(האתר שלי)
, 09:48 28/5/2006:
וואו! אני חייב לקרוא את הספר הזה! או יותר נכון לראות את הספר הזה. צריך להיות גאון ספרותי בשביל להכיר ולשלוט ב-99 סגנונות, נראה לי.
(האתר שלי)
, 09:56 28/5/2006:
סגנון התרגומים הישנים של דיימון ראניון:
שמש הצהריים קפחה על הקרקפות באכזריות, וכל הברנשים והחתיכות היו דחוסים בחשמלית כמו סרדינים. עלה ברנש אחד עם צוואר ארוך ואני סיננתי לנייתן, שים עין על הברנש המפוקפק הזה. חסר לו כפתור בחולצה. "כפתור?!" נבהל נייתן. "לא כפתור כזה, טיפש!" תקעתי לו אחת בלקקנו. הברנש המפוקפק התיישב לו על מושב פנוי בלי בושה, אבל בסוף פינה אותו לאיזו חתיכה זקנה. בערב ראיתי אותו מדבר עם ברנש מפוקפק אחר שהעיר לו על הכפתור. "כפתור?!" נבהל הברנש המפוקפק. "לא כזה!" השיב הברנש השני ותקע לו אחת בלקקנו.
* כפתור = שוטר.
* תקע לו אחת בלקקנו = נתן לו אגרוף בפה (בפנים)
(האתר שלי)
, 10:03 28/5/2006:
יפה מאוד!!! דווקא הזכיר לי את "בדמי ימיה" של עגנון - שם הוא כותב בעברית תנ"כית שלא כהרגלו כי המספרת היא נערה ונערות לא לומדות תלמוד.
ג’וליאנה (האתר שלי)
, 10:05 28/5/2006:
קצת הסתבכתי עם המשלבים. ולא מצאתי מילה מתאימה למדרחוב אבל זה היה ניסוי מעניין. את מפתחת אצלי את יצר הכתיבה היוצרת.
(האתר שלי)
, 11:16 28/5/2006: תמיד חשבתי שלקקן זה משהו אחר. אין לי תירוץ טוב...
התוודעתי למונח הזה מ"פנקס הקטן", מכירה?
"ארוכה הדרך ואין כסף למסע"
"דחף אותי לשם!"
(האתר שלי)
, 10:14 28/5/2006:
ארוטי:
הגופים החלקלקים מזיעה נלחצו זה אל זה באוטובוס הדחוס. ניחוחות התערבבו זה בזה וזענו כולנו כגל אחד מתנחשל, כחיה אחת מרובת איברים. ואז עלה הוא, בחור גבוה וחסון שהכפתור החסר בחולצתו חשף חזה גברי שרירי. נשימתי נעתקה. כמעט כאב גופני חלף בי כשהתיישב ויצא משדה ראייתי, אך למרבה המזל שוב קם ופינה את מקומו לזקנה נאה (נרעדתי ממבט התשוקה שנתן בה. הלוואי ויביט בי ככה.)
בערב במדרחוב ליטף חברו את חזהו החשוף בערגה. כנראה לא לי ולשכמותי הוא.
[סתרתי את עצמי קצת, אבל התשוקה לזקנה הייתה מחווה לליטל בריטן.]
(האתר שלי)
, 10:28 28/5/2006:
אפשר בסגנון האוס! העובדה שלא הרגיש שחסר לו כפתור מעידה על אובדן תחושה אקוטי בפלג הגוף העליון, שנובע מגוסדקיטידיס מתקדם. מיד לחדר מיון!
ג’וליאנה (האתר שלי)
, 10:33 28/5/2006:
ומה עם סגנון "אבודים":
עליתי על האוטובוס אני חושבת שזה היה יום ראשון אבל אין לדעת, עלה בחור עם כותונת חסרת כפתור,
ג’וליאנה (האתר שלי)
, 10:33 28/5/2006:
מה עבר עליו , תמהתי: האם נמצא עוד מקלט אטומי עם צוהר? האם נתקל בדוב הקוטב? האם הוא בכלל משלנו או ששייך ל"אחרים. הוא קם לזקנה וזה היה חשוד כשלעצמו: הזקנה לא הייתה על המטוס !!! אני משוכנעת. גם היה לה זקן מלאכותי.
בערב נתקלתי שוב בבחור במדרחוב. הוא בכלל לא אמור להיות שם. אבל הוא מוכר לי, אולי מחיי הקודמים לפני שנחתתי על האי.
(האתר שלי)
, 10:49 28/5/2006:
יפה מאוד, למרות שלא ראיתי אבודים.
סגנון באפי:
לא ייתכן. השעה שעת צהריים, השמש קופחת בחוץ, הוא היה צריך לעלות באש. ובכל זאת יכולתי להישבע שהבחור הזה כבר מזמן שומר על דיאטה של נוזלים אדומים. סתם התעכבתי על הכפתור החסר בחולצה: רק בערב, כשעמד ודיבר עם מישהו בכיכר (ואני ארבתי בצד כדי להגן על צווארי החפים מפשע) ראיתי את טבעת אמארה מנצנצת מאצבעו. עכשיו נותר רק למשוך אותו אל מקום ציבורי פחות כדי לקטוע לו את האצבע. זאנדר פיתה אותו בכפתור מנצנץ.
ג’וליאנה (האתר שלי)
, 10:54 28/5/2006:
גם אהבתי, למרות שלא ראיתי "באפי". למותר לציין שאבודים זו סידרה מדהימה.
(ואת תגידי לי את זה על באפי)
לגבי באפי, מרתיע אותי להתחיל עם סידרה כה מרובת עונות.
ג’וליאנה (האתר שלי)
, 10:16 28/5/2006:
סגנון ארוטי:
ביום ראשון בצהריים השמש קפחה והצמידה את חולצתי לפטמותי.בתחנה של שוק מחנה יהודה עלה בחור מפתה למראה מסוקס ושרירי עם חולצה מבותקת כפתור. מממ חשבתי לעצמי הייתי מבתקת גם את שאר הכפתורים בחולצתו. הבחור ישב מעדנות על הכיסא הצמוד אלי, שלחתי אליו את מבטי ונגסתי בתפוח שהתגלגל מתוך סלה של הזקנה שעמדה לצידי. הבחור שהיה גם עלם חמודות רב הליכות קם לזקנה וכך זכיתי למבט גורף על עגלי הזעה שעל שפתיו. הבשרניות. הוא ליקק את שפתיו וירד.
ג’וליאנה (האתר שלי)
, 10:18 28/5/2006:
בשש בערב ראיתי אותו מעכס מעדנות במדרחוב ופוגש בחברו גבר בנוי לתלפיות גם הוא, ראיתי את מבטו של חברו על חולצתו חסרת הכפתור והבנתי שאני נובחת על העץ הלא נכון...
אסף רזון (האתר שלי)
, 10:35 28/5/2006:
אוף-טופיק: מי יכול לתת בית לשני חתולים מסכנים?
ידידה שלי מצאה אותם, חסרי אם, והביאה אותם לביתי.
הם אח ואחות בני חודש או פחות.
היא משום-מה חסרת אינסטינקט הישרדותי, ולא אוכלת כמעט. הוא נראה כל הזמן כמי שמגונן עליה. טיפלנו בהם ביממה האחרונה כמה שיכולנו.
הייתי יכול לשחרר אותם ברחוב אם הם היו חתולים "נורמאליים", אבל לא ברור איך אפילו החזק מביניהם ישרוד.
איווה אמורה לקחת אותם בצהריים לצער בעלי-חיים, אבל אמרו לנו שאין שם מקום.
(האתר שלי)
, 11:20 28/5/2006:
למה הם לא נשארים אצלך?
ואיך אתה מאכיל אותם? הם נגמלים רק בגיל חודש וחצי.
בכל מקרה, אם זה ממש לא בא בחשבון, נסו בעמותה לחתול.
(אווה זו היפהפיה מהמסיבה?)
אסף רזון (האתר שלי)
, 11:39 28/5/2006:
תשובות לפי סדר...
1. הם לא נשארים אצלי כי אני לא אוהב חתולים ולא רוצה לגדל אותם.
2. והם לא נכנסו הביתה אלא בארגז במסדרון, כי יש להם פרעושים אני מה-זה מפחד שמהטיפול בהם נכנס משהו הביתה! מרוב פאניקה רחצנו היטב את הידיים עם אקונומיקה בכניסה לבית (דבר שהצליח, עקב חוסר תשומת לב, להרוס צבע בגופיה אחת וחצאית אחרת...).
3. מהי העמותה לחתול? חבל שלא ידעתי עליהם...
4. אווה היא כנראה היפהפיה מהמסיבה אצל גיא שאליה התכוונת (ואני מה-זה הולך לספר לה על התגובה הזאת :-) ).
(האתר שלי)
, 12:10 28/5/2006:
חופשי תספר לה. היא היתה הכי יפה שם ביי-פַר, וגם היתה לה התחפושת הכי שווה. נראתה כמו נסיכה.
אני בהלם מהתשובות שלך, אבל זה אתה, אז אני מתייחסת בהבנה.
נסה למצוא את האתר של העמותה לחתול באינטרנט. המקימה שלהם היא ריבי מאיר. ומשם לקחתי את יולי ותלתול (בסניף של אבן יהודה).
(האתר שלי)
, 12:39 28/5/2006:
אני דווקא מאוד הערכתי את התשובות (הכנות), ואת הניסיון לעזור דווקא מצד מישהו שלא אוהב חתולים. הרבה אנשים לא היו עושים את מה שעשה אסף אפילו אם הם כן מחבבים חתולים.
אסף רזון (האתר שלי)
, 12:23 28/5/2006:
נשמע שעשינו את כל הטעויות האפשריות...
א. ניסינו תערובת חלב-גבינה-מים-חלבון ביצה.
ב. ניסינו פסטרמה. דווקא את זה הם אכלו!
ג. אחה"צ איווה (שנוסף לכל מעלותיה גם אוהבת ומגדלת חתולים) הגיעה להצילנו. הפתרון שלה: טונה מקופסה, מעורבבת במים. אפשר לתת להם לשתות את המים האלה והם יקבלו חומרים מזינים לגוף.
באיזה גיל הם כבר יכולים לאכול עצמאית? כי הזוג הזה העדיף לדרוך על אוכל ולא לאכול אותו. כנ"ל על שתיה.
[הגענו למסקנה שהחתולה היא כנראה דוגמנית. גם אפאטית, גם אנורקטית, וגם תמיד מוכנה לאיזה Cat Fight]
(האתר שלי)
, 12:30 28/5/2006:
בגיל חודש וחצי הם נגמלים מחלב אם, ואז אפשר לתת להם או מזון רטוב (בא בקופסאות שימורים) או מזון יבש מעורבב עם חלב. למרות שבקשר לחלב אני לא בטוחה, חלב פרה עושה להם כאבי בטן.
(האתר שלי)
, 10:54 28/5/2006:
וואלק באימשלכם, צ’מעו קטע.
אתמול הלכו לי הגלגלים אז לקחתי 18 מהצ’קונה.
ישבתי לי בסתלבט של החיים נושם מיזגון בממתינה ואז עלה איזה עמוד אחד עם הפומפון בעננים.
אני קורא אנשים אני, ככה שישר התלבש לי עליו שסגירה בלמעלה של החולצה, אין מצב.
הלך תפס לו איזה פינה. רק מה, רק ישב ועלתה מקשושה אחת והז’לטלמן הזה, איך לא, ישר קפצץ לו את המקום בשבילה.
ב18 19 ישבתי אצל מוריס במדרח משחק ששבש עם הג’מעה ומי חוסם לי את המרחב? בדיוק! העמוד. פוגש לו איזה צפונבון אחר שזורק לו מילה על הסגירה של הלמעלה, עלאק לא ידע...
(אין לי שמץ של מושג כמה זה אותנטי, נראה לי שהמצאתי פה כמה מושגים חדשים, שוין )
שמוצקית (האתר שלי)
, 10:58 28/5/2006:
בסגנון דיסלקטי:
ביום רישון בצוהוריים נסאתי באותובוס קו 81. בתנחה של שוק מחנה יהודה עלה בכור צאיר וגבוהה שהכפטור העליון בחוצלה שלו היה חשר. האותוסוב היה מלה והוא אנמם מצה לא מקום אבל בתחנה הבהא קבר כם ופינה אוטו לאישה זנקה. בשש בהרב רהיתי אוטו במקרה במידרכוב. הוא פגש חבר, והחבר אמר לא שחשר לא כפטור בחוצלה.
ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס בקו 18. רציתי לנסוע קודם אבל הייתי חייבת להפשיר את הרגל קרושה ולעשות מרק עוף לבן שלי. הוא כבר יומיים לא בא, האישה שלו כל היום מבלבלת לו את השכל: תקנה לי, תביא לי. שיהיה בריא. האוטובוס היה מלא והיה לי לחץ בחזה. חשבתי שאני אגמור בבית קברות. אני אומרת לכם, אין תרבות לדור הצעיר. היה לי מזל ואיזה ילד קם ונתן לי את הכיסא שלו. חשבתי שהוא בטח משלנו, אבל אז הסתכלתי עליו וראיתי שהוא הולך כמו חורני, כל החזה בחוץ. אני אומרת לכם, אין תרבות לדור של היום. תחנה אחת לפני הסוף הוא ירד והתחבק עם איזה ילד אחר. בטח מהאלה. חבל, היה יכול להתאים לבת שלי הרווקה. היא בת 25 ואין לה אף אחד, מסכנה. הייתי סורגת לו איזו אפודה שייראה כמו בנאדם.
בתחנה של מחנה יהודה עליתי לקו 18. למזלי, זה קו שבא כל חמש דקות, אז לא חיכיתי יותר מדי. פחדתי שהעשן מהמנגל של השווארמה ייכנס לי בשיער ויסריח לי אותו. הסתכלתי במראת הצד ונהניתי ממה שראיתי. החולצה התאימה פרפקט למכנס וכל השעות שביליתי בחדר כושר סוף סוף השתלמו. והתכוונתי שכולם יראו את זה.
שונא את יום ראשון. יוצא לי תמיד משמרת צהריים, פקקים, כל העולם ואישתו נעמדים לי לאורך רחוב יפו, שגם ככה הוא צר ומלוכלך. כוס אמק על העירייה הזו. בתחנה של מחנה יהודה עלו כל הזקנות עם הסלים. תימני אחד עלה, התיישב מאחורי והסריח את כל האוטובוס מכוסברה. אחר כך עלה איזה יפיוף שבמקום להיכנס פנימה, נעמד לי על הנשמה והסתיר לי את המראה. שונא את יום ראשון.
(האתר שלי)
, 11:13 28/5/2006:
Lou: Are you sure you want to wear this shirt? Because it’d missing a button.
Andy: Yeah, I know.
Lou: And you still want to wear it?
Andy: Yeah
(האתר שלי)
, 13:36 28/5/2006:
עוד ברוח ליטל בריטן:
Emily Howard gets on bus.
Man: Oy, mate, you got a button missing.
Emily looks around her.
Man: Yeah, you?
Emily embarassedly feels her blouse and found a top button missing.
Emily: But I am a lady! It is a lad’y’s button! A passionate man ripped it out. Man are such animals! (Laughs, covering mouth).
אחד אחר:
אן עולה על אוטובוס, ניגשת לבחור אחד ואוחזת בכפתור העליון של חולצתו.
אן: אֶה-אֶה-אֶה?
היא תולשת את הכפתור, מלטפת את פניו של הבחור והולכת לשבת.
אן (לעצמה, בשביעות רצון): אה-אה-אה!
(הטלפון הסלולרי שלה מצלצל)
(האתר שלי)
, 14:32 30/5/2006:
לא צלחתי את בריטניה הקטנה. משום מה כולם נראים לי שם מטונפים.
אבל חצי שעה לפני יש סדרה קומית שאני קוראת לה "חברים - הגרסה הפסיכוטית" - "2 פיינט בירה ושקית צ’יפס" (נדמה לי). את זה אני אוהבת.
(האתר שלי)
, 17:57 30/5/2006:
אתמול הוא ניסה לעשות לו הרצה (כמו למכונית). חשב על זונה והתחרט. אח"כ הוא בא בהצעות לאישתו לשעבר והיא רדפה אחריו במטבח עם אקמֶסֶר (מכירה את המונח?)
אֵליָה דֵה-אַן (האתר שלי)
, 11:22 28/5/2006:
כמדיי יום ראשון נסעתי לי בקו 18, אוחזת ביידי את נועם שאתמול אמר את המילה הראשונה שלו - אבא. אבי לא התרגש במיוחד, כי הוא לא אביו, אבל כשאני שמעתי אותו ממלמל "אבא" הצטמררתי, זכרונות החלו מציפים בי.
אני יושבת עם נועם ולפתע בתחנה של שוק מחנה יהודה, איפה שהיה הארוע, עולה בחור גבוה שהכפתור העליון בחולצה שלו היה חסר הוא היה לי מוכר, לא ידעתי מאיפה. האוטובוס היה מלא והוא מצא לא מקום מולי. בהיתי בו דקה ארוכה אבל אז הגיעה זקנה שביקשה לשבת והוא קם ונעלם בין ההמון בקצה האוטובוס.
דקות מספר חשבתי מאיפה הוא מוכר לי, לא הצלחתי להיזכר, בחרתי לשכוח מזה. המשכתי לבית השכבתי את נועם לישון. בערב כשאבי הגיע יצאתי לקנות כמה מצרכים וראיתי אותו שוב,
משוחח עם חברו שמעיר לו על הכפתור החסר בחולצה. הסתכלתי על החזה השרירי של הבחור, החשוף, וראיתי - לא היה כפתור הייתה שרשרת עם תליון שבור.
הכנסתי את היד לכיס והוצאתי משם את שבר התליון ואת הכפתור - זה הוא.
אֵליָה דֵה-אַן (האתר שלי)
, 11:23 28/5/2006:
בדקות הבאות מצאתי את עצמי שוכבת שרועה על המדרכה אנשים מקיפים אותי, שומעת קולות לא ברורים, רואה אנשים במתושתש, אבל התמונה היחידה שאני רואה זה אותי נלחמת בו באותו לילה בסימטה במחנה יהודה, בורחת מידיו האיתנות,
ושומעת "תביאו מים, תביאו מים היא התעלפה."
-פעם בחיים-
בחורה נאה נוסעת בקו 18, לפתע מבחינה בבחור מיסתור שעולה לאוטובוס.
-קורה אירוע-
קלוז אפ על פניה של הבחורה כשהיא מבחינה שלבחור חסר כפתור בחולצה. האימה כשהיא מגלה שזו חולצת פלאנל משומשת.
-שישנה את ההיסטוריה כולה-
*מוזיקת כינורות דרמטית וקצבית*
הבחור יורד מהאוטובוס לפני שהבחורה מספיקה להעיר לו על הכפתור.
מטוסי קרב ממריאים בבסיס נידח
הנשיא מוריד את משקפיו בפחד ואומר "May god have mercy on our souls".
-הקיץ הזה-
הבחורה משקיפה על הפגישה בין החברים ברחוב
-אישה אחת-
סצינת מרדף בין סוכנים ממשלתיים לבחור בלי הכפתור
חייזרים יורים לייזר ירוק על האמפייר-סטייט בילדינג
-הולכת לשנות את העולם-
קלוז אפ על העלמה. היא צועקת "לא!"
פייד אאוט... צליל ירייה של אקדח.
ביום א’, כשהשמש היתה גבוהה בשמיים, עליתי על הסוס שלי שהיה קשור ליד בית המרזח ולעס קש בשוויון נפש. לפתע נעמד מול גברתן בחולצה פתוחה. הבטתי עליו. הוא היה בקושי בן 17, אבל היה לו בטחון עצמי בעיניים. אולי הכלי השחור שנצץ לו בנרתיק שעל ירכו הימנית - עזר. הייתי מעט מבושם מהוויסקי המשובח שהוגש לי שעה קלה לפני כן ולא היה לי מצברוח לקטטות. באותה שעה עברה שם מיס פיירליידי, המאדאם המזדקנת. בן התשחורת הביט בה במבט חצוף והפטיר: "חבל שבאתי לכאן, משקאות מעופשים וזונות מקומטות. זה מה שיש כאן". לא יכולתי עוד להבליג.
, 12:51 28/5/2006:
בוקר טוב.
להלן- סגנון אקדמי (איך לא? מתנצלת מראש על הפלצנות...)
במסגרת נסיעה באוטובוס קו 18ביום ראשון בצהריים, נצפה צעיר גבוה, בעל כפתור חולצה חסר (עברון- ועקנין, 2006). בהתאם לפרקטיקטת פינוי מקום הישיבה לבני המגזר השלישי בהתקיים התנאי של אוטובוס מלא, פינה הבחור את מקומו לאישה זקנה (שם). בכך ניתן לראות התאמתו למערכת הכללים הנורמטיבית הקיימת בחברה.
בהקשר זה יש לציין שאותו בחור פגש חבר, על ציר דומה של מגדר, גיל ומוצא אתני. הפגישה נערכה במרחב הגאוגרפי של מדרחוב ירושלים על ציר הזמן של שש בערב. החבר בהיותו חלק ממערכת של כינון זהויות סובייקטיביות, מסר שחסר לו כפתור בחולצה (שם). בכך ניתן להתייחס לשיח החברתי בתחום של החסך בכפתורי חולצות בחברה הישראלית.
באחד הימים, לא יודעת איזה יום, אבל זה בטח לא היה יום טוב, אמא הפתיעה אותי באמצע מקלחת הבוקר והכניסה אותי למנשא שלי. שרטתי אותה בחזה, שתדע לה. היא אמרה שהאוטו במוסך (זה מין רופא של מכוניות) ואנחנו ניסע באוטובוס. התברר שזה מין מכונית ארוכה עם המון אנשים. הייתי עצבנית כי התגלשתי בתוך המנשא שהיטלטל כל הזמן בידיים שלה. יללתי כל הנסיעה, אבל היא לא התייחסה אלי, כי היתה עסוקה בלדבר עם איזה איש אחד. לא יכולתי לראות את הפנים שלו, רק את הכפתור התחתון של החולצה שלו. כשנחזור, היא תתחנן שאני אתייחס אליה.
(האתר שלי)
, 12:59 28/5/2006:
הנדון: עבירת משמעת. הופעה חיצונית.
1. בתאריך 28.5.06 עלה החייל נדב רותמביץ’, מ.א 7757811 לקו 18 בתחנה מרכזית י-ם.
2. הח"מ הבחין כי החייל מתהלך בהופעה לא תקנית המתבטאת בכפתור חולצה חסר.
3. הח"מ ניגש לחייל וביקש לראות חוגר למען תהליך מתן דו"ח משמעתי.
4. החייל סירב להראות את החוגר ואף ברח בהצלחה מהמקום.
5. בשעה 6:00 של אותו יום מצא הח"מ את החייל במדרחוב י-ם, ובסיוע שוטרים נוספים עיכב את החייל למעצר.
6. מסקנות: החייל, כנראה יוצא חבר העמים לשעבר, סירב להענות לדרישות הח"מ והתנגד למעצר. החייל יישפט ע"י סא"ל ביחידתו בגין הופעה לא תקנית, התנגדות למעצר ותקיפת ק. שיטור.
, 13:02 28/5/2006:
וכמובן- נקודת המבט הנשית:
ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס קו 18. אני, אשה. בתחנה של שוק מחנה יהודה עלתה בחורה צעירה וחכמה שכפתור העליון בחולצה שלה היה חסר, כסמל לדיכוי הפאטריארכלי הקיים בחברה. האוטובוס היה מלא והיא אמנם מצאה לה מקום אבל בתחנה הבאה כבר קמה ופינתה אותו לאישה זקנה באקט של סיסטרהוד ומתן סיוע של אשה לאשה. בשש בערב, למרות המצב החברתי של עיוורון מגדרי בחברה, ראיתי אותה במקרה במדרחוב. מנקודת המבט הנשית (בניגוד לזו הגברית) ראיתי שהיא פגשה חברה. אז, נשמע הקול הנשי הייחודי והחברה אמרה לה שחסר לה כפתור בחולצה ועזרה לה לתפור אותו חזרה. לא, זהו אינו סיפור פורנוגרפי, אלא סיפור על מצוקה נשית, סיפור של סבל וקורבנות שבסופו העצמה נשית, כוח נשי בפעולה וחתירה לשינוי המצב הקיים. צהריים טובים.
, 13:13 28/5/2006:
עוד אחד מנקודת מבט נשית, אבל פחות פמיניסטית, אקדמאית:
ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס קו 18. כן, מה לעשות, אין לי מספיק כסף לאוטו, אול למונית. המשכורת שלי לא מאפשרת... בתחנה של שוק מחנה יהודה עלה בחור צעיר וגבוה שהכפתור העליון בחולצה שלו היה חסר. הגברים האלה, מה שהם מרשים לעצמם... מעניין מה היה קורה אם היתה עולה כאן בחורה עם כפתור חסר? איך היו מסתכלים עליה? הא? האוטובוס היה מלא והוא אמנם מצא לו מקום אבל בתחנה הבאה כבר קם ופינה אותו לאישה זקנה. טוב שמישהו מבחין בכך שנשים זקנות זקוקות למקום ישיבה, באמת יפה מצידו, טוב הוא יכול להרשות לעצמו, הוא כזה צעיר וגבוה... הממ, נראה לא רע..
בשש בערב ראיתי אותו במקרה במדרחוב (מעניין אם הוא שם לב אליי?) הוא פגש חבר, לא פחות חתיך ממנו. הגברים האלה, תראו כמה זמן יש להם להסתובב ולבלות, טוב הם לא צריכים גם קריירה וגם להחזיק משפחה, יש להם זמן... הם יכולים להרשות לעצמם.
החבר אמר לו שחסר לו כפתור בחולצה. אין, אין כמו אחוות גברים- הם בטח הלכו אחרי זה למשחק כדורגל, או משהו... שיהיו בריאים, המניאקים...
ביום חגיגות האיחוד הארורות עלה לספינה בשוק של פרספונה בחור מטורזן. אלמלא הכפתור העליון בחולצתו שהיה חסר, הייתי חושב שהוא מהברית. ביחד עם האישה המבוגרת שאספנו קודם, היו לנו שני נוסעים. לא רע בשביל חודש שהתחיל קשה.
"חסר לך כפתור", אמרה לו ריבר שהיתה היחידה שאמרה בכנות מה שכולם רצו להגיד לו.
(האתר שלי)
, 13:32 28/5/2006:
לא איכפת לי שאני מציפה.
ספר טיסה
ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס קו 18. בתחנה של שוק מחנה יהודה עלה בחור צעיר וגבוה שכפתורי חולצתו היו פתוחים עד לקורקבן. חזהו היה חלק למשעי, הריבועים בבטנו עלו וירדו כגלים ושרירי זרועותיו השתרגו כשאחז בעמוד. מבטו היה פראי ושפתיו פשוקות קמעה. בדמיוני עלה ליל אמש. אנקות בחשיכה, גופות מקושתות ומיוזעות, עולם שלם של עונג שאיננו נגמר.
(האתר שלי)
, 13:40 28/5/2006:
רגע, קשה לי להתרכז עכשיו... מה?
לא שמתי לב ועכשיו כבר פתחתי את החלון התגובה, בעיקרון אם מדובר באנשים חיים אני כותבת גופים, אבל גופות זה לא שגוי. ואם הם חיים הם בהחלט בזכר :)
[אם הם undead אני לא יודעת, אל תסבכי אותי ]
"לא אכפת לך שאת מציפה"? אני נהנית כל כך מכל אחד שאת כותבת!
(האתר שלי)
, 14:19 28/5/2006:
אישי-אינטרוספקטיבי:
שנה אני עם אוטו וכמעט שכחתי מה זה לנסוע באוטובוסים. פעם הייתי נוסעת בארבעה אוטובוסים ביום לפחות. הכי נורא היה קו 18, בעיקר בחום, כשהוא צפוף, וליד השוק הוא תמיד נתקע לשעות, ואז עולות כל מיני זקנות ומניחות את השקיות שלהן על היושבים בלי בושה. כמובן, צריך לקום, וכשקמים עומדים בצפיפות הזאת, צמודים לגופים מיוזעים מכל הכיוונים, ואני תמיד תוהה אם מישהו נצמד יתר על המידה או שאני סתם פרנואידית. למי יש פנאי להבחין בבחורים שחסר להם כפתור בחולצה?!
(האתר שלי)
, 16:32 28/5/2006:
לא, את מתבלבלת עם מיאמי וייס.
SCI מיאמי זו סדרת בת של כל סדרות ה-SCI למיניהן (שתורגמו בארץ ל"זירת הפשע"). יש את סדרת האם ו-2 סדרות בת: ניו יורק ומיאמי (יש כבר בדיחות על זה).
הקיצקיץ, הסדרה הזו משודרת כל מוצ"ש בערוץ 1 ומצליחה להוציא ממני פרצי צחוק בלתי נשלטים, למרות שהיא לא מתכוונת.
מפקד היחידה הוא מר Horatio "I state the obvious" Kane
הוא מזיז את ראשו שמאלה ואומר משהו שאפילו סטיבי וונדר היה שם לב אליו, בדרמטיות ובאיטיות.
בקרוב תדעי למה שאלתי.
אסף רזון (האתר שלי)
, 17:18 28/5/2006:
אגב, זה CSI ולא SCI .
ובדיוק קניתי ספר על CSI ואיך זה עובד בחיים האמיתיים. אשמח להשאיל אם תרצי.
זה היה במקרה: מישהו מכר באינטרנט 4 ספרי מדע-פופולארי על רפואה ומשפט. ביניהם אחד או שניים על CSI ו-Phorensic Medicine , ואחד הוא ספר זכרונותיו של מי שהיה הפרופיילר הראשי של ה-FBI . ספר נוסף לא אפרט כרגע, והסיבה תתברר בקרוב.
מיס קיטי
, 18:24 28/5/2006:
חוץ. יום.
אוטובוס תיירים עומד על הכביש. נוסעיו - כשלושה תריסרים של נשים זקנות - עומדים על ידו בחבורות ומסתכלים בסקרנות ובחרדה.
על הכביש שרוע בתוך שלולית דם גבר צעיר.
דלקו (סוכן מז"פ) מצלם את זירת הפשע.
ד"ר אלכס וודס (פתולוגית) בודקת את הגופה. הוריישו קיין (מנהל יח’ ז"פ, ג’ינג’י סקסי, מרכיב משקפי שמש שחורים) עומד לידה.
אלכס: "אייטץ’, הכפתור העליון בחולצתו חסר".
קיין (מסב את ראשו שמאלה): "להיות. או. לא. להיות. אוי, סליחה, זה מסדרה אחרת. אנחנו. נגלה. מי. אחראי. לפשע. המזעזע. הזה".
מקמט את גבותיו בחשיבות.
the kittens are at the shelter
they are going to be put to sleep
they are too young to be adopted out
i figured that is what would happen
at two weeks, they need special food, plus they need anal massages to stimulate pooping
and they need belly rubs to help with digestion
and they need to be feed every two hours
לפי התיאור הטיפול בהם הוא מעבר לאמצעים של המקלט.
עצוב...
בחשכת הצהרים, בנוסעי בירושלים, באבטובוס דביק, הביל, חושש מאוד מן הבאות, כבר נמנמתי, נח בשקט, כשלפתע מדפקת, על כתפי אז מתרפקת, מתרפקת יד קלות. "אך חמסניק זה", מלמלתי, "על כתפי נוקש קלות - בּוּם קטן זה, ולא עוד."
אז אביט אנה ואנה, ומולי אלי אוחנה ובלוריתו המפרכסת צרה רוח בלהות. כה נדהמתי מול הפלא! מעטים הם, סלבס כאלה שלאבטובוס ימתינו, יעלו יפה בתור - ובחולצתם, למעלה, ייעדר פתאום כפתור! ופתאום, אחז בי קור.
והמיה בכויה, חוששת, של מתנחלת מחוששת בעתה - נטעה בי פחד, כה מוכר, חסר גבולות! ולהשקיט לב מתפרע, סחתי כמתוך הכרח, שוב ושוב: "זה רק אוחנה על כתפי נוקש קלות - כוכב-עבר מקרי, אורח, על כתפי נוקש קלות, - רק אוחנה זה, לא עוד."
סוף כל סוף רוחי הוקל לה, החלטי מכאן והלאה, סחתי:" שמע-נע, מר אוחנה! שמא תתקדם אחור? שכן האבטובוס מלא הוא, אין מקום יותר וזהו! לשמעון גרשון עוד אקומה, אך אתה? חפש את נומה! וחשבתי, כך נדמה לי, יש מקום על הדלתות" - שם התיישב הוא, ולא עוד.
המצב או-אז הסלים, זקנה באה עם סלים, וישבן לה - כפריגטה מרחיקה מאוד לנדוד, אך שלם היה השקט, והדומיה שותקת - רק אוחנה קם ברטט, ומפנה מקום עד כלות ויורד לו בטרוויאלי, ליד בניין הג’נרלי - כאביר קדום, רב-הוד.
אל ביתי אז שבתי תכף, נשמתי באש נתכת, ובשש, ביתר תוקף, שוב יצאתי אל הרחוב. "אומץ", סחתי, "הרי לבטח, רק אוחנה משוטט כך, אתבונן בו, אנסה זאת לחקור עד היסוד אחזק לבי לרגע, זאת לחקור עד היסוד - רק כפתור זה, ולא עוד".
וב"טעמי", מקור הרוע, בצעקות "לא ללעוס! לבלוע!" את אוחנה שוב ראיתי, במחיצת ידיד בגולף שחור שלא טרח לכרוע ברך, לא עמד, לא נח בדרך אלא רק אמר בשקט, כך בדמדומי האור "
(האתר שלי)
, 08:51 29/5/2006:
אוי, אתה חולה? תרגיש טוב.
גימלים יכול להיות סגנון. לכתוב את הסיפור עם הרבה גימ"לים.
אתה יודע איך עושים קישור ישיר לתגובה ככה שאני יכולה להעתיק את הכתובת של התגובה? כשאני עושה קישור ישיר לתגובה אני מקבלת את התגובה, אבל הכתובת למעלה נשארת הכתובת של הבלוג.
החיים שמתחת לחיים
תגובות לקטע: משחק כתיבה חדש הוספת תגובה חדשה
וואו! אני חייב לקרוא את הספר הזה! או יותר נכון לראות את הספר הזה. צריך להיות גאון ספרותי בשביל להכיר ולשלוט ב-99 סגנונות, נראה לי.
אני אנסה פה את מזלי בהמשך היום
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
יופי, אני מחכה לזה :) והספר בהחלט גאוני! זה גם לא משעמם
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
איזה רעיונות מקסימים את מביאה כל פעם. נראה לי שאני אלך על הקטע הקל, דהיינו הסגנון התנכ"י...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני מחכה לזה...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
היי - זה בהחלט נשמע מעניין. count me in.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
with pleasure!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
סגנון התרגומים הישנים של דיימון ראניון:
שמש הצהריים קפחה על הקרקפות באכזריות, וכל הברנשים והחתיכות היו דחוסים בחשמלית כמו סרדינים. עלה ברנש אחד עם צוואר ארוך ואני סיננתי לנייתן, שים עין על הברנש המפוקפק הזה. חסר לו כפתור בחולצה. "כפתור?!" נבהל נייתן. "לא כפתור כזה, טיפש!" תקעתי לו אחת בלקקנו. הברנש המפוקפק התיישב לו על מושב פנוי בלי בושה, אבל בסוף פינה אותו לאיזו חתיכה זקנה. בערב ראיתי אותו מדבר עם ברנש מפוקפק אחר שהעיר לו על הכפתור. "כפתור?!" נבהל הברנש המפוקפק. "לא כזה!" השיב הברנש השני ותקע לו אחת בלקקנו.
* כפתור = שוטר.
* תקע לו אחת בלקקנו = נתן לו אגרוף בפה (בפנים)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ויהי ביום הראשון לחודש זה עת עמד השמש במרום השמים,בנסיעתי באבטובוס שמספרו ח"י.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ויעל עלם רב און ורם קומה בעל כותנת נטולת כפתור.
וימצא העלם מושב, לאחר שחיפש רבות, ויקום ויפנה את מושבו לאשה באה בימים .
ויהי בשעת בין הערביים אראהו ברחוב עת פגע בחברו ואשמע אות חברו מורה לו על חסרון אותו כפתור בכותנתו...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בייתי חייבת לפצל את הסיפור כי משום מה לא נתנו לי להביא אותו במלואו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא נורא, ככה היינו במתח...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יפה מאוד!!! דווקא הזכיר לי את "בדמי ימיה" של עגנון - שם הוא כותב בעברית תנ"כית שלא כהרגלו כי המספרת היא נערה ונערות לא לומדות תלמוד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
קצת הסתבכתי עם המשלבים. ולא מצאתי מילה מתאימה למדרחוב אבל זה היה ניסוי מעניין. את מפתחת אצלי את יצר הכתיבה היוצרת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וגם מלה טובה לכפתור לא מצאתי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
משמח מאוד! ואת גם מוכשרת לזה מאוד.
מדרחוב - אולי הדרך שגמלים לא יפסעו בה?...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
או "דרך המלך" או דרך לא דרך... (תלוי אם אתה ברכב או ברגל)
לגבי הכפתור אולי מדובר בכותונת לא רכוסה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יפה!
משום מה הכותונות הלא רכוסה מזכירה לי את הדוד משיר השירים...
היי! צריך לעשות סגנון ארוטי!!!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
היי! אני מסרב לקרוא את מה שאת כותבת כאן! את לוקחת לי את מה שרציתי!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אז אל תקרא, והעיקר - אל תוותר על לכתוב את שלך!!!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עד סוף היום, המורה!
ואני לא קורא פה עד שאכתוב את שלי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הידד!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
התוודעתי למונח הזה מ"פנקס הקטן", מכירה?
"ארוכה הדרך ואין כסף למסע"
"דחף אותי לשם!"
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מכירה! זה מתי כספי הלחין :)
ומשמעות המילים בתרגומי דיימון ראניון תקפה רק לשם...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
והנה פיסת טריוויה: מיהי זו שמקריינת שם את "הוד מעלתה" ?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עולים לי שלושה שמות: חהנ רובינא, אילנה רובינא, רבקה מיכאלי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אף לא אחת מהן, כמובן.
קודם כל, רוב האנשים מנחשים שזו יונה אליאן. מפני שאת השיר שר ששי קשת, ומפני שהקול באמת דומה לקול של יונה.
אבל מי שהשתתפה בהקלטה, היתה לתקופה קצרה בצעירותה שחקנית ועם השנים הסבה עצמה לעיתונאית ומנחה.
השם הוא : אבירמה גולן ...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הו, זה כה נפלא!
[שכחת את הקטע שבו השליך על הכפתור נתח פשטידא... :-) ]
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מעולה!
והיה אפשר להכניס לשם גם איזו חתיכה שהייתה רזה ושדופה כל כך, שהיית צריך לאמץ את עיניך כדי לראות אותה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אהבתי את הסגנון הדיימון ראניוני (לא קראתי ממנו.. פחות חזק בתחום הבילוש)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בשבילך, מתוק (זה לא בלשי!)
http://assafr.livejournal.com/22286.html
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
המממ, מעניין.
אני צריכה לחשוב על זה.
אולי באמת הגיע הזמן שגם אני אעשה פה איזה פרוייקטון.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני בעד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני צריך לעבוד, Damn It!
הרי אין לי זמן לסיפורים על נערים תועים בשוק מחנה יהודה. ומי לעזאזל מאבד כפתורים מהחולצה?
(גם זה סיגנון?)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
LOL
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וואו, לא יודע מתי אספיק לקרוא את זה... אבל!
פוסט מלפני 40 דקות וכבר 25 תגובות!!!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
LOL
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ארוטי:
הגופים החלקלקים מזיעה נלחצו זה אל זה באוטובוס הדחוס. ניחוחות התערבבו זה בזה וזענו כולנו כגל אחד מתנחשל, כחיה אחת מרובת איברים. ואז עלה הוא, בחור גבוה וחסון שהכפתור החסר בחולצתו חשף חזה גברי שרירי. נשימתי נעתקה. כמעט כאב גופני חלף בי כשהתיישב ויצא משדה ראייתי, אך למרבה המזל שוב קם ופינה את מקומו לזקנה נאה (נרעדתי ממבט התשוקה שנתן בה. הלוואי ויביט בי ככה.)
בערב במדרחוב ליטף חברו את חזהו החשוף בערגה. כנראה לא לי ולשכמותי הוא.
[סתרתי את עצמי קצת, אבל התשוקה לזקנה הייתה מחווה לליטל בריטן.]
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
את טובה. מעניין שהפואנטה של שתינו דומה....
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נכון, חשבתי על זה גם.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זה דווקא הזכיר לי את "השיר שלנו".
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא ראיתי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אפשר בסגנון האוס! העובדה שלא הרגיש שחסר לו כפתור מעידה על אובדן תחושה אקוטי בפלג הגוף העליון, שנובע מגוסדקיטידיס מתקדם. מיד לחדר מיון!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גדולה את,
זה לא נובע מקריש דם או מהרעלת מתכות או מחרק הנדיר?
או שסתם מנכות רגשית...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מעולה! את היא הגדולה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ומה עם סגנון "אבודים":
עליתי על האוטובוס אני חושבת שזה היה יום ראשון אבל אין לדעת, עלה בחור עם כותונת חסרת כפתור,
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מה עבר עליו , תמהתי: האם נמצא עוד מקלט אטומי עם צוהר? האם נתקל בדוב הקוטב? האם הוא בכלל משלנו או ששייך ל"אחרים. הוא קם לזקנה וזה היה חשוד כשלעצמו: הזקנה לא הייתה על המטוס !!! אני משוכנעת. גם היה לה זקן מלאכותי.
בערב נתקלתי שוב בבחור במדרחוב. הוא בכלל לא אמור להיות שם. אבל הוא מוכר לי, אולי מחיי הקודמים לפני שנחתתי על האי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יפה מאוד, למרות שלא ראיתי אבודים.
סגנון באפי:
לא ייתכן. השעה שעת צהריים, השמש קופחת בחוץ, הוא היה צריך לעלות באש. ובכל זאת יכולתי להישבע שהבחור הזה כבר מזמן שומר על דיאטה של נוזלים אדומים. סתם התעכבתי על הכפתור החסר בחולצה: רק בערב, כשעמד ודיבר עם מישהו בכיכר (ואני ארבתי בצד כדי להגן על צווארי החפים מפשע) ראיתי את טבעת אמארה מנצנצת מאצבעו. עכשיו נותר רק למשוך אותו אל מקום ציבורי פחות כדי לקטוע לו את האצבע. זאנדר פיתה אותו בכפתור מנצנץ.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גם אהבתי, למרות שלא ראיתי "באפי". למותר לציין שאבודים זו סידרה מדהימה.
(ואת תגידי לי את זה על באפי)
לגבי באפי, מרתיע אותי להתחיל עם סידרה כה מרובת עונות.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מרובת עונות? את יודעת איך התאבלנו כשהשביעית נגמרה?...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני עכשיו יושבת "שבעה על אבודים והאוס שנגמרו, נא לא להפריע.
אני פשוט לא אעמוד בעוד אובדן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
קטעים איתך!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כן! ראה להלן
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
סגנון ארוטי:
ביום ראשון בצהריים השמש קפחה והצמידה את חולצתי לפטמותי.בתחנה של שוק מחנה יהודה עלה בחור מפתה למראה מסוקס ושרירי עם חולצה מבותקת כפתור. מממ חשבתי לעצמי הייתי מבתקת גם את שאר הכפתורים בחולצתו. הבחור ישב מעדנות על הכיסא הצמוד אלי, שלחתי אליו את מבטי ונגסתי בתפוח שהתגלגל מתוך סלה של הזקנה שעמדה לצידי. הבחור שהיה גם עלם חמודות רב הליכות קם לזקנה וכך זכיתי למבט גורף על עגלי הזעה שעל שפתיו. הבשרניות. הוא ליקק את שפתיו וירד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
בשש בערב ראיתי אותו מעכס מעדנות במדרחוב ופוגש בחברו גבר בנוי לתלפיות גם הוא, ראיתי את מבטו של חברו על חולצתו חסרת הכפתור והבנתי שאני נובחת על העץ הלא נכון...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מ-עו-לה!!!
אני עדיין נקרעת מצחוק מהמשפט הראשון...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יפה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אוף-טופיק: מי יכול לתת בית לשני חתולים מסכנים?
ידידה שלי מצאה אותם, חסרי אם, והביאה אותם לביתי.
הם אח ואחות בני חודש או פחות.
היא משום-מה חסרת אינסטינקט הישרדותי, ולא אוכלת כמעט. הוא נראה כל הזמן כמי שמגונן עליה. טיפלנו בהם ביממה האחרונה כמה שיכולנו.
הייתי יכול לשחרר אותם ברחוב אם הם היו חתולים "נורמאליים", אבל לא ברור איך אפילו החזק מביניהם ישרוד.
איווה אמורה לקחת אותם בצהריים לצער בעלי-חיים, אבל אמרו לנו שאין שם מקום.
אם למישהו יש רעיון, אשמח לדעת...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
למה הם לא נשארים אצלך?
ואיך אתה מאכיל אותם? הם נגמלים רק בגיל חודש וחצי.
בכל מקרה, אם זה ממש לא בא בחשבון, נסו בעמותה לחתול.
(אווה זו היפהפיה מהמסיבה?)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
תשובות לפי סדר...
1. הם לא נשארים אצלי כי אני לא אוהב חתולים ולא רוצה לגדל אותם.
2. והם לא נכנסו הביתה אלא בארגז במסדרון, כי יש להם פרעושים אני מה-זה מפחד שמהטיפול בהם נכנס משהו הביתה! מרוב פאניקה רחצנו היטב את הידיים עם אקונומיקה בכניסה לבית (דבר שהצליח, עקב חוסר תשומת לב, להרוס צבע בגופיה אחת וחצאית אחרת...).
3. מהי העמותה לחתול? חבל שלא ידעתי עליהם...
4. אווה היא כנראה היפהפיה מהמסיבה אצל גיא שאליה התכוונת (ואני מה-זה הולך לספר לה על התגובה הזאת :-) ).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חופשי תספר לה. היא היתה הכי יפה שם ביי-פַר, וגם היתה לה התחפושת הכי שווה. נראתה כמו נסיכה.
אני בהלם מהתשובות שלך, אבל זה אתה, אז אני מתייחסת בהבנה.
נסה למצוא את האתר של העמותה לחתול באינטרנט. המקימה שלהם היא ריבי מאיר. ומשם לקחתי את יולי ותלתול (בסניף של אבן יהודה).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני דווקא מאוד הערכתי את התשובות (הכנות), ואת הניסיון לעזור דווקא מצד מישהו שלא אוהב חתולים. הרבה אנשים לא היו עושים את מה שעשה אסף אפילו אם הם כן מחבבים חתולים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נכון!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
צריך בשלב הזה (לפחות שבועיים-שלושה) לתת להם מטרנה בבקבוק ולא אוכל רגיל.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נשמע שעשינו את כל הטעויות האפשריות...
א. ניסינו תערובת חלב-גבינה-מים-חלבון ביצה.
ב. ניסינו פסטרמה. דווקא את זה הם אכלו!
ג. אחה"צ איווה (שנוסף לכל מעלותיה גם אוהבת ומגדלת חתולים) הגיעה להצילנו. הפתרון שלה: טונה מקופסה, מעורבבת במים. אפשר לתת להם לשתות את המים האלה והם יקבלו חומרים מזינים לגוף.
באיזה גיל הם כבר יכולים לאכול עצמאית? כי הזוג הזה העדיף לדרוך על אוכל ולא לאכול אותו. כנ"ל על שתיה.
[הגענו למסקנה שהחתולה היא כנראה דוגמנית. גם אפאטית, גם אנורקטית, וגם תמיד מוכנה לאיזה Cat Fight]
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בגיל חודש וחצי הם נגמלים מחלב אם, ואז אפשר לתת להם או מזון רטוב (בא בקופסאות שימורים) או מזון יבש מעורבב עם חלב. למרות שבקשר לחלב אני לא בטוחה, חלב פרה עושה להם כאבי בטן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כן, איווה חינכה אותנו בקשר לחלב הפרה... עוד טעות של מתחילים.
בגיל מבוגר יותר זה כנראה בסדר (כמו עם תינוקות אדם).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני נתתי לגורים גבינה לבנה. אני לא יודעת אם זה חוקי, אבל הם אכלו...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חוקי! LOL
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וואלק באימשלכם, צ’מעו קטע.
אתמול הלכו לי הגלגלים אז לקחתי 18 מהצ’קונה.
ישבתי לי בסתלבט של החיים נושם מיזגון בממתינה ואז עלה איזה עמוד אחד עם הפומפון בעננים.
אני קורא אנשים אני, ככה שישר התלבש לי עליו שסגירה בלמעלה של החולצה, אין מצב.
הלך תפס לו איזה פינה. רק מה, רק ישב ועלתה מקשושה אחת והז’לטלמן הזה, איך לא, ישר קפצץ לו את המקום בשבילה.
ב18 19 ישבתי אצל מוריס במדרח משחק ששבש עם הג’מעה ומי חוסם לי את המרחב? בדיוק! העמוד. פוגש לו איזה צפונבון אחר שזורק לו מילה על הסגירה של הלמעלה, עלאק לא ידע...
(אין לי שמץ של מושג כמה זה אותנטי, נראה לי שהמצאתי פה כמה מושגים חדשים, שוין
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
LOL אהבתי במיוחד את הנו שוין בסוף התגובה. השתלב יפה יחד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מעולה! בלי קשר לאותנטי או לא, צריך המון כישרון כדי לכתוב מה שנשמע כמו שפה מדוברת סלנגית זורמת, וככה זה אכן נשמע!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
~עלה הדם למחזיקים של המשקפיים~
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
פעם הבלוג שלי היה מלווה באזהרת הסמקה: כל המגיב בבלוג זה, דמו בראשו!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הפוסט הזה ממש מבריק..
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וואו, הזכרת לי נשכחות, זה אני כתבתי את זה?
תודות
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בסגנון דיסלקטי:
ביום רישון בצוהוריים נסאתי באותובוס קו 81. בתנחה של שוק מחנה יהודה עלה בכור צאיר וגבוהה שהכפטור העליון בחוצלה שלו היה חשר. האותוסוב היה מלה והוא אנמם מצה לא מקום אבל בתחנה הבהא קבר כם ופינה אוטו לאישה זנקה. בשש בהרב רהיתי אוטו במקרה במידרכוב. הוא פגש חבר, והחבר אמר לא שחשר לא כפטור בחוצלה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
LOL!
משום מה הכי הצחיק אותי קו 81
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
איזה משחק מעולה! כמובן שעל ההתחלה באו לי 5 רעיונות לראש. המשך יבוא.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הידד! אני מחכה :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס בקו 18. רציתי לנסוע קודם אבל הייתי חייבת להפשיר את הרגל קרושה ולעשות מרק עוף לבן שלי. הוא כבר יומיים לא בא, האישה שלו כל היום מבלבלת לו את השכל: תקנה לי, תביא לי. שיהיה בריא. האוטובוס היה מלא והיה לי לחץ בחזה. חשבתי שאני אגמור בבית קברות. אני אומרת לכם, אין תרבות לדור הצעיר. היה לי מזל ואיזה ילד קם ונתן לי את הכיסא שלו. חשבתי שהוא בטח משלנו, אבל אז הסתכלתי עליו וראיתי שהוא הולך כמו חורני, כל החזה בחוץ. אני אומרת לכם, אין תרבות לדור של היום. תחנה אחת לפני הסוף הוא ירד והתחבק עם איזה ילד אחר. בטח מהאלה. חבל, היה יכול להתאים לבת שלי הרווקה. היא בת 25 ואין לה אף אחד, מסכנה. הייתי סורגת לו איזו אפודה שייראה כמו בנאדם.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אמין לגמרי :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
א.
בתחנה של מחנה יהודה עליתי לקו 18. למזלי, זה קו שבא כל חמש דקות, אז לא חיכיתי יותר מדי. פחדתי שהעשן מהמנגל של השווארמה ייכנס לי בשיער ויסריח לי אותו. הסתכלתי במראת הצד ונהניתי ממה שראיתי. החולצה התאימה פרפקט למכנס וכל השעות שביליתי בחדר כושר סוף סוף השתלמו. והתכוונתי שכולם יראו את זה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ב.
שונא את יום ראשון. יוצא לי תמיד משמרת צהריים, פקקים, כל העולם ואישתו נעמדים לי לאורך רחוב יפו, שגם ככה הוא צר ומלוכלך. כוס אמק על העירייה הזו. בתחנה של מחנה יהודה עלו כל הזקנות עם הסלים. תימני אחד עלה, התיישב מאחורי והסריח את כל האוטובוס מכוסברה. אחר כך עלה איזה יפיוף שבמקום להיכנס פנימה, נעמד לי על הנשמה והסתיר לי את המראה. שונא את יום ראשון.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נהדר. יש המשך?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא, זה היה אמור להיות מין רשומון שכזה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עכשיו הבנתי. יפה!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אולי תנסי לעשות מזה שיר?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גם זה יגיע. אבל אולי מישהו אחר יעשה את זה. ואולי גם וגם. נראה...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
Lou: Are you sure you want to wear this shirt? Because it’d missing a button.
Andy: Yeah, I know.
Lou: And you still want to wear it?
Andy: Yeah
(Later, on bus):
Andy: I look stupid!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
עוד ברוח ליטל בריטן:
Emily Howard gets on bus.
Man: Oy, mate, you got a button missing.
Emily looks around her.
Man: Yeah, you?
Emily embarassedly feels her blouse and found a top button missing.
Emily: But I am a lady! It is a lad’y’s button! A passionate man ripped it out. Man are such animals! (Laughs, covering mouth).
אחד אחר:
אן עולה על אוטובוס, ניגשת לבחור אחד ואוחזת בכפתור העליון של חולצתו.
אן: אֶה-אֶה-אֶה?
היא תולשת את הכפתור, מלטפת את פניו של הבחור והולכת לשבת.
אן (לעצמה, בשביעות רצון): אה-אה-אה!
(הטלפון הסלולרי שלה מצלצל)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא צלחתי את בריטניה הקטנה. משום מה כולם נראים לי שם מטונפים.
אבל חצי שעה לפני יש סדרה קומית שאני קוראת לה "חברים - הגרסה הפסיכוטית" - "2 פיינט בירה ושקית צ’יפס" (נדמה לי). את זה אני אוהבת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני לא אהבתי. גם את "חברים" עצמה לא.
וברור שהם מטונפים
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
העיקר שאנו מסכימות בעניין הורדת הבגדים (והפינס המשופץ של ג’יילס).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אווו... מה אנחנו חושבות עליו באמת?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אתמול הוא ניסה לעשות לו הרצה (כמו למכונית). חשב על זונה והתחרט. אח"כ הוא בא בהצעות לאישתו לשעבר והיא רדפה אחריו במטבח עם אקמֶסֶר (מכירה את המונח?)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא, אבל ראיתי את הפרק :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כמדיי יום ראשון נסעתי לי בקו 18, אוחזת ביידי את נועם שאתמול אמר את המילה הראשונה שלו - אבא. אבי לא התרגש במיוחד, כי הוא לא אביו, אבל כשאני שמעתי אותו ממלמל "אבא" הצטמררתי, זכרונות החלו מציפים בי.
אני יושבת עם נועם ולפתע בתחנה של שוק מחנה יהודה, איפה שהיה הארוע, עולה בחור גבוה שהכפתור העליון בחולצה שלו היה חסר הוא היה לי מוכר, לא ידעתי מאיפה. האוטובוס היה מלא והוא מצא לא מקום מולי. בהיתי בו דקה ארוכה אבל אז הגיעה זקנה שביקשה לשבת והוא קם ונעלם בין ההמון בקצה האוטובוס.
דקות מספר חשבתי מאיפה הוא מוכר לי, לא הצלחתי להיזכר, בחרתי לשכוח מזה. המשכתי לבית השכבתי את נועם לישון. בערב כשאבי הגיע יצאתי לקנות כמה מצרכים וראיתי אותו שוב,
משוחח עם חברו שמעיר לו על הכפתור החסר בחולצה. הסתכלתי על החזה השרירי של הבחור, החשוף, וראיתי - לא היה כפתור הייתה שרשרת עם תליון שבור.
הכנסתי את היד לכיס והוצאתי משם את שבר התליון ואת הכפתור - זה הוא.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
בדקות הבאות מצאתי את עצמי שוכבת שרועה על המדרכה אנשים מקיפים אותי, שומעת קולות לא ברורים, רואה אנשים במתושתש, אבל התמונה היחידה שאני רואה זה אותי נלחמת בו באותו לילה בסימטה במחנה יהודה, בורחת מידיו האיתנות,
ושומעת "תביאו מים, תביאו מים היא התעלפה."
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וואו, דרמטי מאוד...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
טריילר קולנועי:
-פעם בחיים-
בחורה נאה נוסעת בקו 18, לפתע מבחינה בבחור מיסתור שעולה לאוטובוס.
-קורה אירוע-
קלוז אפ על פניה של הבחורה כשהיא מבחינה שלבחור חסר כפתור בחולצה. האימה כשהיא מגלה שזו חולצת פלאנל משומשת.
-שישנה את ההיסטוריה כולה-
*מוזיקת כינורות דרמטית וקצבית*
הבחור יורד מהאוטובוס לפני שהבחורה מספיקה להעיר לו על הכפתור.
מטוסי קרב ממריאים בבסיס נידח
הנשיא מוריד את משקפיו בפחד ואומר "May god have mercy on our souls".
-הקיץ הזה-
הבחורה משקיפה על הפגישה בין החברים ברחוב
-אישה אחת-
סצינת מרדף בין סוכנים ממשלתיים לבחור בלי הכפתור
חייזרים יורים לייזר ירוק על האמפייר-סטייט בילדינג
-הולכת לשנות את העולם-
קלוז אפ על העלמה. היא צועקת "לא!"
פייד אאוט... צליל ירייה של אקדח.
- הכפתור. החל מ17.6.06-
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זה גם יכול להיות פרסומת ל"יס", לא? (אה, בעצם היא צועקת "לא").
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ביום א’, כשהשמש היתה גבוהה בשמיים, עליתי על הסוס שלי שהיה קשור ליד בית המרזח ולעס קש בשוויון נפש. לפתע נעמד מול גברתן בחולצה פתוחה. הבטתי עליו. הוא היה בקושי בן 17, אבל היה לו בטחון עצמי בעיניים. אולי הכלי השחור שנצץ לו בנרתיק שעל ירכו הימנית - עזר. הייתי מעט מבושם מהוויסקי המשובח שהוגש לי שעה קלה לפני כן ולא היה לי מצברוח לקטטות. באותה שעה עברה שם מיס פיירליידי, המאדאם המזדקנת. בן התשחורת הביט בה במבט חצוף והפטיר: "חבל שבאתי לכאן, משקאות מעופשים וזונות מקומטות. זה מה שיש כאן". לא יכולתי עוד להבליג.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הידד! קיוויתי למערבון :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אנשים פה כל כך מנומסים ולא שיפוטיים, עד שאף אחד לא העיר לי שטעיתי באיות המילה "מבוסם".
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כמה מהאנשים האלה גם לא שמו לב
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בוקר טוב.
להלן- סגנון אקדמי (איך לא? מתנצלת מראש על הפלצנות...)
במסגרת נסיעה באוטובוס קו 18ביום ראשון בצהריים, נצפה צעיר גבוה, בעל כפתור חולצה חסר (עברון- ועקנין, 2006). בהתאם לפרקטיקטת פינוי מקום הישיבה לבני המגזר השלישי בהתקיים התנאי של אוטובוס מלא, פינה הבחור את מקומו לאישה זקנה (שם). בכך ניתן לראות התאמתו למערכת הכללים הנורמטיבית הקיימת בחברה.
בהקשר זה יש לציין שאותו בחור פגש חבר, על ציר דומה של מגדר, גיל ומוצא אתני. הפגישה נערכה במרחב הגאוגרפי של מדרחוב ירושלים על ציר הזמן של שש בערב. החבר בהיותו חלק ממערכת של כינון זהויות סובייקטיביות, מסר שחסר לו כפתור בחולצה (שם). בכך ניתן להתייחס לשיח החברתי בתחום של החסך בכפתורי חולצות בחברה הישראלית.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני נשפכת מצחוק! יש לי דמעות בעיניים!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני שמחה להצחיק אתכן... אני רצה לאוניברסיטה... (לצערי, הייתי שמחה ללכת לים במקום...)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גם אני רוצה! (לים, לא לאוניברסיטה).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מעולה!!!!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL ענק !
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
באחד הימים, לא יודעת איזה יום, אבל זה בטח לא היה יום טוב, אמא הפתיעה אותי באמצע מקלחת הבוקר והכניסה אותי למנשא שלי. שרטתי אותה בחזה, שתדע לה. היא אמרה שהאוטו במוסך (זה מין רופא של מכוניות) ואנחנו ניסע באוטובוס. התברר שזה מין מכונית ארוכה עם המון אנשים. הייתי עצבנית כי התגלשתי בתוך המנשא שהיטלטל כל הזמן בידיים שלה. יללתי כל הנסיעה, אבל היא לא התייחסה אלי, כי היתה עסוקה בלדבר עם איזה איש אחד. לא יכולתי לראות את הפנים שלו, רק את הכפתור התחתון של החולצה שלו. כשנחזור, היא תתחנן שאני אתייחס אליה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
פרררר!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL יפה, איך לא חשבנו על נקודת המבט הזו קודם? זה ממש מתבקש...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הנדון: עבירת משמעת. הופעה חיצונית.
1. בתאריך 28.5.06 עלה החייל נדב רותמביץ’, מ.א 7757811 לקו 18 בתחנה מרכזית י-ם.
2. הח"מ הבחין כי החייל מתהלך בהופעה לא תקנית המתבטאת בכפתור חולצה חסר.
3. הח"מ ניגש לחייל וביקש לראות חוגר למען תהליך מתן דו"ח משמעתי.
4. החייל סירב להראות את החוגר ואף ברח בהצלחה מהמקום.
5. בשעה 6:00 של אותו יום מצא הח"מ את החייל במדרחוב י-ם, ובסיוע שוטרים נוספים עיכב את החייל למעצר.
6. מסקנות: החייל, כנראה יוצא חבר העמים לשעבר, סירב להענות לדרישות הח"מ והתנגד למעצר. החייל יישפט ע"י סא"ל ביחידתו בגין הופעה לא תקנית, התנגדות למעצר ותקיפת ק. שיטור.
7. איחלתי לחייל בהצלחה.
על החתום
סג"מ עידו כהן
קצין שיטור מ"צ י-ם.
(כומתה כחולה או לא כומתה כחולה?)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מעולה! איזו מקוריות.
ומעניין השם שבחרת לחייל!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני מפספס פה משהו? עשיתי משהו מצחיק מבלי לדעת?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
סתם, אזכור מקרי של שמות חברי מסמ"צ... (גם נדב וגם רותם).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כן, ונדב זה גם חתול מסמ"צ.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
המממ... אם את מציגה את זה ככה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שילוב בין חתולים מתוקים לבחורות מתוקות.
אני חייבת להגיד לך שאני נורא נהנית מהתרגיל הזה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גם אני נורא נהנית!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שיהיה לך ברור שבגללך אני לא עובדת...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני לא יכולה להגיב על זה כרגע
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
איחלתי לחייל בהצלחה זה לא ממכתב אחר?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
זו ההוכחה שקציני שיטור הם זן שהאבולוציה פסחה עליו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אהבתי. מתבקש. בעיקר- איחלתי לחייל בהצלחה... בעיני, המשפט שחושף את כל המערכת הצבאית במלוא (טימטומה?)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וכמובן- נקודת המבט הנשית:
ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס קו 18. אני, אשה. בתחנה של שוק מחנה יהודה עלתה בחורה צעירה וחכמה שכפתור העליון בחולצה שלה היה חסר, כסמל לדיכוי הפאטריארכלי הקיים בחברה. האוטובוס היה מלא והיא אמנם מצאה לה מקום אבל בתחנה הבאה כבר קמה ופינתה אותו לאישה זקנה באקט של סיסטרהוד ומתן סיוע של אשה לאשה. בשש בערב, למרות המצב החברתי של עיוורון מגדרי בחברה, ראיתי אותה במקרה במדרחוב. מנקודת המבט הנשית (בניגוד לזו הגברית) ראיתי שהיא פגשה חברה. אז, נשמע הקול הנשי הייחודי והחברה אמרה לה שחסר לה כפתור בחולצה ועזרה לה לתפור אותו חזרה. לא, זהו אינו סיפור פורנוגרפי, אלא סיפור על מצוקה נשית, סיפור של סבל וקורבנות שבסופו העצמה נשית, כוח נשי בפעולה וחתירה לשינוי המצב הקיים.
צהריים טובים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
LOLOLOLOLOL
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ROTFL !
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL
ואני בכלל לא ידעתי שנשים יודעות לכתוב.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בגלל זה הן הולכות בזוגות לשירותים. אחת כותבת, אחת קוראת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עוד אחד מנקודת מבט נשית, אבל פחות פמיניסטית, אקדמאית:
ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס קו 18. כן, מה לעשות, אין לי מספיק כסף לאוטו, אול למונית. המשכורת שלי לא מאפשרת... בתחנה של שוק מחנה יהודה עלה בחור צעיר וגבוה שהכפתור העליון בחולצה שלו היה חסר. הגברים האלה, מה שהם מרשים לעצמם... מעניין מה היה קורה אם היתה עולה כאן בחורה עם כפתור חסר? איך היו מסתכלים עליה? הא? האוטובוס היה מלא והוא אמנם מצא לו מקום אבל בתחנה הבאה כבר קם ופינה אותו לאישה זקנה. טוב שמישהו מבחין בכך שנשים זקנות זקוקות למקום ישיבה, באמת יפה מצידו, טוב הוא יכול להרשות לעצמו, הוא כזה צעיר וגבוה... הממ, נראה לא רע..
בשש בערב ראיתי אותו במקרה במדרחוב (מעניין אם הוא שם לב אליי?) הוא פגש חבר, לא פחות חתיך ממנו. הגברים האלה, תראו כמה זמן יש להם להסתובב ולבלות, טוב הם לא צריכים גם קריירה וגם להחזיק משפחה, יש להם זמן... הם יכולים להרשות לעצמם.
החבר אמר לו שחסר לו כפתור בחולצה. אין, אין כמו אחוות גברים- הם בטח הלכו אחרי זה למשחק כדורגל, או משהו...
שיהיו בריאים, המניאקים...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נהדר! :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אכן. מאוד משחרר לטפול כעסים על המניאקים
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ביום חגיגות האיחוד הארורות עלה לספינה בשוק של פרספונה בחור מטורזן. אלמלא הכפתור העליון בחולצתו שהיה חסר, הייתי חושב שהוא מהברית. ביחד עם האישה המבוגרת שאספנו קודם, היו לנו שני נוסעים. לא רע בשביל חודש שהתחיל קשה.
"חסר לך כפתור", אמרה לו ריבר שהיתה היחידה שאמרה בכנות מה שכולם רצו להגיד לו.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מקסים!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
איזה יופי!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ידעתי שזה יגיע
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הייתי רוצה להיות קצת פחות צפויה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כתבת חמישה לפחות, רק אחד צפיתי :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מעולה!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא איכפת לי שאני מציפה.
ספר טיסה
ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס קו 18. בתחנה של שוק מחנה יהודה עלה בחור צעיר וגבוה שכפתורי חולצתו היו פתוחים עד לקורקבן. חזהו היה חלק למשעי, הריבועים בבטנו עלו וירדו כגלים ושרירי זרועותיו השתרגו כשאחז בעמוד. מבטו היה פראי ושפתיו פשוקות קמעה. בדמיוני עלה ליל אמש. אנקות בחשיכה, גופות מקושתות ומיוזעות, עולם שלם של עונג שאיננו נגמר.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
נכון שטעיתי במין המילה "גופות"?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
רגע, קשה לי להתרכז עכשיו... מה?
לא שמתי לב ועכשיו כבר פתחתי את החלון התגובה, בעיקרון אם מדובר באנשים חיים אני כותבת גופים, אבל גופות זה לא שגוי. ואם הם חיים הם בהחלט בזכר :)
[אם הם undead אני לא יודעת, אל תסבכי אותי
"לא אכפת לך שאת מציפה"? אני נהנית כל כך מכל אחד שאת כותבת!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מממ... קיטי, כל הכבוד... אהבתי.. תמשיכי להציף
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בהשראת עידו:
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
לכבוד
משה קצב
נשיא המדינה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
א.נ.,
ביום ראשון בצהריים נסעתי באוטובוס קו 18. בתחנה של שוק מחנה יהודה עלה בחור צעיר. האוטובוס היה מלא, אך בכל זאת בתחנה הבאה כבר קם ופינה אותו לאישה זקנה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
התרגשתי מאוד מן המחווה ואני חושב שיש להעניק לצעיר הנ"ל צל"ש או לפחות להזמין אותו להדליק את המשואה ביום העצמאות הבא.
בתודה,
אזרח שאיכפת לו.
העתק: מר לופליאנסקי, ראש עיריית ירושלים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL!!!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL!
דבר אחד לא ברור לי, מה לופליאנסקי יעשה בשוק כשזו לא תקופת בחירות?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שיר הכפתור לחולצה
עגול וחלק הייתי
עת ניתקתי ממך
וחסר דאגות התגלגלתי
על רצפת האוטובוס
כעת רד ערב
ואני סובב בעיר
אבוד
איה החוט והמחט
שיתפרוני אלייך
שב הבן האובד
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
או! Now you’re talking!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עם עידוד כזה איך אפשר לא...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אישי-אינטרוספקטיבי:
שנה אני עם אוטו וכמעט שכחתי מה זה לנסוע באוטובוסים. פעם הייתי נוסעת בארבעה אוטובוסים ביום לפחות. הכי נורא היה קו 18, בעיקר בחום, כשהוא צפוף, וליד השוק הוא תמיד נתקע לשעות, ואז עולות כל מיני זקנות ומניחות את השקיות שלהן על היושבים בלי בושה. כמובן, צריך לקום, וכשקמים עומדים בצפיפות הזאת, צמודים לגופים מיוזעים מכל הכיוונים, ואני תמיד תוהה אם מישהו נצמד יתר על המידה או שאני סתם פרנואידית. למי יש פנאי להבחין בבחורים שחסר להם כפתור בחולצה?!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
(לדמיין את הגשש החיוור שר..)
הוא עלה על האוטובוס קו שמונה עשרה
חלצתו כפתורה חסרה
מבטו צלב מבטי
וליבי החסיר פעימה
פזמון:
בלי כפתור בלי כפתור
וליבי שוב חזר מהכפור
בלי כפתור בלי כפתור
שאוכל את עיניו רק לזכור
מפני שיבה קם הוא בן רגע
וקשישה במקומו התיישבה
כששלח מבטו שוב אלי
ליבי ניתר בחופזה
בלי כפתור...
רק משפט אחד ציפיתי לשמוע
כשצעד לעברי בבטחה
אך מילה לא הוציא הוא מפיו
וירד לדרכו בדליגה
בלי כפתור...
ובערב בשש של ערביים
שוב צפיתי בו פוסע בסך
לחברו אז הושיט הוא מטבע
וליבי בקרבי שוב צנח
בלי כפתור בלי כפתור
וליבי שוב חזר אל הכפור
עם כפתור עם כפתור
חברו הוא חייט זאת אזכור
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מצוין!
[החייט - זה היה מאוד מפתיע!]
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
איזה אנסמבל של מוכשרים יש פה!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ממש
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לי, ראית פעם SCI מיאמי?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
לא. אבל אם זה עם דון ג’ונסון ראיתי פרומו לזה כ-100 פעמים :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא, זה מיאמי וייס... וטעית ב-20 שנים בערך.
[פלאשבק עצבני לשנות ה-80... פרארי צהובה. חליפות פוליאסטר בצבעי פסטל. מוקאסינים בלי גרביים. מזל שחוש הריח לא עובד בטלוויזיה...]
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL
לא התכוונתי לזה, יש פרומואים בסטאר למשהו עם דון ג’ונסון שהוא נראה מבוגר.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לדעתי זה נאש ברידג’ס.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נכון!!!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא, את מתבלבלת עם מיאמי וייס.
SCI מיאמי זו סדרת בת של כל סדרות ה-SCI למיניהן (שתורגמו בארץ ל"זירת הפשע"). יש את סדרת האם ו-2 סדרות בת: ניו יורק ומיאמי (יש כבר בדיחות על זה).
הקיצקיץ, הסדרה הזו משודרת כל מוצ"ש בערוץ 1 ומצליחה להוציא ממני פרצי צחוק בלתי נשלטים, למרות שהיא לא מתכוונת.
מפקד היחידה הוא מר Horatio "I state the obvious" Kane
הוא מזיז את ראשו שמאלה ואומר משהו שאפילו סטיבי וונדר היה שם לב אליו, בדרמטיות ובאיטיות.
בקרוב תדעי למה שאלתי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL.
אוקיי... אני במתח!
ולא ראיתי אף SCI.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אגב, זה CSI ולא SCI .
ובדיוק קניתי ספר על CSI ואיך זה עובד בחיים האמיתיים. אשמח להשאיל אם תרצי.
זה היה במקרה: מישהו מכר באינטרנט 4 ספרי מדע-פופולארי על רפואה ומשפט. ביניהם אחד או שניים על CSI ו-Phorensic Medicine , ואחד הוא ספר זכרונותיו של מי שהיה הפרופיילר הראשי של ה-FBI . ספר נוסף לא אפרט כרגע, והסיבה תתברר בקרוב.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נכון, זה לא sci-fi...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
צודק, התדסלקתי לרגע.
אז ככה, היה זה יום סגרירי.... לא, סתם. המשך בתגובה הבאה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חוץ. יום.
אוטובוס תיירים עומד על הכביש. נוסעיו - כשלושה תריסרים של נשים זקנות - עומדים על ידו בחבורות ומסתכלים בסקרנות ובחרדה.
על הכביש שרוע בתוך שלולית דם גבר צעיר.
דלקו (סוכן מז"פ) מצלם את זירת הפשע.
ד"ר אלכס וודס (פתולוגית) בודקת את הגופה. הוריישו קיין (מנהל יח’ ז"פ, ג’ינג’י סקסי, מרכיב משקפי שמש שחורים) עומד לידה.
אלכס: "אייטץ’, הכפתור העליון בחולצתו חסר".
קיין (מסב את ראשו שמאלה): "להיות. או. לא. להיות. אוי, סליחה, זה מסדרה אחרת. אנחנו. נגלה. מי. אחראי. לפשע. המזעזע. הזה".
מקמט את גבותיו בחשיבות.
(לא נשאר שום דמיון למקור....)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
LOL! ענק :)
ובכלל אני רוצה לומר שיש פה המון אנשים מוכשרים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ענק בהחלט! גם בלי להכיר!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
עדכון עצוב על החתולים.
איווה מוסרת (לאחר שהביאה אותם למקלט):
the kittens are at the shelter
they are going to be put to sleep
they are too young to be adopted out
i figured that is what would happen
at two weeks, they need special food, plus they need anal massages to stimulate pooping
and they need belly rubs to help with digestion
and they need to be feed every two hours
לפי התיאור הטיפול בהם הוא מעבר לאמצעים של המקלט.
עצוב...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
עצוב נורא נורא...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
טוב, אני כרגיל הולך על אדגר אלן פו הגדול מכולם.
בחשכת הצהרים, בנוסעי בירושלים,
באבטובוס דביק, הביל, חושש מאוד מן הבאות,
כבר נמנמתי, נח בשקט, כשלפתע מדפקת,
על כתפי אז מתרפקת, מתרפקת יד קלות.
"אך חמסניק זה", מלמלתי, "על כתפי נוקש קלות -
בּוּם קטן זה, ולא עוד."
אז אביט אנה ואנה, ומולי אלי אוחנה
ובלוריתו המפרכסת צרה רוח בלהות.
כה נדהמתי מול הפלא! מעטים הם, סלבס כאלה
שלאבטובוס ימתינו, יעלו יפה בתור -
ובחולצתם, למעלה, ייעדר פתאום כפתור!
ופתאום, אחז בי קור.
והמיה בכויה, חוששת, של מתנחלת מחוששת
בעתה - נטעה בי פחד, כה מוכר, חסר גבולות!
ולהשקיט לב מתפרע, סחתי כמתוך הכרח,
שוב ושוב: "זה רק אוחנה על כתפי נוקש קלות -
כוכב-עבר מקרי, אורח, על כתפי נוקש קלות, -
רק אוחנה זה, לא עוד."
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
סוף כל סוף רוחי הוקל לה, החלטי מכאן והלאה,
סחתי:" שמע-נע, מר אוחנה! שמא תתקדם אחור?
שכן האבטובוס מלא הוא, אין מקום יותר וזהו!
לשמעון גרשון עוד אקומה, אך אתה? חפש את נומה!
וחשבתי, כך נדמה לי, יש מקום על הדלתות" -
שם התיישב הוא, ולא עוד.
המצב או-אז הסלים, זקנה באה עם סלים,
וישבן לה - כפריגטה מרחיקה מאוד לנדוד,
אך שלם היה השקט, והדומיה שותקת -
רק אוחנה קם ברטט, ומפנה מקום עד כלות
ויורד לו בטרוויאלי, ליד בניין הג’נרלי -
כאביר קדום, רב-הוד.
אל ביתי אז שבתי תכף, נשמתי באש נתכת,
ובשש, ביתר תוקף, שוב יצאתי אל הרחוב.
"אומץ", סחתי, "הרי לבטח, רק אוחנה משוטט כך,
אתבונן בו, אנסה זאת לחקור עד היסוד
אחזק לבי לרגע, זאת לחקור עד היסוד -
רק כפתור זה, ולא עוד".
וב"טעמי", מקור הרוע, בצעקות "לא ללעוס! לבלוע!"
את אוחנה שוב ראיתי, במחיצת ידיד בגולף שחור
שלא טרח לכרוע ברך, לא עמד, לא נח בדרך
אלא רק אמר בשקט, כך בדמדומי האור
"
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
"נו אוחנה, מה יהיה פה?
שוב חסר לך כפתור."
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אתה גאון! אין לי מילים :)
[טוב, יש לי כמה, יגיעו במייל..]
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שלחתי מייל (אני מודיעה לך למקרה שיאהו יזרוק אותו לפח...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חן חן, מיי פלז’ר. לא זרק הפעם המנוול.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מ-נ-וול! (רק לדאוג שלא יהיה מרוצה מדי מעצמו).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אלוהים!!!!!!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
?You rang, Madam
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גאון אמיתי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מה אתך, אודיסאוס, לא מתעניין בכפתורים חסרים?...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני בגימלים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אוי, אתה חולה? תרגיש טוב.
גימלים יכול להיות סגנון. לכתוב את הסיפור עם הרבה גימ"לים.
אתה יודע איך עושים קישור ישיר לתגובה ככה שאני יכולה להעתיק את הכתובת של התגובה? כשאני עושה קישור ישיר לתגובה אני מקבלת את התגובה, אבל הכתובת למעלה נשארת הכתובת של הבלוג.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
א. קישור ישיר
ג. צודקת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אבל איך העתקת את הקישור הישיר לכאן?
ד. LOL
ה. תודה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אחרון ודי (לא יכלתי להתאפק
ה* מ!שמ!ש X*זה 100מם רX*ת* ה*ו[] ב18 :)
ח* ח* ה*ה ח0ר ל! [@ת!ר............
הצח*ק Xות* שה!X קם לזקנה!!!1 X*זה שולתת!!!!!1111
לX תXמ*נ* Xבל Xחר* זה רX*ת* X!ת! במדרחוב!!1!!!1!1!!! לא ה0פקת* להג*ד ל! כנ0 לשל* ובX חבר של! Xמר ל! שחסר ל! [@ת!ר......
דבר* א*ת* בIC בערב לאב יו מואהה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מצוין! חיכיתי שיהיה כזה :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ולמה אחרון?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מה לא מספיק?
אחרון לעכשיו, אולי תבוא עוד מוזה, אוּזה או שבי אחר כך...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוספת תגובה חדשה: