אתמול בלילה זה היה פשוט זוועתי עבורי. למצוא את עצמי על הרצפה כשהוא מחזיק אותי בכוח וצועק עליי לשתוק וחוסם לי את האף והפה עם היד שלו. 

חששתי לחיי וחשבתי שהוא עומד לחנוק אותי ושיגמר לי האוויר, אני הייתי באימה באותם רגעים ולא ידעתי לאן זה יוביל.

איך אפשר להתנגד לכוח גברי? למה גברים חזקים יותר מנשים? זה לא פייר. הלוואי ויכולתי לתת לו אגרוף מבלי לפחד שהוא ישבור לי את העצמות.

כאב לי נורא. לא חשבתי בחיים שאני שוב אעמוד באותה סיטואציה ש-י' עשה לי, אבל הפעם עם אבא של הילד שלי.

ואתם יודעים למה? כי אמרתי לו שלא מגיע למשפחה שלו שניקח אליהם את הילד ולא נעשה לו ימי כיף בשבת.

המשפחה שלו אף פעם לא באו אלינו, וכשהיינו מבקשים מהם עזרה לפעמים, הם פשוט היו מסרבים. אז באיזשהו שלב הכרחתי אותם בכל שבת להיפגש איתנו (איזו תמימה אני, רק רציתי שתהייה לו משפחה והוא לא יהיה בודד כמוני, הדרך לגהנום סלולה במעשים טובים). אפילו לימדתי אותו את שפת האם שלהם כי הם לא דוברי עברית, רק כדי שלא יהיה נתק. הם הסכימו להיפגש רק בשעות שהם קבעו איתנו מראש, ובנוסף היינו מחוייבים להישאר בבית שלהם עם הילד. ניכור, שלום.

כך חלפו להם 3 שנים. לא לקחנו את הילד לימי כיף כנהוג בימי שבת. התחלתי לשים לב שזה פגע בזמן האיכות המשפחתי של אבא, אמא וילד. 

אז אמרתי לו את האמת בפנים, ממש ברגוע, כי נורא רציתי לשתף מישהו בתחושות שלי. חשבתי שזה יהיה בסדר לשתף מה אני מרגישה, כי בצהריים של אותו לילה הוא אמר לי שאני יכולה תמיד לדבר איתו על הכל ושאני לא צריכה להרגיש בודדה. 

אני רוב הזמן שותקת המון ולא מספרת מה שיושב לי על הלב, אני מתנהלת כרגיל ונפגשת עם כל ההורים בגן של הילד ועושה לילד שלי המון מפגשים חברתיים, אבל תמיד עם חיוך וצחוק והפעלות לכל הילדים. אבל אף פעם לא מעזה לגלות לאף אחד את האמת המרה. לדעתי היחידים שיודעים שמשהו דפוק אצלנו בקטע אלים אלה השכנים שלנו בקומה, שסביר להניח שומעים אותי תמיד צועקת שיעזוב אותי וילך ובוכה.

אתם מכירים את תסמין הגבר המכה? ומכירים את תסמין האישה המוכה? אני שם ותמיד הייתי שם, בין אם זה היה מילולי או פיזי, אף פעם לא הצלחתי לצאת מהמעגל הזה. ותמיד גם נכנסתי למערכות יחסים כאלה, וכל הגברים תמיד היו משקרים לי אינספור שקרים יפים בהתחלה, וכשהייתי מגלה עדיין הייתי נשארת.

המקרה עם הרצח של המנטורית לזוגיות דיאנה זעזע אותי את עמקי נשמתי, לא יכולתי לצאת מיזה כמה ימים. ובכיתי המון, כי הילדים שלה נשארו לבד ובתור אימא אני יודעת כמה קשה זה לילד פתאום שההורה שלו יעלם. אז כשהוא המשיך לקלל ולהשפיל אותי פשוט שתקתי, אני פחדתי שהוא פתאום ירצח אותי מאמצע שום מקום ואז הילד שלי ישאר בלי אימא. והילד שלי קשור אליי ברמות שאתם לא מתארים לעצמכם, תמיד בחיבוקי אצלי בידיים והכי מפונק שיש (אני יודעת שטוענים שזה לא טוב, אבל תבינו אותי, רציתי לתת לו כל מה שלא היה לי אף פעם).

אני תמיד נורא מפחדת שמישהו ירצח אותי, זה פחד שמלווה אותי עוד מהילדות כשאימא שלי הייתה מאיימת עליי שהיא תרצח אותי ומתארת לי איך היא תעשה את זה ואיפה ספציפית היא תדקור אותי ובאיזה חפץ. תמיד פחדתי לישון בלילה שינה עמוקה, למקרה שהיא תחטוף סיבוב ותחליט שבא לה לרצוח אותי, כי אז לא הייתי יכולה להימלט ולהציל את עצמי. ועד היום אני ככה, אני ישנה עם חצי עין פקוחה, תמיד מפחדת (גם מאנשים טובים) שפתאום יקבלו סיבוב, וירצחו אותי. אולי זה משהו שהגיע אליי מגלגול קודם? אולי אני סתם מחפשת תשובות? אולי פשוט אני לא מכירה שום דבר אחר בחיים שלי?

אתם רוצים יותר את האמת? אני אפילו לא יודעת איך לעשות את הצעד הזה של להעלם עם הילד. אני כל כך פוחדת שזה יתהפך עליי, שפתאום ירצו להכניס אותי לכלא על זה שברחתי עם הילד רק כי רציתי להימלט מהבן אדם שאני נמצאת איתו.

ויותר מיזה, אני פוחדת שאם נגיע להסדריי ראייה נגיד, עם עורך דין וכו', שפתאום הוא יחליט להתנקם בי ויעלים את הילד או שיפגע בו. אני כל כך פוחדת, אני בהיסטריה ועולות לי דמעות לעיניים. 

ואין לי חברים בכלל וגם לא חברות, ואין לי למי לפנות שאני סומכת עליו. 

אני מאד פוחדת. אין לי משהו אחר לומר חוץ מפוחדת. ואני מאד עצובה כרגע ומלאה בייאוש.