שיהיה.

כבר הכל היה בסדר, אבל הינה חוזר שוב המעגל הזה.

לעשות עוד מבחן.

שוב את אותו האחד.

משהו כאן מרגיש לי משפיל.

משהו תוכי מרגיש לא מוכן להתמודד עם העולם.

לפני כל משמרת אני לוקחת נשימה כדי לבלוע שוב את המקום הנוראי הזה, את הפוזה שאנשים תופסים עליי.

את העובדה שבנות בגיל שלי או פחות אומרות לי מה לעשות.

ולדעת שאני מנסה להיות מישהי אחרת שתגיע הרבה מעבר ללרחוץ מכונה של מיצי ירקות וניקיון בר מיצים.

ואז מגיע ציון שמראה לי שאני בעצם, אולי אאלץ  להשאר בבוץ הזה עוד קצת.

כאילו הכל קרוב מתחת.

"זה משהו באיך שאת עובדת".

מתחשק לי מזוודה ומקום אחר, אנשים אחרים, חיים אחרים.

אני שוב במקום שנמאס לי.

אז הגיע הזמן  לעדכן את חיי בבלוגספיירה.

הנני סטונדנטית לתאטרון שזה עתה , טריטרי משני שעבר, סיימתי את שנתי הראשונה.

הקורס הקשה ביותר פיזית ונפשית היה פיתוח קול- או בשמו המקצועי ועל פי המערכת והתוכנית לימודים: שירת היחיד שירת הרבים.

(אללה יאסטור , כמה שגיעות הקלדה)

מעולם לא הרגשתי כל כך סחוטה וחסרת חשק לעולם כמו כל יו שני בשעה 15:00 שהשיעור הזה הסתיים, מעולם לא באמת הצלחתי לזכור מילים, אבל הצלחתי להשתלט על הרעד ברגל ימין שתמיד היה לי, - זה עבר לאוסף תנועות בלתי פוסקות ואנפוף מסתבר.

ואחרי כל ההתשה הזו- 80.

אני לא רוצה להגיד צרת רבים, אבל יש סיכוי שככה זה נראה. כל משתתפי הקורס קיבלו ציונים בין 80 ל85.

אותי אישית עצבן שהיו כמה אנשים שזילזלו בקורס הזה, לא ברור לי למה בכלל הם לקחו אותו, וקיבלו או אותו ציון או ציון גבוה. אפילו בנקודה זה מרתיח. 

הקורס השני הקשה שיותר שבו למורת רוחי שוב - היהעלוב לעומת הכוחות ורמת ההשקעה שלי, והצורה שזה שינה אותי.

יסודות המשחק. עם 72. חשבתי לערער אבל אין לי חשק להתעסק בבירוקרטיות שאפילו  המנחה עצמה לא מתעסקת בהם נראה לי מיותר.

יש טענה שהקול שלי השתנה בעיקבות הקורסים הללו,

ישנה טענה נוסת שהיציבה שלי השתנתה.

לשם שינוי היתה לי מטרה בבוקר.

קמתי כי רציתי.

יכולתי להסתכל על חיי עד כה ולהגיד - נו שויין, לא נהנתי , אני אמשיך ככה ולהתהפך לצד השני והלהמשיך לישון בבוקר, ולמצוא עוד עבודה קקי.

-ספיקינג אוף עבודה קקי.

ההורים שלי מחכים שאני אהיה איזה אחמ"שית , לשמוע שאני הזאת שמובילה.

אני פאקינג מכינה מיץ פירות, יוגורט לא טעים, עם תוספות דביקות או לחילופין עומדת בקופה כמו פוצה וגובה מחירים מופקעים על השטיות האלה.

מה אחמ"שית מה?

שלא נדבר על כל הילדים בני 18 שסיימו תיכון לפני פחות מחודש והגיעו לעבוד, או חיילים עם שירות שהם צריכים את החרא הזה כי אחרת הם לא יוכלו לצאת מאיפה שהם נמצאים היום. והשתיים שלוש מסכנות שכן הפכו אחמ"שיות ואין להן חיים מאז.

קקי עבודה...

פתאום עכשיו בא לי מלא ספרים, בא לי לכתוב שוב , אבל כמו שצריך.

בא לי הרבה דברים שבכלל לא היה בא לי מקודם.

אפילו רכשתי חבר.

לא קרה כלום לבנצ'ו - האהבה נשארה, היא  רק מצטיין נשיא בטכניון.

פשוט נמצא אדם טוב שמתחשק לו להתשקר אליי ורוצה את העצה ואת הדעה שלי.

שכן נחמד לו לדבר איתי- אחח.. איתן איזה אחלה בן-אדם.

וזה אפילו מרגיש לי נחמד כי בן מחייך ויודע שאני איתו נחמד לו שחבה שלו עושה את זה גם  לאנשים אחרים.

וכן, ראיתי מה השעה ואכן גם ראיתי שאין לי מי יודע מה סימני פיסוק.

עוברים הלאה.