק.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מאוד לא קל להשתנות, אבל קשה עוד יותר לנסות לשמר את המצב הקיים גם כשהוא כבר לא קיים.
אמרתי לה שאהבה היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק... כל מה שאת כתבת (ובטח עוד כמה) נחוץ.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מענין מאוד עניין הדבשות. אולי זה אפילו חלק מהעניין בכתיבת בלוג. גם לראות את בבואתך (דבשתך) דרך הקוראים המגיבים וגם אפילו בעינייך שלך בקריאה חוזרת, רק שהקוראים (כמו גם הפסיכולוג) מוטים מהמבט ששלך. מהאופן בו את מתארת. מחצאי הרמזים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
איזה יופי כתבת!
אני חושבת שמטאפורת הדבשות אכן לוקחת לכל מיני כיוונים. וכך גם מטאפורת ההד. אני חושבת הרבה על הכתיבה בבלוג וגם כותבת על כך לפעמים כאן. אני גם כותבת יומן, הרבה שנים, ועושה השוואות בין הכתיבה שם לכאן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
סליחה שאני נדחפת....
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
היא מכורה לרומנטיקה, זה כ כ לא קשור אלייך
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני חושבת שהיא מכורה לדרמות...
אבל זה כן קצת קשור אלי ומשפיע עלי, כי היא חברה שלי ואני אנחנו מדברות המון ואני שומעת ומשמיעה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
היא יודעת שיש לך בלוג ושאת פורשת את חייה הפרטיים בבלוג שלך לשימושך? היא נתנה לך רשות?
פנדה נותן לך רשות?
כמה מותר לנו לחשוף את החיים של האנשים שאנו מכירים? אולי מישהו יזהה אותם?
אני קוראת פה לפעמים. אוהבת את מה שאת כותבת. דיברת על הנקודה העיוורת שלך. אני חושבת שהנקודה העיוורת שלך בעצם היא שאת כותבת עליה דברים מאוד פרטיים ומאוד לא נעימים וקצת מתנשאת מעליה. לא נשמע שאת כל כך אוהבת אותה?
אולי היא נתנה לך רשות ואז סתם יצאתי טמבלית?
אולי?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אביב, אביב. קצת פחות תוקפנות בבקשה. אנחנו כולנו בבלוגיה בבחינת לולינים על גבי חוט מתוח על פני תהום, מנסים לא לפול בין הצורך (כן, זה צורך) לדבר על התהליכים החשובים שעוברים עלינו, ובין השמירה על מעטה הסודיות בייחוד לגבינו ולגבי אחרים שמה לעשות, הם חלק מן הסיפור.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כתבת בדיוק את תחושותי ומחשבותי!
איזה כיף לדעת שיש כאן אנשים שותפים לדרך.
עם זאת, כמו שכתבתי לאביב, אני בהחלט חושבת שהשאלות שהיא העלתה רלוונטיות ועניניות, ואני מקווה שברוח זו גם אניתי לה.
תודה!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עניתי! עניתי!
אוף...
אני עניתי = אניתי...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ועל זה נאמר: ’אודך כי עניתני, ותהי לי לישועה’...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אלוהים בעצמה ענתה לי בבלוג? או מישהי אחרת?
אני מאושרת. שוב תודה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הי אביב,
שאלת שאלות חשובות בעיניי ואענה לך על כולן.
אני חושבת הרבה על המשמעות של כתיבת בלוג אנונימי. בקצרה, אני חושבת שדווקא האנונימיות מאפשרת לי את סוג האינטימיות והחשיפה שמתרחשת כאן.
כתבתי על זה כאן
לכן חשוב לי מאוד לשמור על האנונימיות שלי ושל שאר גיבורי הבלוג, ואם את חושבת שאני כותבת משהו שיכול לזהות אותי, בבקשה תגידי לי! זו וואחד נקודת עיוורון שהייתי שמחה להאיר אותה!
הקרובים לי ביותר (פנדה, חברות מסויימות, משפחה קרובה) יודעים על עצם קיומו של הבלוג, תוך בקשה מצידי (שאני בטוחה שהם עומדים בה) לא לנסות לחפש ולאתר אותו. הבלוג שלי (בעיקרון לפחות) לא ניתן לאיתור במנועי חיפוש חצוניים לישרא, לא מקושר לפייס וכו’.
אני מקריאה לפנדה את כל הפוסטים, ולאחרים, מידי פעם. היה לו קשה עם זה בהתחלה.
המשך...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הBFF יודעת שיש בלוג, יודעת שאני כותבת עליה פה לפעמים, ולא... לא מבקשת רשות לפני שאני כותבת.
מקווה שעניתי לך על הכל!
רק דבר אחד אני לא מבינה: אני לא אוהבת אותה?? מתנשאת עליה? איפה קראת את זה? אני מאוד אוהבת אותה ומעריכה אותה והיא חשובה בחיי. עם זאת, ואחרי הכרות של שנים, יש לי גם ביקורת עליה. ביקורת שהשמעתי לה לא פעם ולא פעמיים... ואת יכולה להיות בטוחה שגם היא לא חוסכת את ביקורתה ממני!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
לשאלתך על למה זה נראה שאולי את לא אוהבת אותה. לא יודעת, לי זה מצלצל צליל צורם שהיא בוטחת בך ומספרת לך דברים כל כך אישיים, ואת כותבת אותם פה. כשקראתי את הפוסט הזה הוא הריח לי קצת כמו בגידה באמון. אם היית שואלת אותה אם היא מסכימה שתפרטי על סוף היחסים שלה עם הפרטנר שלה היא היתה מסכימה? היא מספרת לך את זה בתור חברה מאוד (הכי?) טובה. זה הכי אישי שיש.
לי יש שתי חברות הכי טובות (אנחנו שלישייה כזאת, הרבה יחד גם עם הילדים והבעלים, אחת פרודה עכשיו). הן לא היו מסכימות, ואם היו מגלות... הן לא היו נשארות חברות שלי אני חושבת. מאוד היו נפגעות. אני בעבר בבלוג מאוד נזהרתי.
מתנשאת כי את רואה אותה מהצד וכמה היחסים שלך זהירים ושלה לא והיא משתלטת על כולם וכו’ וכו’, וגם אמרת שהיא מכורה לדרמות כשהיא עוברת פרידה כואבת. אז זה כאילו לא ממש אמיתי וזאת אמירה מתנשאת.
הקיצקוץ, לא מתה על הפוסט הזה. סליחה על הכנות. נראה לי כמו שימוש בדברים עצובים מאוד שאשה כל כך קרובה אלייך סיפרה לך, ואת מעבירה אותם לקוראים שלך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני דווקא מעריכה את הכנות, אפילו שאת לא אוהבת את הפוסט (-:
היא אכן בוטחת בי ומספרת לי דברים (וגם אני לה). אני מפרסמת אותם כאן מתוך מחשבה שלא ניתן לדעת במי מדובר, ולכן, לדעתי לפחות, זו ממש לא בגידה באמון.
נכון, היא קצת דרמה קווין, אז מה? אני מקבלת אותה ואוהבת אותה ככה.
אני כותבת כאן על דברים שעוברים עלי, נעימים ונחמדים, וגם עצובים ולא נחמדים.
אם אני אתחיל לצנזר את עצמי יותר מידי, משמעותו של הבלוג תיעלם. וכמובן, אם אתן יותר מידי פרטים מזהים, האנונימיות שלי תפגע, ואז גם, משמעותו של הבלוג תיעלם.
איך כתבה לך "אני רק הערה"? לוליינים על חבל... בין אינטימיות לאנונימיות.
למה סגרת את הבלוג שלך? מסיבות שקשורות למה שכתבת? לא רצית לחשוף יותר מידי?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זה ברור שאביב צודקת ושיש פה סוג של בגידה שבצדה רציונליזציה של ווייג’ר ושל אני רק הערה. וזה "מצחיק" על רקע הסיפור על העיוורון של הBF.
אז מה עם זה בלוג? מה, חוקי הבלוג הם תורה מסיני? חברה בוטחת בחברה ומשתפת אותה בפרטים אישיים. החברה מספרת את הפרטים הללו לקבוצה של אנשים אחרים. הBF מספרת כי היא יודעת שסודותיה נשמרים. אולי בשבילה קבוצה של קוראים שיודעים עכשיו את פרטיה האישיים זה כבר פגיעה בסודיות? מה זה משנה אם היא יודעת מי הם ואם הם יודעים בדיוק מי היא? אם היו שואלים אותה אם היא מסכימה שהפרידה מהאיש שלה וניתוח אישיות שלה וביקורת יסופרו לקבוצה הזו ויקבלו ניתוחים ופרשנויות, היא היתה מסכימה? לא היא צריכה לקבוע מה דרגת האנונימיות שמקובלת עליה כשפורשים את הסודות שסיפרה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ברור שזו פגיעה באמון. אם היא אישה שסודיות חשובה לה, זאת בגידה. והיא בדיוק עוברת פרידה!
אז פייר מי פה עיוורת? או מעוורת?
גם לי הטור הזה מאוד צרם וגרם לי גם להגיב (מה שהקפיץ בסוף זאת ההערה של אני רק ההערה וההסכמה הנלהבת של וויג’ר איתה). גם לי נשמע שאת מפרטת בנונשלנטיות מלווה בביקורת קשה את הפרידה האישית של מי שהיא הBF שלך ושהיא בטח היתה נחרדת אם היא היתה יודעת. ואת כותבת על כך שהיא עיוורת. היא בטוח עיוורת לזה. ואת אולי עיוורת לרשות שנטלת לעצמך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אם לא יודעים במי המדובר, אז זה סיפור ולא מציאות.
נורא מוזר לי שאני צריכה להסביר את זה... זה נראה לי כ"כ מובן מאליו...
אין חוקים לבלוג, ובטח לא תורה מסיני, אבל יש כללי הגיון פשוטים וגם כמה כללי נימוס, ונדמה לי שאנחנו כאן על הגבול בשני התחומים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
סגרתי את הבלוג כי מצאו אותו (אפילו שחשבתי שאין סיכוי ושזה סופר אנונימי) וכי קצת התמכרתי לחכות לתגובות.
שאלת במה את עיוורת (אולי זאת שאלה רטורית?). יש פה צרימה של מין כיסוי עצמי כזה, של לספר על פרידה של חברה טובה אבל להגיד שמותר לך אפילו שהיא לא יודעת ואפילו שהפנדה (בקישור ששמת ואני גם זוכרת אותו) גם נחרד בהתחלה וקצת כפית עליו את זה. לא יודעת, לא נראה לי נדיב וחברי לחשוף פה את חברה שלך ולהצדיק את זה שאת בעצם לא חושפת אותה ושזה סיפור. זה לא רומן זה הסיפור שלה שאת מרשה לעצמך להשתמש בו. לא יודעת, מה שמצלצל צורם לי זה מין תחושה של התחמקות ובלי יושרה ואת רוצה לדעת במה את עיוורת. את כאילו אוהבת אותה אבל איזה דברים קשים את כותבת עליה מאחורי גבה! כאילו את כמעט נהנית מזה שהיחסים שלה שונים משלך ולראות אותה בצורה כזאת. אולי לא סתם את לא עונה אם שאלת אותה אם היא מסכימה שתכתבי על הפרידה שלה. בעצם אמרת שאת לא מבקשת רשות.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
כן, שאלתי במה אני עיוורת ואני מעריכה את התשובה שלך למרות שאת ביקורתית כלפי.
נדמה לי שיש ביננו מחלוקת על מהותו, משמעותו ותפקידו של בלוג אנונימי... אני רואה בו כל מיני דברים, בינהם אפשרות לכתוב הכי הכי חשוף והכי דומה למחשבות שלי. מה שקרה לה (אולי תשמחי לשמוע שהם לא נפרדו בסופו של דבר) מאוד העסיק אותי במשך כמה ימים. הייתי לרשותה באופן כמעט בלתי מוגבל, יום ולילה. זה לא היה קל, בעיקר מפני שמיד השלכתי את הדברים אלי. דווקא מפני שאני נאמנה לה ואוהבת אותה, אני לא פותחת את זה בעולם בו אנשים מכירים אותה, אלא כאן, בחסות האנונימיות ועם שינויים מתבקשים. בעיני לדבר עליה עם חברה שלישית- זו בגידה באמון ולדבר מאחורי גבה.
מאוד מלחיץ אותי לשמוע שעלו על בלוג אנונימי שלך! אני לא חושבת שזה בלתי אפשרי לחלוטין, אבל בואי נאמר שבמקרה שלי זה יהיה קשה מאוד (מאוד) לחבר אדם לבלוג.
עכשיו סיקרנת אותי... היית מגיבה לי מהבלוג? בא לך לומר לי מה היה השם שלך?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וואו, איזה אקשן בתגובות.
אגב- מה רואים בתמונה? משום מה המחשב שלי לא משתף פעולה ואי אפשר לראות כלום...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
התמונה זה טעות - לא היה שם כלום, רק מסגרת... הסרתי, תודה.
אני נתתי מקום לעמדה של אביב מפני שהיא העלתה נקודות ושאלות שחשובות בעיני. באמת גבולות האנונימיות זו שאלה שאני חושבת עליה הרבה.
יש הבדל, בעיני, בין מה שנאמר בקבוצה סגורה כל שהיא לבין שיחה עם חברה. אני חושבת שההבנה שלך נכונה, ושנכון שאת לא מספרת על הקבוצה וכן כותבת על חברות שלך, בבלוג האישי והאנונימי שלך.
אבל את אביב לא שכנעתי (-:
כיף שבאת להגיב!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
דיון מאוד מעניין.
למה שיחה עם חברה שונה משיחה בקבוצה? הייתי חושבת שכלפי חברה יש מחויבות לא פחות גדולה מאשר לקבוצה. הכללים של שמירת הסודות הם מאוד מקבילים. לא?
קראתי קצת ברפרוף אז לא ראיתי. היא הסכימה שתספרי עליה או לא? אם ענית ופספסתי אז קחי התנצלות!!
מאוד מעניין.
אני נוטה להסכים עם זה שלא ראוי גם בבלוג לספר על החיים של חברה. גם את מעורבת בחייה זה החיים שלה והיא צריכה לתת לזה אישור למי למה איפה כמה. אחרת את כופה עליה את דעותייך (את חושבת שבלוג זה מותר היא יכולה לחשוב שאת חייה היא לא רוצה שם) ועושה שימוש ב"חומרים" שלה לצרכייך בלי אישורה. אני יכולה לראות למה יש כאלה שזה מקפיץ אותם מאוד. גם זה שזה לחלוטין לא נראה לך בעייתי.
תודה על הדיון. הוא מעניין אותי באופן אישי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גם אותי הדיון מעניין, כי כמו שכתבתי, אני חושבת בעצמי על המשמעות של בלוג אנונימי.
אני חושבת שיש הבדל גדול בין קבוצה, שחבריה מחוייבים זה לסודיות של זה, ואינטראקציות אחרות.
אני כותבת בעיקר על עצמי, קצת כמו יומן. מבחינת מהותם של התכנים, זה כמו יומן. אבל, כמובן, אני ערה לכך שמדובר ביומן שנגיש לכל. לכן אני לא כותבת פרטים שיכולים להסגיר אותי או מי מאלו שאני כותבת עליהם. אני לא פרסמת תמונות, גם לא חסרות פנים.
אני חושבת שיש הבדל בין בלוג אנונימי לבלוג שבעל הבלוג מזדהה בו בשמו, תמונתו, או כל אמצעי זיהוי אחר. אבל הכותבים בבלוגים הללו (לכל הפחות אלו שאני מכירה וקוראת) אכן נזהרים בכתיבתם על אחרים.
המשך...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בקשר לבקש רשות ממושאי הכתיבה, זה ניראה לי לא רלוונטי (עקרונית) ולא ישים (מעשית) לבקש רשות בכל פעם שכותבים...
הפוסט הבא שלי עוסק במשפחה שלי. גם שם כתבתי כמה דברים לא ממש נחמדים על אמא שלי. הייתי צריכה לבקש ממנה? ובכלל, איפה עובר הגבול? אני כותבת דברים מאוד אינטימיים על החיים שלי, ועל האנשים הקרובים אלי. אז מה, לא לכתוב? אבל זו הרי המשמעות של כתיבת בלוג אנונימי!
וגם צריך לדייק: אני חושבת שמי שלא מכיר אותי, לא יכול לזהות אותי דרך הבלוג. אבל אם מישהו שכן מכיר אותי "עלה" על הבלוג במקרה, ונדמה לו שזו אני, אני חושבת שהחובה המוסרית היא על הקורא לידע אותי, בדיוק בגלל שמדובר בבלוג אנונימי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
האם הדיון עוד פתוח, או שנמאס לך?
המשכתי לחשוב על הדיון המעניין. ניסיתי להבין למה הוא מקפיץ גם אותי. אולי הבנתי. נראה שכאילו כשאת רוצה את רואה הבדלים, כשאת לא רוצה אז לא וקצת מסתובבת סביב סביב כדי להצדיק עצמך. אני הולכת לקבוצה כזאת כחלק מהתמחות פחות או יותר (וגם לומדת להנחות). מבחינתי, ברור שמי שמדבר שם בוטח בזה שלא ידברו על מה שהוא אומר בשום צורה וגם חברה טובה בוטחת בי (ובך). זה אותו הסכם, גם אם לא אומרים אותו. לעומת זאת, אמא שלך ילדה אותך והיא לא יכולה לבקש ממך לא לדבר על החיים שלך איתה, וחברה שלך היא בחירה שלך והיא מספרת לך, שוב כשהיא בוטחת בך.
ו... כן. אם יש סיכוי שאת פוגעת או מפרה אמון, אז לא לכתוב. אגב, אם היחסים עם אמא שלך טובים ומלאי אמון, אז גם את הסודות שלה צריך לשמור. מה זאת אומרת "זאת המשמעות של כתיבת בלוג אנונימי". אם זאת המשמעות שלו, אז אולי הוא לא טוב. הוא לא חובה. לפחות לא הכל בו חובה.
אני מסכימה שמי שמזהה כותב/ת חייב לגלות לו. אבל אותו דבר חובתך לגלות לחברה שהדברים שהיא מספרת יופיעו ב"יומן שפתוח לכל".
ממשיכה לשוטט...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הדיון יכול להישאר פתוח, כל עוד הוא נעים ומכבד.
אם את חןשבת שאני "רואה מה שמתחשק לי" זה בערך כמו לומר שאני לא ישרה. זו בעיה בדיונים, כי את חושבת שאני לא כנה, זה די סוגר כל אפשרות לדיאלוג.
אני לא חושבת שאני לא כנה. אני חושבת שאני לא מסכימה איתך. אני אנסה להסביר שוב (למרות שיש לי תחושה שלא אצליח לשכנע. מילא).
בעיניי לכתוב בבלוג אנונימי זה אקט אסתטי (לא במובן של "יפה" אלא במובן הפילוסופי של המושג אסתטיקה).
במובנים מסויימים זה כמו לכתוב ספר. לכותב בלוג, כמו לסופר (אני לא משווה את עצמי לסופרים מבחינת רמת הכתיבה) יש חירות אומנותית. כמו במעשה יצירה ספרותי, החומרים שלי הם החיים שלי. עם שינויים, תוספות, השמטות וכו’. כמו בספרות, גם כאן, זה לא אחד לאחד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני חושבת שבבלוג אנונימי מותר לכתוב על הכל (לזה הוא נועד) כל עוד הוא באמת אנונימי.
המצב בקבוצה שונה. יש חוזה בין חברי הקבוצה ששום מידע לא נאמר מחוץ לה. ההבדל הוא לא במידת הנאמנות (אני מסכימה איתך שיש גם נאמנות וחובה מוסרית לחברה או לאמא) אלא בסוג החוזה שנחתם בקבוצה.
אם מישהו מחברי הקבוצה מעוניין לפרסם ספר על הקבוצה, אני חושבת שמן הראוי שיקבל את הסכמת חברי הקבוצה. ממש כמו שאם מטפל רוצה לכתוב ספר על מטופליו, הוא זקוק (גם חוקית) להסכמתם.
לפי מה שאת אומרת צריך בעצם לסגור את כל הבלוגים האנונימיים (שזה מרביתם). כי בדיוק זה הם עוסקים: בחיים הפרטיים של אנשים. ובגלל זה אנשים גם קוראים אותם: הם מספקים אשנב הצצה לחיים של אחרים שאינם מוכרים לנו או מזדהים בפנינו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא התכוונתי להעליב.
אבל למה חירות ספרותית כוללת שימוש בסודות של חברה? הרי גם לה יש גבולות. החומרים שלך הם גם החיים של אחרים, לא רק שלך. כלומר:
1. חברה מספרת משהו סודי על חייה האישיים ומאמינה שהחברה תשמור אותו לעצמה.
2. החברה כוללת אותו במשהו ספרותי, ובכך פוטרת עצמה מהחובה החברית לשמור סוד.
3. החירות הספרותית מבטלת את האמון החברי.
יש פה בעיה.
זה אומר שגם מישהו בתוך קבוצה יכול להשתמש בחומרים כי החירות הספרותית פוטרת. זה אותו אמון.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
סליחה שאני מקשה, אם צריך לקבל אישור מחברי קבוצה, אז צריך לקבל גם אישור מחברה טובה. לא?
ולא צריך לסגור את הבלוגים. אבל כן לסנן מה שכותבים. מה לעשות. כמו שמסננים שיחות עם כל אחד. זה המחיר של חברות. ולפי דעתי צריך להיות מוכנים לשלם אותו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אולי לא הסברתי נכון. השוותי בין האנונימיות בבלוג לחירות ספרותית.
בסופו של יום, אני באמת לא מבינה איך מה שאני כותבת (לא חשבו על מה ועל מי) יכול לפגוע במישהו כל עוד האנונימיות נשמרת...
ההשוואה לאקט אסתטי הייתה בתשובה לכך שטענת שצריך לבקש רשות. זה לא נראה לי הגיוני, וניסיתי להסביר למה זה חותר תחת הז’אנר של כתיבה בבלוג אנונימי.
בקשר לפגיעה: אני ממש נגד לפגוע בכל אדם, וודאי כשמדובר בחברה או במשפחה. אבל בלוג אנונימי נועד לשם כך בדיוק. לכתוב ולפרוק כאן, במקום לרכל על מישהו במציאות, או להתפרץ על מישהו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בשורה התחתונה, אני פשוט לא מבינה איך אפשר לפגוע במישהו או לגלות את סודותיו בלי שמי שקורא יודע מי זה המישהו הזה. לא מבינה.
ובכל מקרה, אם היה עולה בדעתי שאני חושפת כאן את מישהו (שניתן דרך הפרטים שאני מוסרת לגלות מי זה) לא הייתי כותבת.
יכול להיות שברגע זה מישהו שמכיר אותי כותב עלי משהו באיזה בלוג. אין לי שום בעיה עם זה, כל עוד זהותי אינה נחשפת.
אני פשוט לא מבינה איך אפשר לגלות סוד בלי לגלות של מי הסוד. סוד בלי זהות של בעל הסוד אינו סוד. אולי הוא אומנות, אולי הוא בלוג אישי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מתפרצת... שאלת איך אפשר לפגוע במישהו או לגלות את סודותיו בלי שמי שקורא יודע מי זה המישהו הזה.
אז בוודאי שאפשר לפגוע ואם היא היתה יודעת הרי היתה נפגעת (ובטח יותר מזה).
ראשית, תמיד יש סיכוי שמישהו יגלה. יצטט אותך, יפנה לבלוג שלך ויזהו אותה.
שנית, כמו שכתבו פה, את בעצם כופה על החברה מה אפשר לעשות עם החומרים שלה ומה דרגת האנונימיות שבהם תישמר. אם היא אישה פרטית, אז אפילו אם לא מכירים אותה, זה שחבורה של קוראים דשה בחיים המאוד אישיים שלה שסיפרה רק לך בטח יזעזע אותה עד העצם.
שלישית, את כותבת עליה דברים קשים וביקורתיים מאחורי הגב בפני קבוצה.
הרי אפילו אם את תספרי לה את זה, היא עלולה להיפגע עד היסוד מזה שהסודות שלה במצב טיפול כזה.
הרי לא סתם את לא מספרת לה ולא מבקשת רשותה. את הרי יודעת שלא היתה מסכימה. כלומר, יש פה מעשה של כפיה.
בקיצור, זאת בטח לא התנהגות כלפי מי שאוהבים (מין התפתלות סביב החוקים וקידוש הכללים של בלוג כאילו הם מעל הכל). בגלל זה היה לי ברור שאת לא אוהבת אותה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני בגדול מסכימה עם אביב, גם אם הייתי כותבת את זה קצת אחרת. זאת ועוד, אם מוסכם עלייך שאין לגלות מה שאומרים חברי קבוצה, על אחת כמה וכמה אין לגלות מה שאומרת לך חברה הכי טובה. ההסכם וההבנות עם חברה הכי טובה הרבה יותר עמוקים מאשר עם חברי קבוצה.
איך אפשר לפגוע אם אף אחד לא יודע? אני מסכימה עם אביב שהפקעת ממנה את זכות ההחלטה מה ייעשה עם פרטי חייה האישיים. זאת הזכות שדואגים לשמור בין חברי קבוצה ומטופלים וכיוצא בזה. רק עליה להחליט אם בלוג זה מדיום קביל עליה לסיפורה האינטימי. זה אכן מוזר שהדבר נעשה כלפי חברה הכי טובה ונראה כאקט לא חברי. אכן מוזר שהפוסט הוא על עיוורון ונראה שאינך מוטרדת מהסיכוי שהאקט פה הוא מאוד לא חברי.
אני מסכימה שהדבר צריך להיקבע על ידי השאלה אם היתה נפגעת אם היית מספרת לה שכתבת על חיי הזוג הזה שלה ועל תכונותיה (באופן ביקורתי) בבלוג. אם כן, ברור שאין לעשות את זה.
ולא, זה לא היה סוגר את הבלוג. יש הרבה נושאים שנכתבו פה והם אחרים.
תודה על הדיון
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני באמת שמחה לשמוע שהם לא נפרדו. שמחה על כל זוג שמצליח להישאר יחד!! אבל זה לא משנה.
את הרי יודעת שהמחלוקת בינינו היא לא על מהותו של בלוג, אלא על אם זה בסדר שאת כותבת על החברה הכי טובה שלך דברים כל כך אישיים בלי שהיא נתנה לך אישור וכשעכשיו ברור (כי לא ענית) שהיא לא היתה נותנת לך אישור לספר עליה ועל הפרטנר שלה ברגעים כאלה. זה שהיית לרשותה וזה שלא סיפרת לחברות אחרות וזה שפה לא מכירים אותה זאת הסתתרות מאחורי זה שהעברת את מה שהיא סיפרה לך כשהיא ידעה שהם נשארים אצלך אחרת בטח לא היתה מספרת ופה קבוצת אנשים מנתחת את ההתנהגות שלה ושומעת כמה היא איומה בלי שהיא יודעת. זה הרי לא התפקיד שלך לקבוע מה רמת האנונימיות שהיא מרשה.
זאת אחת הסיבות שעזבתי את הבלוגוספירה. אני חושבת שמסתתרים פה מאחורי צדקנות בשביל להמשיך את החגיגה של המציצנות והרכלנות (זה כאילו ספרותי לספר על החברה הכי טובה אבל זה בעצם ריכול על הסודות שלה). אני את הבלוג שלי השארתי מאחורי. בטח אז הייתי מתכתבת איתך מתוך הבלוג.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
איכשהו, אביב, יש לי הרגשה שלא נצליח לשכנע זו את זו...
אבל מה שבטוח, גם אם לא לשכנע אותי, גרמת לי לחשוב שוב על עמדותי ולנסות להגדיר לעצמי את הרצונות של כלפי הכתיבה כאן, ועל כך אני מודה לך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
באמת קל לראות יותר את הבעיות שמחרבות לאחרים את החיים, הרבה יותר מאשר אצלנו...וזה עצוב שאי אפשר להועיל בכך שרואים דברים, ואיש אינו מעוניין לשמוע. וכואב הלב על החברה. ומקווה שתשכילי לקבל ייעוץ ועזרה מחברים ומאנשי מקצוע בשביל לקדם את חייך ולפרוץ למקומות שבהם השפה המדוברת מוכרת לך...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני תמיד חושבת מה אני לא מעוניינת לשמוע, ומנסה להיות פתוחה לביקורת של הקרובים לי.
בקשר אליה, כתבתי באחת התגובות: הם ביחד. אולי עד הפעם הבאה, אבל ביחד... ממילא כולנו בינתיים ביחד (-: אולי הם למדו משהו מההתנסות הזאת. אני למדתי דבר או שניים.
בקשר לעבודה... מסובך מאוד. אני לא רואה בינתיים פתרון טוב באופק. אבל כאמור, כל בינתיים... אז בטח גם המשבר הזה יעבור, כך או אחרת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני בגדול מסכימה עם אביב, גם אם הייתי כותבת את זה קצת אחרת. זאת ועוד, אם מוסכם עלייך שאין לגלות מה שאומרים חברי קבוצה, על אחת כמה וכמה אין לגלות מה שאומרת לך חברה הכי טובה. ההסכם וההבנות עם חברה הכי טובה הרבה יותר עמוקים מאשר עם חברי קבוצה.
איך אפשר לפגוע אם אף אחד לא יודע? אני מסכימה עם אביב שהפקעת ממנה את זכות ההחלטה מה ייעשה עם פרטי חייה האישיים. זאת הזכות שדואגים לשמור בין חברי קבוצה ומטופלים וכיוצא בזה. רק עליה להחליט אם בלוג זה מדיום קביל עליה לסיפורה האינטימי. זה אכן מוזר שהדבר נעשה כלפי חברה הכי טובה ונראה כאקט לא חברי. אכן מוזר שהפוסט הוא על עיוורון ונראה שאינך מוטרדת מהסיכוי שהאקט פה הוא מאוד לא חברי.
אני מסכימה שהדבר צריך להיקבע על ידי השאלה אם היתה נפגעת אם היית מספרת לה שכתבת על חיי הזוג הזה שלה ועל תכונותיה (באופן ביקורתי) בבלוג. אם כן, ברור שאין לעשות את זה.
ולא, זה לא היה סוגר את הבלוג. יש הרבה נושאים שנכתבו פה והם אחרים.
תודה על הדיון
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
זאת היתה תגובה למה שאביב אמרה אתמול ולשאלתך אתמול. הסתבכתי עם איפה להגיב. אני לא טובה כל כך במחשבים
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
וואי וואי מה שהלך פה בזמן שלא הייתי !!!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
גם לדעתי הדיון חשוב ומרתק. אני חושבת על הנושאים האלו המון. מה אם אני אמות פתאום ובאמת כל מי שמכיר אותי יקרא כאן? ההורים... אוי, אברוך... והחברים...
באיזשהו שלב פשוט הרגשתי שהדיון - אך לא הנושא - רק הדיון במתכונתו הנוכחית מיצה את עצמו...
עבודה... וואו. כל כך קשה. אני חושבת שאני מרגישה בערך כמו אלו שברוסיה היו מנתחי מוח ובארץ הם שומרים בקניון.
בקשר להצעתך:
א. את מקסימה שאין דברים כאלו (רוצה להיות חברה שלי? אה... כבר הצעתי לך היום)
ב. אני אחשוב על זה... אכן בעצמי חשבתי על ייעוץ מכל מיני סוגים. גם אימון.
ג. אני אחשוב (טוב טוב!) אם אני רוצה המלצה ממך. כמובן שאני הכי סומכת עלייך, אבל אז תלך לה האנונימיות של שתינו לעזאזל... ואני נורא רוצה אותך בתור קוראת של הבלוג הזה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אוף, ההשוואה למנתחי מוח ששומרים בקניון הכניסה אותי לדכאון....
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוספת תגובה חדשה: