(האתר שלי)
, 20:11 12/6/2016:
חוצפן החתן ומתנשא גם. אני לא חושב שטעיתם למרות שזו התנסות לא קלה. אבל לשפוט תהליך שהוא בתחילת הדרך זו טעות. אפשר להתייעץ עם גורמים מוסמכים בצבא שקישרו בין החיילת לביניכם ואולי לשתף גם את הבת במפגש כזה,אבל לא להתייאש ולא להיות מושפעים מנבואות כאלה ואחרות של מישהו שהנימוק היחידי שלו שהיא"לא באה לו טוב"
בינתיים אין החלטות. אני מתבוססת במועקה שלי, כל היום על סף הבכי - מתמסרת לזה....ונראה מה יהיה
ממש אין לי ולבתי ISSUES מעבר לזה, וגם היא בעצמה מודה שהחלק הרגשי יותר, הקנאה הקטנה - היא משהו שהיא לגמרי יכולה לעבוד על עצמה. גם זה עצוב לי, אבל עם זה אין לי מה לעשות. החלק השני הוא שמטלטל אותי....גם ככה היא מאד רגישה וזה מרגיש לה כמו להכניס את העבודה הביתה, לבית הוריה, וחושף גם אותה ואת ילדיה....אני חושבת שזה בלתי נסבל עבורה. אני מבינה ומזדהה. נראה מה אפשר לעשות עם זה....
(האתר שלי)
, 20:26 12/6/2016:
כשאת מאמצת ילד זה לכל החיים שלו לא משנה מאיפה הוא בא ומה הרקע שלו ההשקעה בו חוזרת אליכם תמיד (נכון שיש ילדים קשים יותר ופחות) כשלוקחים ילד אומנה, זה לתת לילד שלב מעבר לקראת משפחה קבועה, גם פה יש חשיבות גבוהה למשפחה מה גם שילדים עוד אפשר לעצב ולהשפיע על ההתנהגות שלהם כשמדובר כבר על בן אדם בוגר שיש התנהגויות שכבר נטבעו בו, זה יותר קשה (ולא סתם טיפולים פסיכולוגיים לוקחים שנים לאנשים רק כדי להתגבר על כל מיני דברים שהם סוחבים איתם מילדות).
רציתם לאמץ חייל(/ת) בודד ובסוף אימצתם בן אדם טיפולי עם בעיות אישיות ורגשיות קשות (ואני אוסיף מאוד!) לא בן אדם נורמטיבי, ואפילו לא על גבול הנורמטיבי ואין מה לעשות יש אנשים כאלה וזה עצוב שיש אנשים כאלה רוב האנשים יבחרו להתרחק מאנשים מהסוג הזה, הכי הרבה ירחמו על זה שלא שפר גורלם ויגידו כמה הם מסכנים
(האתר שלי)
, 22:50 12/6/2016:
אני מעולם לא הסכמתי לאמץ ילד או לקחת אומנה - לא כי לא דיברנו על זה, לא כי זה לא עלה, אלא בדיוק כי חששתי מה זה יעשה לילדים ולמרקם העדין של המשפחה. גם עכשיו חששתי אבל חשבתי שמאחר והילדים עזבו את הבית, זה פחות ייגע בהם. גם לא היה לי מושג עד כמה היא פגועה החיילת...
אבל אנחנו מבינים שאי אפשר סתם ככה להגיד סטופ כדור הארץ. זה לא הולך ככה. מדובר בבן אדם, רגיש ופגוע גם ככה. אבל עכשיו בתי גם נפגעה...וזה אמיתי לגמרי. היא כל היום מטפלת בנערות כאלה בעבודה, הדבר האחרון שהיא מסוגלת הוא שזה יהיה לה גם בבית....אוף
(האתר שלי)
, 00:57 13/6/2016:
זה קשה, במיוחד למי שמכיר מצבים כאלה מקרוב כמו בתך היא יודעת שהכוונות שלך טובות אבל אנשים פגועים כמו תזזיתית הם שונים, הם לא כמו האנשים הרגילים שאת מכירה הם יכולים להיות בלתי צפויים לטוב ולרע
זה כמו שיש אנשים שמאמצים כלב, ופתאום שלא נוח ומתאים אז מחזירים אותו לאחת העמותות (הרי סיפרתי על מקרה כזה בלוג שלי שזה מאוד זיעזע אותי)
אני חושבת שפשוט כל העניין הזה עם תזזיתית צריך להיות מלווה על ידי אנשי מקצוע גם מבחינתכם כי הנה פתאום נתקלתם בבעיה שלא חשבתם שהיא תופיע בכלל וזה לא תזזיתית גם אם זה היה כל בן אדם אחר שהוא פגוע ברמות האלה זה היה מפריע
(האתר שלי)
, 10:38 13/6/2016:
זה לא שלא חשבנו שיגיע אלינו חייל עם בעיות, כי כשאתה מאמץ חייל בודד ישראלי זה ברור שיש שם סיפור. האם היינו צריכים לקחת זאת על עצמנו באמת או לא? זה לא רלוונטי כרגע. היא פה וכרגע לפחות אין כוונה להעיף אותה מפה, אלא להתמודד כמיטב יכולתנו.
שוחחתי עם בתי הבוקר בטלפון וסיפרתי לה בכנות את התגובה שלי לשיחה. דיברנו עוד ואני חושבת ששתינו הבנו שכל עוד אנחנו מדברים על זה, ומשתדלים לאזן את הסופה הזאת - אין צורך בשינויים דרסטיים
(האתר שלי)
, 20:26 12/6/2016:
ואף אחד לא באמת יודע איך השהות של תזזיתית אצלכם תשנה את חייה או לא תשנה את חייה כי האמת, בסופו של דבר, הכל תלוי בה, ולאן היא תיקח את הדברים שהיא מקבלת מכם (לא פיזית רגשית, אישית וכו’) אתם עושים דבר מאוד טוב עבורה נותנים לה בית, חום, אהבה, הרגשה של משפחה נורמלית
ומצד שני, אתם פוגעים בכם - במשפחה שלכם לפי מה שאת אומרת בתך וחתנך אמרו פחות או יותר את אותו הדבר במילים קצת אחרות לאף אחד מהם לא נוח עם כניסתו של בן אדם בעייתי מאוד לחיים שלכם בפרט ושל כל המשפחה בכלל זה משפיע על כל המארג המשפחתי, ועל המאזן של תשומת הלב והמשאבים שאתם מקצים לעצמיכם, להם, לנכדים ולתזזיתית אני חושבת שזה אולי באמת מה שגרם לך להרגיש מועקה, כי אתם התכוונתם לטוב, ובסוף בטוב שאתם רוצים לתת יש גם רע ואני גם חושבת שאת מבינה את המצב של בתך וחתנך ואת החששות (המוצדקים?) שלהם כי אולי גם את הרגשת את זה, אבל בחרת להתעלם או להעלים עין כי זה אולי זה לא באמת כל כך גרוע כמו שהם מציגים את זה אולי המצב ישתפר וכו’.
(האתר שלי)
, 22:52 12/6/2016:
כל אנשי המקצוע אומרים שעצם השהייה של החיילת אצלנו בבית תעשה לה טוב. רק מלראות מערכת יחסים נורמלית, בית ומשפחה נורמליים. אבל לא התכוונו לפגוע במשפחה. המשפחה של אחי, למשל, הגיבו אליה נהדר ואפילו יצרו איתה קשר והזמינו אותה לחג כשהיינו בחו"ל בפסח. בתי וחתני לקחו את הדברים אחרת - לא יודעת עדיין כמה מתוך זה ניתן לגשר ולמתן.....
(האתר שלי)
, 01:01 13/6/2016:
זה מאוד תלוי לאן לוקחים את זה יש אנשים שחושבים שההשלכות של קרבה לאנשים בעייתיים יכולה להשפיע על המשפחה שלהם יותר ממה שהם היו רוצים להיחשף עליה, במיוחד כשמדובר בילדים קטנים אבל לא רק אני מניחה שמי שמכיר מקרים כאלה מקרוב יותר נזהר יותר את לא יכולה להתכחש לתחושות בטן של הבת שלך כי זה קיים והיא מכירה מקרים כאלה מקרוב ואת לא אתם רק מתחילים להתוודע לתזזיתית ולהתנהגויות שלה אתם אנשים נורמטיביים שלא מורגלים להיות בסביבת אנשים כמו תזזיזית זה מצריך תעצומות נפש, סבלנות, אורח רוח ועוד ועוד דברים
לכן אני מאמינה שאין הרבה אנשים שמתנדבים לאמץ חיילים בודדים שהם פגועים נפשית, בגלל שזו מעמסה מאוד כבדה וזה משפיע על כל מי שאתם נמצאים במערכת יחסים איתו במיוחד על הקרובות בהן
(האתר שלי)
, 10:42 13/6/2016:
אינני מתכחשת לתחושות של בתי, להיפך. אני קשובה להן. דיברתי איתה שוב. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו לשמור על עצמנו וגם להגיע לאיזושהי רגיעה במפגשים המשותפים - וימים יגידו.
היה חשוב לה שנבין את ההשלכות עליהם, וגם שנשמע את הדאגות עלינו, אבל היא לא מתכוונת שנחזיר את הגלגל ונזרוק אותה מהבית. היא גם מבינה שהיתה (יש עדיין) עקומת למידה שלנו של איך לאכול את הדבר הזה בכלל, אבל לכן גם היה חשוב לה שנשמע את הזווית שלהם. ברור לה ולי שחלק מזה זו קנאה הכי בסיסית, אבל חלק הוא אובייקטיבי ומבוסס על הניסיון המקצועי שלה. עם חתני זה משהו אחר - כי גם הוא בעצם מגיע ממשפחה לא מתפקדת ואנחנו עבורו בערך מה שאנחנו עבור החיילת - רק הרגעתי את בתי שעבור חתני ועבורה אנחנו מסורים ב-100% לכל החיים ואין מה להשוות והיא אמרה שהיא יודעת את זה
(האתר שלי)
, 20:27 12/6/2016:
מה שבטוח הוא שאתם צריכים לעשות חושבים עם עצמכם, ולראות לאן ממשיכים מכאן כי להשאיר את המצב הנוכחי כמו שהוא, זה יכול להיות מאוד בעייתי אולי אתם צריכים להתייעץ עם אנשי מקצוע שהתייעצתם איתם בעבר או אולי יש איזה פורום או קבוצה בפייסבוק עם אנשים שאימצו חיילים בודדים ובעייתיים ששם מדברים על זה ועל ההתמודדות עם זה
(האתר שלי)
, 22:54 12/6/2016:
אנחנו כל הזמן בליווי של אנשי מקצוע.
הבעייה היא לא שהיא חיילת בודדה
הבעייה היא מצבה הנפשי. תשומת הלב שהיא שואבת. חתני מגיב לזה יותר מתוך הצורך של עצמו ושל ילדיו בצומי (שאני חושבת שהם מקבלים כמו תמיד אבל את יודעת, זה סובייקטיבי) אבל בתי מגיבה ממקום אחר לגמרי - ואיתה אני דווקא מאד מזדהה ולכן זה כל כך קשה לי. בתי ובני הכי חשובים לי בעולם....לא מוכנה לפגוע בהם וגם אם בסופו של דבר יהיה לזה מחיר
(האתר שלי)
, 01:10 13/6/2016:
אנשים כמו תזזיתית הם אנשים ששואבים תשומת לב זה לא יפסק, זה צורך שלה, והוא קיים גם בכל אספקטי החיים שלה לא רק אתכם ואין מה לעשות כשיש בחיים שלך בן אדם ששואב את תשומת הלב שלך, זה משפיע עלייך, גם אם את לא חושבת שאת תתני לזה להשפיע עלייך זה משפיע, נפשית ואנשים אחרים ירגישו את זה כי את מקרינה את זה החוצה זה בכלל לא משהו בשליטה
אני יכולה להבין את הצד של הבת שלך, שמטפלת באנשים כמו תזזיזית והיא מכירה כל מיני מקרים של דברים שקורים לאנשים כאלה והיא מפחדת שדברים כאלה יכולים לקרות לכם ההורים שלה או למשפחה שלה היא למדה לא לסמוך על האנשים האלה כי הם לא יציבים, כי לא תמיד הם עושים באמת את מה שהם אומרים, הם בעייתיים כשאת מכירה דברים כאלה מקרוב, זה שונה
(האתר שלי)
, 10:45 13/6/2016:
באמת אחד הדברים שלקחתי מהשיחה הזאת היא לשים לב לכמות תשומת הלב שאני נותנת לחיילת בכלל ובזמן שהם נמצאים בפרט. אני חושבת שהם הגזימו קצת בתגובה שלהם, אבל שבגדול הם צודקים. לקחת לנו זמן ללמוד את זה ולהבין את זה, וכעת חלק מהצעדים שננקוט הם באמת לצמצם את שאיבת האנרגיה הזאת - ולתת לחיילת לקבל את מקומה הראוי הפרופורציוני כשכולם כאן וגם כשאנחנו איתה לבד. בעלי כבר דיבר איתה הרי גם על ההתפרצויות שלה ואמר לה שהוא לא מוכן להיות שק החבטות שלה, ובינתיים זה (זמנית לפחות) מאד מיתן את ההתנהגות שלה. לא מאמינה שזה יחזיק - כי היא כזאת - אבל זה חלק מהחינוך כנראה שהיא צריכה לקבל כאן
(האתר שלי)
, 01:10 13/6/2016:
מסקרן אותי לדעת אם היית באה ואומרת לבתך וחתנך מה הם חושבים שאתם צריכים לעשות עם תזזיזית כאשר להפסיק את האימוץ הזה, זה לא משהו שאתם רוצים לעשות מסקרן אותי מה הם היו אומרים
אני מניחה שהם לא מצפים שעכשיו תבטלו את כל העניין עם תזזיתית ופשוט תגידו לה ביי
וגם כשדיברתם על לאמץ חייל/ת מה הם חשבו על זה מה הם חשבו שיהיה?
(האתר שלי)
, 14:52 13/6/2016:
התשובה שונה מחתני ומבתי. מבחינת חתני נזרוק אותה מהבית עוד היום, לא מעניין אותו (מה גם שהוא לא חושב שהשהייה אצלנו תעזור לה, אז בכלל אין בעייה לזרוק אותה). הוא חושב על עצמו ועל ילדיו - הוא אפילו לא חושב עלינו, לדעתי. ואני לא כועסת על זה כי שוב - הוא קצת דומה (למרות שלגמרי שונה) לתזזיתית לפחות מבחינה זו שגדל בבית על אבא לא נורמלי שעשה עליו מניפולציות רגשיות וכבר כמה שנים לא מדבר איתו בכלל. אז הוא לא מסתכל מהצד, כמו בתי - הוא מדבר מתוך הכאב שלו ומתוך הפחד שלו, ולעזאזל כל השאר. ולכן אני פחות מתייחסת למה שהוא אמר למרות שאכפת לי ממנו ולא רוצה לפגוע בו. בתי לא חושבת שצריך או אפשר לעצור הכל ולסלק את החיילת. רק היה לה חשוב שנשמע אותם ונראה אותם ונבין שלמה שאנחנו עושים יש גם השלכות עליהם.
קוץ בתחת
, 21:07 12/6/2016:
אני לא חושב, שחתנך חצוף. אם מחליטים שמדברים - אז מדברים. הוא אמר את מה שמפריע לו, בכנות - וזו לגמרי זכותו. אתם, כמובן, לא חייבים להתחשב בדעתו. מצד שני - זכותו לפעול בהתאם (נניח, לא להגיע כשהחיילת נמצאת).
את יודעת, אני יכול להבין אותו. גם אני משתדל להיות רק בחברת אנשים שנעים לי איתם. ומעבר לפחדים של הבת שלך - שלא נעימים לו, ללא ספק - הוא לא מוצא סיבה מדוע לשהות בחברת מישהי, שהוא אינו חפץ בחברתה. גם את, אני בטוח, משתדלת להיות רק בחברת אנשים שנעימים לך. אז נכון, משפחה לא בוחרים. אבל תזזיתית לא באמת משפחה - אלא נטע זר שהוצנח למשפחה. אתם מוכנים לשלם מחיר, כי המטרה קדושה בעיניכם. אבל החתן לא בחר את אותה הבחירה - והוא לא מוכן לשלם את המחיר.
ושוב, אני חייב לשאול: על מה דיברתם ומה סיכמתם עם הילדים לפני שהתחברתם לתזזיתית?
(האתר שלי)
, 22:57 12/6/2016:
דיברנו עם הילדים על חייל/ת בודד/ה ישראלי/ת ומכאן כבר היה ברור שיהיו אי אילו בעיות כי איזה חייל ישראלי הוא בודד אלא אם הוא מגיע מבית או סיטואציה בעייתית??? אני חושבת שזה הדבר שאני הכי משתגעת ממנו. איך ידענו שזה יהיה בעייתי אבל לא באמת יכולנו לדעת. כל כך רצינו לתרום והיא כל כך מתוקה - שלא היתה לנו בעייה להכניס אותה הביתה. אבל מה שזה עושה לבתי - זה לא מקובל עלי בשום סטנדרט. היא במקום הראשון מבחינתי, לפני כל תרומה או פילנטרופיה. מצד שני - מדובר בבן אדם, ועוד אדם שכבר נפגע רבות. אז מה, אומרים לה ביי ביי? לא נראה לי. בקיצור - מתבוססת עדיין במועקה...
(האתר שלי)
, 21:18 12/6/2016:
זה מסע. אתם כרגע בתחתית, וטוב שאת יכולה לפרוק כאן, כי ברור לי שאם תפגיני חולשה וספקות מול הבת והחתן זה לא יקדם את המצב. טוב שאת יכולה גם לבכות לT. אני מקווה שבהמשך כשתזכרי בנקודת השפל הזו זה יהיה מתוך סיפוק וחיוך.
בגדול, אולי אפשר להגיע להסדר שיניח גם את דעת בתך. כי ברור שהחיילת תרוויח מכל הסיפור, וגם אתם. אולי גם הנכדים שיראו נתינה אמיתית. ובסופו של דבר גם הבת שלך. ואפילו החתן. אבל בינתיים, אולי באמת קצת להרגיע עם האירועים המשפחתיים.
פעם אמאל’א כתבה לך ששום דבר לא באמת בלתי הפיך. זה לא נכון לגבי ילדים, אבל עם החיילת הבודדת שלכם זה אולי כן נכון. אם זה יגיע למשבר שבו תחליטי שאין טעם להמשיך עוד, אל. האם הגעת לשם?
(האתר שלי)
, 23:00 12/6/2016:
מקווה שאת צודקת מניפה יקרה. ואם החיילת היתה סוגרת הרבה פעמים שבת אפשר היה לצמצם למינימום את המפגש בינה לבין המשפחה. אבל נראה לי שזו השבת האחרונה שהיא סוגרת, אם באמת היא התקבלה להיות צלמת צבאית....וגם אם היא תסגור פעם בחודש, למה שאצטרך לצמצם את המפגש עם בשר מבשרי לפעם בחודש בגללה? בשלב ראשון נראה לי שננסה למנוע ממנה לקחת כל כך הרבה תשומת לב כאשר היא נמצאת והם נמצאים....ונראה אם הדברים יירגעו. זה נכון שהחיילת יכולה ללכת - אבל לא נראה לי הוגן בכלל אחרי כל מה שהיא עברה....
(האתר שלי)
, 21:19 12/6/2016:
הייתי פעם במצב דומה. הבן שלי התנדב לשנת שירות בפנימיה ואני לא רציתי להיות משפחה מארחת פורמאלית, אבל הסכמתי בשמחה לביקורים של אחת מהילדות שם בביתינו, לסופי שבוע. היא הייתה ילדה מתוקה ונבונה שהשתלבה נהדר בבית ואהבה מאוד את הביקורים אצלינו, אלא שבפועל ’העומס’ של הארוח נפל בעיקר על הבת הצעירה שלי וזה הלך ונהיה קשה לה. גם בלי הקושי שלה, הלכתי והסתבכתי ברגשות אשם שאני לא מאמצת אותה יותר, מה היא אשמה שהיא לא ילדה ביולוגית שלי, שבעצם אני צריכה להזמין גם את האמא השיכורה שלה. זה העיק והחלטתי לחתוך. ככלל - אני משתדלת לעשות מה שמתאים לי בלב שלם, אבל לא להגיע למצב בו אני עושה משהו שלא נכון לי ולא בחרתי לעשות. כשהבן סיים את שנת השירות הקשר נותק, אבל נשארתי עם תחושה דיי רעה מהסיפור הזה.
(האתר שלי)
, 23:04 12/6/2016:
זה באמת נשמע לי מאד דומה, אמבטיה. וגיסתי באמת אמרה לי כבר בהתחלה שהיא הכי דואגת למה שזה יעשה לבתי, לא תיארתי לעצמי עד כמה. כרגע אני באמת עמוק בתוך האיכס ולא מסוגלת לחשוב במונחים מעשיים, אבל עוד לפני השיחה עם בתי נתנו לחיילת להבין שבתום השירות ("לא ממש ביום של הבקו"מ") אנו מצפים שהיא תעזוב (כמו שהילדים שלנו עזבו את הבית אחרי הצבא). זה לא אומר שלא נישאר בקשר, שלא נעזור לה עם מציאת עבודה, מילגות ללימודים ועוד אבל היא צריכה לדעת שיש תאריך תוקף למגורים אצלנו. הבעייה היא ששנתיים זה המון זמן....ולא רוצה לפגוע בבתי, שגם ככה סופר רגישה, גם דואגת לנו וגם עובדת במחלקה סגורה של בית חולים פסיכיאטרי לילדים ונוער וחיה בחורות כמו החיילת כל יום...פתאום זה מופיע גם בבית הוריה. לא קל
(האתר שלי)
, 11:47 13/6/2016:
וגם, לאט לאט יחלחל אלייך רגש אשמה איך לילדים שלך את נותנת הכל ועם החיילת את בכל זאת מסוייגת, למה לנערה החמודה הזו שתתחילי לאהוב ולהיקשר אליה, מגיע פחות. זה לא פשוט בכלל.
(האתר שלי)
, 15:20 13/6/2016:
יכול להיות, אמבטיה, את זאת נראה בהמשך. אני כבר אוהבת אותה. ודווקא משום כך אני מבינה שהיא זקוקה כרגע ל-tough love. מצד אחד Love, מצד שני tough. להיות עקביים, ישירים וישרים. היא עובדת המון עם מניפולציות רגשיות כי כנראה כך התנהלו אצלה בבית, אז אצלנו זה לא עובד ואנחנו לא פועלים ככה. אני כבר רואה שינוי ביחס שלה אל עצמה בזכות ההתנהגות שלנו. במערכות היחסים שלה עם בנים למשל. מה שאנחנו עושים הוא טוב לה, ונכון שזה מוגבל - בהיקף וכנראה בזמן, אבל ימים יגידו
tooxy (האתר שלי)
, 01:32 13/6/2016:
חיבוק. שולחת לך אוויר לנשימה, הכל יהיה בסדר. באמת לא פשוט המצב וקשה. אני חושבת שהדאגות של הבת שלך ברובן, הן מהחשש שאתם תפגעו. אולי אם תשבי ותבהירי לה שלא כך המצב ושהסיכוי לרווח יותר גדול מההפסד, אולי זה יתן לה מקום לרוגע יותר כי היא תראה שאת בטוחה ויציבה במקום שלך ומעבר לזה להדגיש שהבת שלך היא במקום הראשון לפני הכל.
האמירות של החתן קשות, ההוכחות בשטח מראות שילדים שזכו לחוות הווי של מקום תקין, קיבלו נקודת אחיזה טובה יותר ונקודת פתיחה חדשה שלא היו מקבלים אם לא היו מגיעים למקומות האלו. נכון, יכול להיות שזה לא ישנה את חייה מהקצה אל הקצה, אבל לגמרי יתן לה הוכחה שהחיים שהיא חוותה יכולים להיות אחרת. מעבר לכך אתם כבר שינתם המון בחיים שלה רק מעצם העובדה שנתתם לה מקום להיות שייכת בו. כן אבל אנילא חושבת שאפשר לבוא ולהגיד לה זהו נגמר הסיפור כי היא לא חפץ, היא בנאדם(וראיתי מצבים כאלה)- כן אפשר לשנות את התנאים והזמנים בהם תגיע.. כמו שאת וT הצלחתם לדבר איתה ומצבי הרוח נרגעו, אני בטוחה שאפשר יהיה לשנות באותה צורת דיבור כל דבר שתרצו בו. שוב המון כוחות לך, אתם מקסימים ועושים דבר גדול ולא משנה מה יקרה אשריכם!!
(האתר שלי)
, 14:58 13/6/2016:
תודה על החיבוק ועל אוויר, טוקס. גומעת אותו מלוא הריאות. ומחבקת בחזרה. בתי דואגת - ובצדק - שאנחנו נפגע, אולי "רק" רגשית, אולי בדרכים אחרות. אין לי דרך להרגיע אותה שזה לא יקרה כי זה עלול לקרות. אתה לוקח אדם זר הביתה, אדם עם בעיות, אתה לוקח סיכון. אני יכולה להראות לה שאנחנו עושים את המירב כדי לשמור על עצמנו, לשים גבולות ברורים, להחליף כל הזמן את קוד האזעקה, להגן בסיסמאות על הטלפונים ועל המחשבים - כן על כל זה חשבנו. לגבי חתני - אני יכולה רק לחבק אותו ולומר לו שאני שומעת אותו. דבריו לא יגרמו לי להעיף את החיילת. אולי זה גרם לי לשים יותר לב לכמות האנרגיה שהיא שואבת מאיתנו. גם ככה לא התכוונתי לתת לה להיות לבד עם ילדיו. אני מרגישה שחלק מהעניין הוא פשוט קנאה, מהסוג הפשוט ביותר. ועל זה הוא יצטרך להתגבר עם הזמן. הוא התבטא באופן מאד בוטה אבל בתי אמרה אחר כך (בשיחה היום בטלפון) שאין כוונה באמת לעשות לנו סנקציות ולא להגיע אם החיילת ישנה וכו. נחיה ונראה
קוץ בתחת
, 01:33 13/6/2016:
כבר מאוחר, אבל את לא יוצאת לי מהראש. מכיוון שאני די כישלון במשלוח אנרגיות טובות של אהבה ושל אור, אנסה לתת לך עצה גשמית וארצית - המחלקה שלי. לטעמי, כאב וחששות של בת ביולוגית שמופיעים במערכה הראשונה - פירושם שהחיילת הולכת במערכה השניה. אפילו לא מגיעה למערכה השלישית. נותרת השאלה איך אתם עושים זאת, איך אתם חיים עם המצפון שלכם. אני מציע להשתמש באחד מהחומרים החזקים למירוק מצפון: כסף.
אני הייתי מציע לכם להסביר לחיילת, שזה לא היא, זה אתם. צצו לכם בעיות פתאומיות במשפחה, שלא מאפשרות את שהותה אצלכם. אבל בגלל שאתם כל כך אוהבים אותה - קחו אותה לבנק, ופיתחו תוכנית חיסכון על שמה. שימו שם סכום כסף משמעותי מבחינתה, שאתם יכולים ומוכנים לתת לה. שהתכנית תיפתח רק לאחר שירותה הצבאי, בעוד שנתיים או שלוש. משהו שיקל עליה את המעבר לאזרחות. קנו את חירותכם. לא עצה טובה? זרקי אותה לפח.
קוץ בתחת
, 12:20 13/6/2016:
ורק רציתי להוסיף עוד משהו, מהתובנות שלך. ממש שלך:
"והתובנה פגעה בי כמו ברק: זה מסוכן להתחייב. לא כדאי להבטיח כי יש סיכוי שלא אוכל לקיים. יש סיכוי שאאכזב. ואהיה אשמה. וארגיש נורא.
ופתאום זה התחבר לי עם חוסר היכולת שלי לתכנן דברים, כי יש סיכוי גדול שהם לא יתקיימו כפי שתוכננו, ואני אתאכזב
זו בעצם מסקנה דומה מאד ממקום מאד דומה.
וקלטתי שזה הפך להיות דפוס אצלי בחיים. לא להתחייב אלא אם אני מאה אחוז בטוחה שאוכל לקיים. כאילו יקרה אסון נוראי אם אתחייב ואז יקרה משהו שימנע ממני לעמוד במילה."
ונחשי מה קרה: התחייבת לתזזיתית, ועקב נסיבות חיצוניות (התגובה של הבת והחתן) - אינך יכולה לעמוד במילתך. זה מה שקרה.
(האתר שלי)
, 15:10 13/6/2016:
תשובה להמשך שלך: אין לך מושג כמה מחמם את לבי שאתה מצטט אותי
אז אני באמת גיליתי את המנגנון ההוא, של לפחד להתחייב שמא אתאכזב, ופירקתי אותו באימון. התפטרתי ממנו. הוא כבר לא מנהל אותי. ולכן יכולתי להתחייב. ואם היה צורך לאכזב - הייתי מאכזבת. אבל כרגע כאמור אין צורך לאכזב. כרגע בתי וחתני פרקו את אשר על לבם, כולנו "באותו עמוד" כמו שאומרים באנגלית, אנחנו נשתדל יותר כאשר הם יהיו כאן, ובתי טוענת שהם אכן יגיעו למרות מה שחתני אמר, והם יעשו כמיטב יכולתם להתמודד עם נוכחותה של הבחורה - ונראה מה יהיה.
(האתר שלי)
, 15:06 13/6/2016:
קבל חיבוק, קוץ, ולמרות שלא שלחת: אני מקבלת ממך כל הזמן אנרגיות טובות של אהבה ואור . למרות טלטלת הרגשות והאשמה והעצב בעקבות השיחה עם בתי וחתני לא החלטתי להעיף מכאן את החיילת. השהייה בתחושות וברגשות עשתה את שלה, עברתי דרך הג’יפה והגעתי לצד השני. ובצד השני דיברתי שוב עם בתי, וסיפרתי לה בגילוי לב על היום והלילה שעברו עלי מאז השיחה. והיא מאד הצטערה וממש לא התכוונה שזה מה שיקרה, היא רק רצתה שנשמע אותם ונראה אותם ונבין שיש השלכות גם עליהם למה שאנחנו לקחנו על עצמנו. היא מבינה (בניגוד לבעלה) שאי אפשר ככה סתם לזרוק בן אדם שלקחנו מתוך רצון אמיתי לסייע לו, והיא מאמינה שהצעדים שנקטנו לאחרונה עוד לפני השיחה מראים שאנחנו לומדים איך להתמודד עם המצב החדש, לוקחים צעד אחורה, מסמנים את הגבולות ביתר בהירות, ואולי עוד יהיה בסדר בסוף. היא עדיין חוששת לשלומנו - גם הפיסי וגם הנפשי - ומבקשת שנהיה כל העת זהירים וקשובים - אבל היא מבינה שכרגע אנחנו ממשיכים עם זה קדימה. המשך
היא מודה שחלק מהעניין הוא קנאה פשוטה שהכנסנו עוד "ילד" לחיינו שמקבל מאיתנו תשומת לב, והיא אכן משאבת אנרגיה קטנה וגם על זה אנחנו צריכים לתת את תשומת לבנו - עד כמה היא שואבת את תשומת לבנו כאשר יש עוד אנשים בסביבה. ועם זה הסכמתי. היא אמרה שהם יתמודדו כמיטב יכולתם ושדבריו של בעלה נאמרו בסערת רגשות והוא לא באמת מתכוון לא לבוא ולא להביא את הילדים אם החיילת נמצאת. נחיה ונראה. בכל מקרה לא היינו נותנים כסף למירוק מצפוננו - זו לא דרכנו. אבל תודה על העצה, לא זרקתי לפח - קיפלתי ושמתי במגירה.
(האתר שלי)
, 06:20 13/6/2016:
מפליא אותי מאוד שהצבא גייס בחורה שיש לה בעיות נפשיות חמורות כל כך עד שהיא מצליחה להזכיר לבת שלך פגועי נפש שמאושפזים במחלקה סגורה.
מישהו פה קצת מגזים עם החששות שלו ולדעתי זו הבת שלך.
מניסיוני הצבא מעביר את המיועדים לגיוס מבחנים קפדניים ביותר ומנפה את כל הטיפוסים הבעייתים. אם גייסו אותה כנראה שהיא לא כל כך דפוקה, יכול להיות שהיא לא הבן אדם הכי מסודר ומאורגן בעולם, אבל להתחיל לפחד ממנה זו קצת היסחפות, לא?
לא לקחת ילד לאומנה כדי לא לפגוע בילדים אבל הילדים שלך כבר מבוגרים והורים בעצמם. הם נפגשים עם התזזיתית רק כמה שעות בשבוע, זה לא קצת פינוק מצידם לנסות לשלוט על מה קורה אצלך בבית? אז את פחות מכרכרת סביבם כשהם באים לבקר, ומעליב אותם כשיש בחייך עוד אנשים שזקוקים לך, לא נורא, שיתמודדו.
מסתבר שאתם מחנכים את החיילת שלכם ועל הדרך גם את קרובי המשפחה שלכם שבדרכם שלהם גם זקוקים להמון פינוק ותשומי ומסרבים לחלוק אותך עם אחרים.
(האתר שלי)
, 15:13 13/6/2016:
אין לך מושג כמה טוב עשתה לי התגובה הזאת שלך , צופה. לא יודעת אם "פינוק" היה המילה שהייתי משתמשת בה אבל בהחלט הבנתי שיש מתחת לכל הדאגות לשלומנו ולשלומם של נכדיי - הרבה קנאה מהסוג הכי בסיסי. "לא התייחסתם אלינו כמו קודם" פחות או יותר. ובאמת החיילת שואבת הרבה אנרגיה כשהיא נמצאת, וייתכן (לא בטוח, ייתכן שזו רק התחושה שלהם) שכדי לגרום לה להרגיש טוב אצלנו נתנו לה יותר תשומת לב מאשר לנכדים או להם...לא בטוח בכלל. אין לי בעייה לעשות מאמץ כשהם כאן ולהתייחס אליהם באופן מופגן כדי שירגישו את הצומי הנדרש להם כל כך. אולי לאט לאט הם יתרגלו לנוכחותה....
(האתר שלי)
, 14:28 13/6/2016:
אני יותר מתחבר לדברים של קוץ.
אני לא חושב שהחתן שלך חוצפן. אדם שאומר לך באמת המ הוא חושב מרגיש קרוב אלייך להגיד את מה שמפריע לו ואני בטוח שזה מתוך דאגה לכם וגם לאישתו, בתכם, שלא תרצה לבוא אליכם אם החיילת שם או סיטואציות מורכבות.
אני תמיד חושב שאופן קרימינלי כי רק ככה אתה יכול לנחש מה עובר בראשו של האחר, שוב, זה רק במחשבות שלי. מה יקרה אם לא תסתדרו וזה יחייב את החייל ללכת ממכם? נגיד שהיא לא תבכים ותעשה בעיות המשפט הזה שכתבת עם הגרזן...חלילה יכול לקרות בסיטואתיה מסויימות או בהשפעה שלילית של משהו שיעבור עליה באותו הרגע. הרי הכנסתם באהבה גדולה אדם שלא מוכר לכם, לא חלק מהמשפחה, לא מוכר ולא ידוע. מקווה שהדברים יתנהלו הכי טוב עבורכם קודם ואח"כ גם עבור החיילת.
(האתר שלי)
, 15:16 13/6/2016:
תודה על הדאגה קיימן אבל עברתי כבר את האיכס וגם דיברתי שוב עם בתי בטלפון והדברים יותר רגועים כרגע. גם אני חושבת באופן קרימינלי ולכן הצטיידתי בכל מיני אמצעי בטחון ובטיחות - אבל בכל זאת החלטנו לקחת סיכון ולהכניס נערה לביתנו, וכרגע אנחנו הולכים עם זה עד הסוף. אז תפסנו מרחק ולקחנו צעד אחורה והבהרנו עוד יותר את הגבולות - וזה השפיע יפה מאד כפי שכתבתי בפוסטים קודמים - ועקומת הלמידה שלנו ושלה תתקדם, אני מקווה, וכך גם בתי וחתני יתמודדו בצורה כזאת או אחרת עם המציאות החדשה.
(האתר שלי)
, 22:11 13/6/2016:
אהבתי את התגובה של צופה, אני חושבת שהיא אמרה דברים מאוד נכונים. אני חושבת שהמפתח לחזור ולדעת מה נכון, הוא להתמקד ברצונות של אדם אחד, לא של החיילת, לא של החתן, לא של הבת, אפילו לא של T, אלא שלך. שלך בלבד.
מה את רוצה? מה מרגיש לך נכון? עם מה תוכלי לחיות בשלום אם תדעי שאף אחד לא באמת יפגע ונהפוך הוא, ילמד משהו לחיים?
לי זה נשמע סיפור של גבולות. גבולות מול החיילת, גבולות מול הבת, וגבולות מול החתן. את צריכה להבין מה נכון לך, ולהגדיר את הגבולות האלו מחדש. כמה את רוצה לתת לחיילת, כמה את רוצה לפצות את הבת ואיך. מה ירגיש לך נכון עכשיו. ולהגיד ולהסביר ולעמוד על זה. זה יעשה רק טוב לכולם. אולי פגישה נוספת פעם בשבוע, בלי החיילת ובלי אנשים אחרים תשמח את הבת ואותך?
את לא פגעת בהרמוניה המשפחתית, את אילצת את המשפחה שלך לגדול ולהיות אנשים טובים יותר. זה לא תמיד קל.
(האתר שלי)
, 10:00 14/6/2016:
ייתכן מאד שזה סיפור של גבולות. גם גבולות שלי ושל T: עד כמה להיכנס לעניין הזה של ה"אימוץ" כ"אימוץ" לעומת אירוח. לעומת סיוע. נראה לי שגם לנו יש עוד הרבה מה ללמוד כאן.
ביקשת שאתמקד ברצון שלי. הרצון שלי הוא להיטיב בלי לפגוע. להיטיב לכולם בלי לפגוע באף אחד. מקווה שהרצון הזה יצליח להתממש.
עם החיילת מאד התקדמנו בשבוע האחרון - ואם לא תהיה לה פתאום נסיגה נוראית, נראה שאנחנו בכיוון הנכון איתה.
עם בתי גם דיברתי אתמול וזה עשה לי טוב, כי בחרתי להיות גלויה איתה ולספר לה על הטלטלה הרגשית שנכנסתי אליה (לא סיפרתי לה על זה אז, במקור, כשהיא אמרה "קשה לי" בטלפון) - זה גרם גם לה להבין את ההשלכות של מה שהם אמרו לנו, כפי שהיא רצתה שנבין את ההשלכות של הכנסת החיילת גם לחיים שלנו וגם לשלהם. היתה שיחה טובה. הגוף נרגע. עדיין לא יודעת איך יהיו המפגשים המשפחתיים הבאים...נקווה לטוב
שולה בעבודה
, 09:56 14/6/2016:
מצד אחד, החיילת "לא באה טוב" לבתך ובעלה, ואיך שלא הופכים את זה (כן צודקים/ לא צודקים), זה המצב וזה לא מצב טוב.
מצד שני, הצטערתי לקרוא שבתך הגדירה אותה, על דרך השלילה, כ"כמו המטופלים שלי". המטופלים של בתך, בלי להכיר אותם אישית, הם אנשים שהגורל התאכזר אליהם, אם ע"י מחלה ואם ע"י נסיבות חיים אומללות. דווקא ממי שאמונה על הטיפול המקצועי בהם הייתי מצפה להכרה בהם כשווים בין שווים. אני חושבת שזה בעיקר צרם לי. התחושות של הבת והחתן הן, מן הסתם, סובייקטיביות. זכותם לא לאהוב את החיילת, זכותם להרגיש לא נוח במחיצתה, זה לא עניין של צדק.
בשורה תחתונה אני בעדכם, בעד ההחלטה שעשיתם והישום שלה, מחזקת את ידיכם, ומי יודע אולי מעז יצא מתוק וגם הבת והחתן ילמדו שיעור לחיים. אולי עוד 20 שנים תדווחי לנו שהם החליטו לשמש כאומנה?? :-)
(האתר שלי)
, 10:17 14/6/2016:
חיבוק. אהבתי את התגובה שלך שולה. היא "באה לי טוב".
אני חושבת שאני יכולה לחלק את התגובה של בתי וחתני לשניים - התגובה הרגשית הכי בסיסית קמאית - של קנאה, לגמרי מובנת, אבל זה באמת משהו שילדים גדולים בני שלושים ומשהו צריכים ויכולים להתמודד איתה. והתגובה של בתי, שהחיילת מזכירה לה את המטופלים שלה - יש להבדיל בין מי שמקדישה את חייה לטיפול בילדים ונוער עם בעיות רגשיות ונפשיות ומנטליות לבין להכניס אחד כזה הביתה. דווקא מי שמוקפת בזה כל היום וחשופה לקשיים ואפילו לסכנות שעלולות לנבוע ממישהי כזו, ממש לא מצפה לפגוש את זה בלב המשפחה שלה. היא זקוקה מאד להפרדה הזאת. זה מאד מלחיץ אותה שמישהי כזאת חיה איתנו, ומלחיץ אותה להיפגש איתה ולחשוף אותה לילדיה. עם זאת כמו שכתבת חשוב לנו לעשות את הדבר הזה, ואני מקווה שנמצא דרך שכולם יהיו בסדר עם זה איכשהו.
יוצאת לדרך חדשה...
תגובות לקטע: השיחה הוספת תגובה חדשה
חוצפן החתן ומתנשא גם. אני לא חושב שטעיתם למרות שזו התנסות לא קלה. אבל לשפוט תהליך שהוא בתחילת הדרך זו טעות. אפשר להתייעץ עם גורמים מוסמכים בצבא שקישרו בין החיילת לביניכם ואולי לשתף גם את הבת במפגש כזה,אבל לא להתייאש ולא להיות מושפעים מנבואות כאלה ואחרות של מישהו שהנימוק היחידי שלו שהיא"לא באה לו טוב"
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
כמו שאמרתי, התגובה של חתני היתה לא לעניין
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בא לי לבכות אתך יחד. אתם עושים מעשה שמבחינתכם הוא רק טוב ומטיב והנה מתברר שלבתך ובמיוחד לחתנך הכל נראה לגמרי אחרת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
חיבוק
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חיבוק גדול.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה ג’יין יקרה,
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כשאת מאמצת ילד זה לכל החיים שלו
לא משנה מאיפה הוא בא ומה הרקע שלו
ההשקעה בו חוזרת אליכם תמיד (נכון שיש ילדים קשים יותר ופחות)
כשלוקחים ילד אומנה, זה לתת לילד שלב מעבר לקראת משפחה קבועה, גם פה יש חשיבות גבוהה למשפחה
מה גם שילדים עוד אפשר לעצב ולהשפיע על ההתנהגות שלהם
כשמדובר כבר על בן אדם בוגר שיש התנהגויות שכבר נטבעו בו, זה יותר קשה (ולא סתם טיפולים פסיכולוגיים לוקחים שנים לאנשים רק כדי להתגבר על כל מיני דברים שהם סוחבים איתם מילדות).
רציתם לאמץ חייל(/ת) בודד
ובסוף אימצתם בן אדם טיפולי עם בעיות אישיות ורגשיות קשות (ואני אוסיף מאוד!)
לא בן אדם נורמטיבי, ואפילו לא על גבול הנורמטיבי
ואין מה לעשות יש אנשים כאלה וזה עצוב שיש אנשים כאלה
רוב האנשים יבחרו להתרחק מאנשים מהסוג הזה, הכי הרבה ירחמו על זה שלא שפר גורלם ויגידו כמה הם מסכנים
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני מעולם לא הסכמתי לאמץ ילד או לקחת אומנה - לא כי לא דיברנו על זה, לא כי זה לא עלה, אלא בדיוק כי חששתי מה זה יעשה לילדים ולמרקם העדין של המשפחה. גם עכשיו חששתי אבל חשבתי שמאחר והילדים עזבו את הבית, זה פחות ייגע בהם. גם לא היה לי מושג עד כמה היא פגועה החיילת...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זה קשה, במיוחד למי שמכיר מצבים כאלה מקרוב כמו בתך
היא יודעת שהכוונות שלך טובות
אבל אנשים פגועים כמו תזזיתית הם שונים, הם לא כמו האנשים הרגילים שאת מכירה
הם יכולים להיות בלתי צפויים לטוב ולרע
זה כמו שיש אנשים שמאמצים כלב, ופתאום שלא נוח ומתאים אז מחזירים אותו לאחת העמותות (הרי סיפרתי על מקרה כזה בלוג שלי שזה מאוד זיעזע אותי)
אני חושבת שפשוט כל העניין הזה עם תזזיתית צריך להיות מלווה על ידי אנשי מקצוע גם מבחינתכם
כי הנה פתאום נתקלתם בבעיה שלא חשבתם שהיא תופיע בכלל
וזה לא תזזיתית
גם אם זה היה כל בן אדם אחר שהוא פגוע ברמות האלה זה היה מפריע
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זה לא שלא חשבנו שיגיע אלינו חייל עם בעיות, כי כשאתה מאמץ חייל בודד ישראלי זה ברור שיש שם סיפור. האם היינו צריכים לקחת זאת על עצמנו באמת או לא? זה לא רלוונטי כרגע. היא פה וכרגע לפחות אין כוונה להעיף אותה מפה, אלא להתמודד כמיטב יכולתנו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ואף אחד לא באמת יודע איך השהות של תזזיתית אצלכם תשנה את חייה או לא תשנה את חייה
כי האמת, בסופו של דבר, הכל תלוי בה, ולאן היא תיקח את הדברים שהיא מקבלת מכם (לא פיזית רגשית, אישית וכו’)
אתם עושים דבר מאוד טוב עבורה
נותנים לה בית, חום, אהבה, הרגשה של משפחה נורמלית
ומצד שני, אתם פוגעים בכם - במשפחה שלכם
לפי מה שאת אומרת בתך וחתנך אמרו פחות או יותר את אותו הדבר במילים קצת אחרות
לאף אחד מהם לא נוח עם כניסתו של בן אדם בעייתי מאוד לחיים שלכם בפרט ושל כל המשפחה בכלל
זה משפיע על כל המארג המשפחתי, ועל המאזן של תשומת הלב והמשאבים שאתם מקצים לעצמיכם, להם, לנכדים ולתזזיתית
אני חושבת שזה אולי באמת מה שגרם לך להרגיש מועקה, כי אתם התכוונתם לטוב, ובסוף בטוב שאתם רוצים לתת יש גם רע
ואני גם חושבת שאת מבינה את המצב של בתך וחתנך ואת החששות (המוצדקים?) שלהם כי אולי גם את הרגשת את זה, אבל בחרת להתעלם או להעלים עין כי זה אולי זה לא באמת כל כך גרוע כמו שהם מציגים את זה אולי המצב ישתפר וכו’.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
כל אנשי המקצוע אומרים שעצם השהייה של החיילת אצלנו בבית תעשה לה טוב. רק מלראות מערכת יחסים נורמלית, בית ומשפחה נורמליים. אבל לא התכוונו לפגוע במשפחה. המשפחה של אחי, למשל, הגיבו אליה נהדר ואפילו יצרו איתה קשר והזמינו אותה לחג כשהיינו בחו"ל בפסח. בתי וחתני לקחו את הדברים אחרת - לא יודעת עדיין כמה מתוך זה ניתן לגשר ולמתן.....
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זה מאוד תלוי לאן לוקחים את זה
יש אנשים שחושבים שההשלכות של קרבה לאנשים בעייתיים יכולה להשפיע על המשפחה שלהם יותר ממה שהם היו רוצים להיחשף עליה, במיוחד כשמדובר בילדים קטנים אבל לא רק
אני מניחה שמי שמכיר מקרים כאלה מקרוב יותר נזהר יותר
את לא יכולה להתכחש לתחושות בטן של הבת שלך
כי זה קיים והיא מכירה מקרים כאלה מקרוב ואת לא
אתם רק מתחילים להתוודע לתזזיתית ולהתנהגויות שלה
אתם אנשים נורמטיביים שלא מורגלים להיות בסביבת אנשים כמו תזזיזית
זה מצריך תעצומות נפש, סבלנות, אורח רוח ועוד ועוד דברים
לכן אני מאמינה שאין הרבה אנשים שמתנדבים לאמץ חיילים בודדים שהם פגועים נפשית, בגלל שזו מעמסה מאוד כבדה
וזה משפיע על כל מי שאתם נמצאים במערכת יחסים איתו
במיוחד על הקרובות בהן
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אינני מתכחשת לתחושות של בתי, להיפך. אני קשובה להן. דיברתי איתה שוב. אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו לשמור על עצמנו וגם להגיע לאיזושהי רגיעה במפגשים המשותפים - וימים יגידו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מה שבטוח הוא שאתם צריכים לעשות חושבים עם עצמכם, ולראות לאן ממשיכים מכאן
כי להשאיר את המצב הנוכחי כמו שהוא, זה יכול להיות מאוד בעייתי
אולי אתם צריכים להתייעץ עם אנשי מקצוע שהתייעצתם איתם בעבר
או אולי יש איזה פורום או קבוצה בפייסבוק עם אנשים שאימצו חיילים בודדים ובעייתיים ששם מדברים על זה ועל ההתמודדות עם זה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אנחנו כל הזמן בליווי של אנשי מקצוע.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אנשים כמו תזזיתית הם אנשים ששואבים תשומת לב
זה לא יפסק, זה צורך שלה, והוא קיים גם בכל אספקטי החיים שלה לא רק אתכם
ואין מה לעשות כשיש בחיים שלך בן אדם ששואב את תשומת הלב שלך, זה משפיע עלייך, גם אם את לא חושבת שאת תתני לזה להשפיע עלייך
זה משפיע, נפשית
ואנשים אחרים ירגישו את זה
כי את מקרינה את זה החוצה
זה בכלל לא משהו בשליטה
אני יכולה להבין את הצד של הבת שלך, שמטפלת באנשים כמו תזזיזית
והיא מכירה כל מיני מקרים של דברים שקורים לאנשים כאלה
והיא מפחדת שדברים כאלה יכולים לקרות לכם ההורים שלה או למשפחה שלה
היא למדה לא לסמוך על האנשים האלה כי הם לא יציבים, כי לא תמיד הם עושים באמת את מה שהם אומרים, הם בעייתיים
כשאת מכירה דברים כאלה מקרוב, זה שונה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
באמת אחד הדברים שלקחתי מהשיחה הזאת היא לשים לב לכמות תשומת הלב שאני נותנת לחיילת בכלל ובזמן שהם נמצאים בפרט. אני חושבת שהם הגזימו קצת בתגובה שלהם, אבל שבגדול הם צודקים. לקחת לנו זמן ללמוד את זה ולהבין את זה, וכעת חלק מהצעדים שננקוט הם באמת לצמצם את שאיבת האנרגיה הזאת - ולתת לחיילת לקבל את מקומה הראוי הפרופורציוני כשכולם כאן וגם כשאנחנו איתה לבד. בעלי כבר דיבר איתה הרי גם על ההתפרצויות שלה ואמר לה שהוא לא מוכן להיות שק החבטות שלה, ובינתיים זה (זמנית לפחות) מאד מיתן את ההתנהגות שלה. לא מאמינה שזה יחזיק - כי היא כזאת - אבל זה חלק מהחינוך כנראה שהיא צריכה לקבל כאן
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מסקרן אותי לדעת אם היית באה ואומרת לבתך וחתנך
מה הם חושבים שאתם צריכים לעשות עם תזזיזית
כאשר להפסיק את האימוץ הזה, זה לא משהו שאתם רוצים לעשות
מסקרן אותי מה הם היו אומרים
אני מניחה שהם לא מצפים שעכשיו תבטלו את כל העניין עם תזזיתית ופשוט תגידו לה ביי
וגם כשדיברתם על לאמץ חייל/ת מה הם חשבו על זה
מה הם חשבו שיהיה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
התשובה שונה מחתני ומבתי. מבחינת חתני נזרוק אותה מהבית עוד היום, לא מעניין אותו (מה גם שהוא לא חושב שהשהייה אצלנו תעזור לה, אז בכלל אין בעייה לזרוק אותה). הוא חושב על עצמו ועל ילדיו - הוא אפילו לא חושב עלינו, לדעתי. ואני לא כועסת על זה כי שוב - הוא קצת דומה (למרות שלגמרי שונה) לתזזיתית לפחות מבחינה זו שגדל בבית על אבא לא נורמלי שעשה עליו מניפולציות רגשיות וכבר כמה שנים לא מדבר איתו בכלל. אז הוא לא מסתכל מהצד, כמו בתי - הוא מדבר מתוך הכאב שלו ומתוך הפחד שלו, ולעזאזל כל השאר. ולכן אני פחות מתייחסת למה שהוא אמר למרות שאכפת לי ממנו ולא רוצה לפגוע בו. בתי לא חושבת שצריך או אפשר לעצור הכל ולסלק את החיילת. רק היה לה חשוב שנשמע אותם ונראה אותם ונבין שלמה שאנחנו עושים יש גם השלכות עליהם.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה על המלים החמות
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני לא חושב, שחתנך חצוף. אם מחליטים שמדברים - אז מדברים. הוא אמר את מה שמפריע לו, בכנות - וזו לגמרי זכותו. אתם, כמובן, לא חייבים להתחשב בדעתו. מצד שני - זכותו לפעול בהתאם (נניח, לא להגיע כשהחיילת נמצאת).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
דיברנו עם הילדים על חייל/ת בודד/ה ישראלי/ת ומכאן כבר היה ברור שיהיו אי אילו בעיות כי איזה חייל ישראלי הוא בודד אלא אם הוא מגיע מבית או סיטואציה בעייתית??? אני חושבת שזה הדבר שאני הכי משתגעת ממנו. איך ידענו שזה יהיה בעייתי אבל לא באמת יכולנו לדעת. כל כך רצינו לתרום והיא כל כך מתוקה - שלא היתה לנו בעייה להכניס אותה הביתה. אבל מה שזה עושה לבתי - זה לא מקובל עלי בשום סטנדרט. היא במקום הראשון מבחינתי, לפני כל תרומה או פילנטרופיה. מצד שני - מדובר בבן אדם, ועוד אדם שכבר נפגע רבות. אז מה, אומרים לה ביי ביי? לא נראה לי. בקיצור - מתבוססת עדיין במועקה...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זה מסע. אתם כרגע בתחתית, וטוב שאת יכולה לפרוק כאן, כי ברור לי שאם תפגיני חולשה וספקות מול הבת והחתן זה לא יקדם את המצב. טוב שאת יכולה גם לבכות לT. אני מקווה שבהמשך כשתזכרי בנקודת השפל הזו זה יהיה מתוך סיפוק וחיוך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מקווה שאת צודקת מניפה יקרה. ואם החיילת היתה סוגרת הרבה פעמים שבת אפשר היה לצמצם למינימום את המפגש בינה לבין המשפחה. אבל נראה לי שזו השבת האחרונה שהיא סוגרת, אם באמת היא התקבלה להיות צלמת צבאית....וגם אם היא תסגור פעם בחודש, למה שאצטרך לצמצם את המפגש עם בשר מבשרי לפעם בחודש בגללה? בשלב ראשון נראה לי שננסה למנוע ממנה לקחת כל כך הרבה תשומת לב כאשר היא נמצאת והם נמצאים....ונראה אם הדברים יירגעו. זה נכון שהחיילת יכולה ללכת - אבל לא נראה לי הוגן בכלל אחרי כל מה שהיא עברה....
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הייתי פעם במצב דומה. הבן שלי התנדב לשנת שירות בפנימיה ואני לא רציתי להיות משפחה מארחת פורמאלית, אבל הסכמתי בשמחה לביקורים של אחת מהילדות שם בביתינו, לסופי שבוע. היא הייתה ילדה מתוקה ונבונה שהשתלבה נהדר בבית ואהבה מאוד את הביקורים אצלינו, אלא שבפועל ’העומס’ של הארוח נפל בעיקר על הבת הצעירה שלי וזה הלך ונהיה קשה לה.
גם בלי הקושי שלה, הלכתי והסתבכתי ברגשות אשם שאני לא מאמצת אותה יותר, מה היא אשמה שהיא לא ילדה ביולוגית שלי, שבעצם אני צריכה להזמין גם את האמא השיכורה שלה. זה העיק והחלטתי לחתוך. ככלל - אני משתדלת לעשות מה שמתאים לי בלב שלם, אבל לא להגיע למצב בו אני עושה משהו שלא נכון לי ולא בחרתי לעשות. כשהבן סיים את שנת השירות הקשר נותק, אבל נשארתי עם תחושה דיי רעה מהסיפור הזה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
זה באמת נשמע לי מאד דומה, אמבטיה. וגיסתי באמת אמרה לי כבר בהתחלה שהיא הכי דואגת למה שזה יעשה לבתי, לא תיארתי לעצמי עד כמה. כרגע אני באמת עמוק בתוך האיכס ולא מסוגלת לחשוב במונחים מעשיים, אבל עוד לפני השיחה עם בתי נתנו לחיילת להבין שבתום השירות ("לא ממש ביום של הבקו"מ") אנו מצפים שהיא תעזוב (כמו שהילדים שלנו עזבו את הבית אחרי הצבא). זה לא אומר שלא נישאר בקשר, שלא נעזור לה עם מציאת עבודה, מילגות ללימודים ועוד אבל היא צריכה לדעת שיש תאריך תוקף למגורים אצלנו. הבעייה היא ששנתיים זה המון זמן....ולא רוצה לפגוע בבתי, שגם ככה סופר רגישה, גם דואגת לנו וגם עובדת במחלקה סגורה של בית חולים פסיכיאטרי לילדים ונוער וחיה בחורות כמו החיילת כל יום...פתאום זה מופיע גם בבית הוריה. לא קל
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וגם, לאט לאט יחלחל אלייך רגש אשמה איך לילדים שלך את נותנת הכל ועם החיילת את בכל זאת מסוייגת, למה לנערה החמודה הזו שתתחילי לאהוב ולהיקשר אליה, מגיע פחות. זה לא פשוט בכלל.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יכול להיות, אמבטיה, את זאת נראה בהמשך. אני כבר אוהבת אותה. ודווקא משום כך אני מבינה שהיא זקוקה כרגע ל-tough love. מצד אחד Love, מצד שני tough. להיות עקביים, ישירים וישרים. היא עובדת המון עם מניפולציות רגשיות כי כנראה כך התנהלו אצלה בבית, אז אצלנו זה לא עובד ואנחנו לא פועלים ככה. אני כבר רואה שינוי ביחס שלה אל עצמה בזכות ההתנהגות שלנו. במערכות היחסים שלה עם בנים למשל. מה שאנחנו עושים הוא טוב לה, ונכון שזה מוגבל - בהיקף וכנראה בזמן, אבל ימים יגידו
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אבל בהקשר של החיילת, תזכרי קודם כל ולפני הכל לשמור על עצמך... לעשות רק מה שנכון לך לעשות. בהצלחה יקירתי
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חיבוק
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חיבוק. שולחת לך אוויר לנשימה, הכל יהיה בסדר. באמת לא פשוט המצב וקשה. אני חושבת שהדאגות של הבת שלך ברובן, הן מהחשש שאתם תפגעו. אולי אם תשבי ותבהירי לה שלא כך המצב ושהסיכוי לרווח יותר גדול מההפסד, אולי זה יתן לה מקום לרוגע יותר כי היא תראה שאת בטוחה ויציבה במקום שלך ומעבר לזה להדגיש שהבת שלך היא במקום הראשון לפני הכל.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה על החיבוק ועל אוויר, טוקס. גומעת אותו מלוא הריאות. ומחבקת בחזרה. בתי דואגת - ובצדק - שאנחנו נפגע, אולי "רק" רגשית, אולי בדרכים אחרות. אין לי דרך להרגיע אותה שזה לא יקרה כי זה עלול לקרות. אתה לוקח אדם זר הביתה, אדם עם בעיות, אתה לוקח סיכון. אני יכולה להראות לה שאנחנו עושים את המירב כדי לשמור על עצמנו, לשים גבולות ברורים, להחליף כל הזמן את קוד האזעקה, להגן בסיסמאות על הטלפונים ועל המחשבים - כן על כל זה חשבנו. לגבי חתני - אני יכולה רק לחבק אותו ולומר לו שאני שומעת אותו. דבריו לא יגרמו לי להעיף את החיילת. אולי זה גרם לי לשים יותר לב לכמות האנרגיה שהיא שואבת מאיתנו. גם ככה לא התכוונתי לתת לה להיות לבד עם ילדיו. אני מרגישה שחלק מהעניין הוא פשוט קנאה, מהסוג הפשוט ביותר. ועל זה הוא יצטרך להתגבר עם הזמן. הוא התבטא באופן מאד בוטה אבל בתי אמרה אחר כך (בשיחה היום בטלפון) שאין כוונה באמת לעשות לנו סנקציות ולא להגיע אם החיילת ישנה וכו. נחיה ונראה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כבר מאוחר, אבל את לא יוצאת לי מהראש. מכיוון שאני די כישלון במשלוח אנרגיות טובות של אהבה ושל אור, אנסה לתת לך עצה גשמית וארצית - המחלקה שלי. לטעמי, כאב וחששות של בת ביולוגית שמופיעים במערכה הראשונה - פירושם שהחיילת הולכת במערכה השניה. אפילו לא מגיעה למערכה השלישית. נותרת השאלה איך אתם עושים זאת, איך אתם חיים עם המצפון שלכם. אני מציע להשתמש באחד מהחומרים החזקים למירוק מצפון: כסף.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ורק רציתי להוסיף עוד משהו, מהתובנות שלך. ממש שלך:
"והתובנה פגעה בי כמו ברק: זה מסוכן להתחייב. לא כדאי להבטיח כי יש סיכוי שלא אוכל לקיים. יש סיכוי שאאכזב. ואהיה אשמה. וארגיש נורא.
ופתאום זה התחבר לי עם חוסר היכולת שלי לתכנן דברים, כי יש סיכוי גדול שהם לא יתקיימו כפי שתוכננו, ואני אתאכזב
זו בעצם מסקנה דומה מאד ממקום מאד דומה.
וקלטתי שזה הפך להיות דפוס אצלי בחיים. לא להתחייב אלא אם אני מאה אחוז בטוחה שאוכל לקיים. כאילו יקרה אסון נוראי אם אתחייב ואז יקרה משהו שימנע ממני לעמוד במילה."
ונחשי מה קרה: התחייבת לתזזיתית, ועקב נסיבות חיצוניות (התגובה של הבת והחתן) - אינך יכולה לעמוד במילתך. זה מה שקרה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
תשובה להמשך שלך: אין לך מושג כמה מחמם את לבי שאתה מצטט אותי
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
קבל חיבוק, קוץ, ולמרות שלא שלחת: אני מקבלת ממך כל הזמן אנרגיות טובות של אהבה ואור
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
המשך
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מפליא אותי מאוד שהצבא גייס בחורה שיש לה בעיות נפשיות חמורות כל כך עד שהיא מצליחה להזכיר לבת שלך פגועי נפש שמאושפזים במחלקה סגורה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אין לך מושג כמה טוב עשתה לי התגובה הזאת שלך , צופה. לא יודעת אם "פינוק" היה המילה שהייתי משתמשת בה אבל בהחלט הבנתי שיש מתחת לכל הדאגות לשלומנו ולשלומם של נכדיי - הרבה קנאה מהסוג הכי בסיסי. "לא התייחסתם אלינו כמו קודם" פחות או יותר. ובאמת החיילת שואבת הרבה אנרגיה כשהיא נמצאת, וייתכן (לא בטוח, ייתכן שזו רק התחושה שלהם) שכדי לגרום לה להרגיש טוב אצלנו נתנו לה יותר תשומת לב מאשר לנכדים או להם...לא בטוח בכלל. אין לי בעייה לעשות מאמץ כשהם כאן ולהתייחס אליהם באופן מופגן כדי שירגישו את הצומי הנדרש להם כל כך. אולי לאט לאט הם יתרגלו לנוכחותה....
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הצופה היפה. מבפנים ומבחוץ.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני יותר מתחבר לדברים של קוץ.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה על הדאגה קיימן אבל עברתי כבר את האיכס וגם דיברתי שוב עם בתי בטלפון והדברים יותר רגועים כרגע. גם אני חושבת באופן קרימינלי ולכן הצטיידתי בכל מיני אמצעי בטחון ובטיחות - אבל בכל זאת החלטנו לקחת סיכון ולהכניס נערה לביתנו, וכרגע אנחנו הולכים עם זה עד הסוף. אז תפסנו מרחק ולקחנו צעד אחורה והבהרנו עוד יותר את הגבולות - וזה השפיע יפה מאד כפי שכתבתי בפוסטים קודמים - ועקומת הלמידה שלנו ושלה תתקדם, אני מקווה, וכך גם בתי וחתני יתמודדו בצורה כזאת או אחרת עם המציאות החדשה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אהבתי את התגובה של צופה, אני חושבת שהיא אמרה דברים מאוד נכונים. אני חושבת שהמפתח לחזור ולדעת מה נכון, הוא להתמקד ברצונות של אדם אחד, לא של החיילת, לא של החתן, לא של הבת, אפילו לא של T, אלא שלך. שלך בלבד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ייתכן מאד שזה סיפור של גבולות. גם גבולות שלי ושל T: עד כמה להיכנס לעניין הזה של ה"אימוץ" כ"אימוץ" לעומת אירוח. לעומת סיוע. נראה לי שגם לנו יש עוד הרבה מה ללמוד כאן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מצד אחד, החיילת "לא באה טוב" לבתך ובעלה, ואיך שלא הופכים את זה (כן צודקים/ לא צודקים), זה המצב וזה לא מצב טוב.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
חיבוק. אהבתי את התגובה שלך שולה. היא "באה לי טוב".
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוספת תגובה חדשה: