אולריך
, 12:00 2/3/2005:
הניסוח הטיפולי הוא "להתחבר לזה", "לאפשר לעצמך את זה" ועוד שלל הפרחות.
מה חוסם אותך?
(כן, גם השאלה הזאת נשמעת כמו הפרחה, אבל שאלתי)
אני (הו..).
(אני לא נותנת לזה להיות, עד שזה גואה ואז כבר אין ברירה. ומצד שני מתעסקת בדברים עיסוק כמעט קטנוני ומצד שלישי צריכה מקום קטן באמת, כמן קן, כמו כפות ידיים, כמו לכתוב בסוגריים, כדי לתחום, להרגיש מכל הכיוונים).
אולריך
, 13:47 3/3/2005:
לפעמים יש לי תחושה שאני מפרפר במים במקום לשחות, או לצוף. עובד הרבה ולא ממוקד. החלק הקשה באותו רגע הוא המעבר בין פרפור, שאינו טוב אבל מחזיק את הראש מחוץ למים, לבין ציפה נוחה, זה רגע שמעורר חרדה. אח"כ אני צף, נעים, אח"כ שוחה, יפה ומאורגן, אח"כ מאבד ריכוז ומפרפר.
zoee
, 16:06 2/3/2005:
חפרתי לך קופסה קטנה בשלג, ממש ליד טביעות הרגליים של השועל. לעצמי חפרתי תיבת געגוע דומה עוד לפני בוא השלג ועכשיו הוא משמר לי את געגועי עד בוא האביב.
(בשביל מקום לגעגוע צריך לשנות מ(י)קום).
לא.
לא נרשמתי לשירות הזה, מפני שאני לא מספיק פה (במרחב הוירטואלי).
וכשאני כבר כן פה אני קוראת את התגובות עצמן ולא זקוקה לתזכורת (ולפעמים פשוט אין לי מה להגיד על מה שאמרו לי, ואז אני לא בטוחה מה פחות מנומס - לענות בלי לדעת, או לא לענות בכלל).
איתי - אל החיים האחרים? (האתר שלי)
, 12:04 9/3/2005:
הו, אבל זה נורא חבל. דפדפי אחורה ותראי המון תגובות שלא הכרת. דווקא בגלל שאת לא פה הרבה, לא תוצפי בתגובות, ותוכלי לדעת מה יש לאנשים להגיד ו.. זה יהיה כיף, אני חושב.
SilentT
תגובות לקטע: (ללא כותרת) הוספת תגובה חדשה
שלושה חדרים, שמונים ומשהו מ"ר, מרווחת, בר"ג. איפה להשאיר לך מפתח?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
געגוע לא דורש מקום, הוא דורש תשומת לב ומטרה, לדעתי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
גם וגם וגם.
אני צריכה גם את תשומת הלב והמטרה (והזמן)
וגם את המקום והלגיטימציה.
(איך להגיד לגיטימציה בלי שזה ישמע לי בנקאי?)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הניסוח הטיפולי הוא "להתחבר לזה", "לאפשר לעצמך את זה" ועוד שלל הפרחות.
מה חוסם אותך?
(כן, גם השאלה הזאת נשמעת כמו הפרחה, אבל שאלתי)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני (הו..).
(אני לא נותנת לזה להיות, עד שזה גואה ואז כבר אין ברירה. ומצד שני מתעסקת בדברים עיסוק כמעט קטנוני ומצד שלישי צריכה מקום קטן באמת, כמן קן, כמו כפות ידיים, כמו לכתוב בסוגריים, כדי לתחום, להרגיש מכל הכיוונים).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זה טבעו של געגוע, לא? הוא לא בהכרח נעים וממושמע, או מתוזמן. אם את חוסמת אותך, סימן שכרגע הגעגוע מפריע לך. תבדקי שם.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בדקתי.
חסר לי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לפעמים יש לי תחושה שאני מפרפר במים במקום לשחות, או לצוף. עובד הרבה ולא ממוקד. החלק הקשה באותו רגע הוא המעבר בין פרפור, שאינו טוב אבל מחזיק את הראש מחוץ למים, לבין ציפה נוחה, זה רגע שמעורר חרדה. אח"כ אני צף, נעים, אח"כ שוחה, יפה ומאורגן, אח"כ מאבד ריכוז ומפרפר.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חפרתי לך קופסה קטנה בשלג, ממש ליד טביעות הרגליים של השועל. לעצמי חפרתי תיבת געגוע דומה עוד לפני בוא השלג ועכשיו הוא משמר לי את געגועי עד בוא האביב.
(בשביל מקום לגעגוע צריך לשנות מ(י)קום).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני מדמיינת מקום של קור טוב ושקט טוב.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
( )
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אכן
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
כן.
אכן כן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הו (לפעמים גם אני אומרת לעצמי).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שאלה: את לא מקבלת (הודעה על) תגובות לאחור?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
לא.
לא נרשמתי לשירות הזה, מפני שאני לא מספיק פה (במרחב הוירטואלי).
וכשאני כבר כן פה אני קוראת את התגובות עצמן ולא זקוקה לתזכורת (ולפעמים פשוט אין לי מה להגיד על מה שאמרו לי, ואז אני לא בטוחה מה פחות מנומס - לענות בלי לדעת, או לא לענות בכלל).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הו, אבל זה נורא חבל. דפדפי אחורה ותראי המון תגובות שלא הכרת. דווקא בגלל שאת לא פה הרבה, לא תוצפי בתגובות, ותוכלי לדעת מה יש לאנשים להגיד ו.. זה יהיה כיף, אני חושב.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עשיתי כעצתך בענייין ההודעה על תגובות וגם דיפדפתי אחורה :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוספת תגובה חדשה: