ראיתי את ספוק. זה היה אמיתי. כולם היו מבוגרים והוא היה צעיר כמו בשנות ה- 60. והיתה שם מודעות. כשאני ישן אני ער, המוח שלי ער, המנגנון מסתובב. מסתובב יותר ממקודם.
הפעם הייתי בפרק של סטר טרק שעוד לא נכתב. זה היה העבר הרחוק, זה היה פריקוול. היינו במשפט, היינו במערה, התפאורה המוזרה התאימה לוולקן. ראיתי את קירק, ראיתי את עצמי. יוזף ברויר חולם סטר טרק, כמה גיקי מצידי. SO בי IT.
הייתי חלק מההסטוריה פתאום. זה המשך של הפוסט הזה. למה?

בתחילת הסמסטר התחלתי קורס של מיומנויות למידה. בהתחלה דיברנו על סוגי אינטיליגנציות.
מתמטית (מספרים), לשונית (שפות), מוסיקלית, מרחבית, רגשית ועוד כמה שאני לא זוכר.
אני מצאתי את עצמי שיש לי אינטליגנציה מוסיקלית, מרחבית ורגשית.
על מוסיקה אני יודע מאז שאני קטן שהאוזן שלי רגישה למדי. על רגשית- פיתחתי אותה. על מרחבית- אני רואה מפות בראש ועוד כל מיני גאדג'טים מגניבים שהמוח שלי מתפעל בו זמנית תוך כדי נהיגה.
עוד אנטליגנציה שאני חושב עליה כרגע בעקבות החלום הזה- אנטליגנציה היסטורית. זה סוג של אנטליגנציה מרחבית אבל לא פיזית כי אם רגשית מנטלית. יש אנשים שקולטים את הפרטים הקטנים וכאלו שמתעסקים רק בתמונה הגדולה. אני אחד של התמונה הגדולה ועזבו אותי מפרטים. בגלל זה אני סוציולוג ולא פסיכולוג.
הבהירות שמוח מקבל, כשהוא קולט את ההקשר ההיסטורי ואת מקומו בסדר הדברים (ועל סדר הדברים- יש או אין- יש ויכוח), היא אותו סוג של שקט פנימי.
בבהירות אין פחד, אבל ברגע שלפני הבהירות יש פחד עצום מפני שמשמעות הדבר להשתחרר ממעצורים, פחדים, סיפורים (כאלו שהם "אמיתיים-שזה-מפחיד") ונקעים של המחשבה שהם בעצמם סוג של בטחונות. תחשבו על זה- הפחדים שלנו מרגיעים אותנו ומאפשרים לנו להשאר במוכר שיצרנו לעצמינו בגיל 4 בפעם הראשונה בה נפגענו. פתאום המציאות מפחידה אותנו כמו אש.
פחד הוא דבר לחוות ולא להמנע.
ברגע שקולטים שהדרך היא להתמזג (לחוות) בדברים שדוחים אותנו ולא להמנע או להדחיק אותם- או אז מגיע השלב הבא ההגיוני- אינטרוספקציה ורטרוספקציה- הסתכלות פנימית על עצמך והסתכלות היסטורית על עצמך מבחוץ- אך בשונה מפעמים קודמות בהם עשיתם את זה- הפעם אתם עומדים במקום שונה- לעשות אינטרו-רטרוספקציה ממקום של הדחקה והימנעות או לעשות את אותה ההסתכלות ממקום של התמזגות וקבלה הם דברים שונים בתכלית. התוצאות שונות, וזה אותו עבר, אבל זה לא אותו עבר כבר.
צורת ההסתכלות על העצמי ועל העבר מתחילות להשתנות, החוויה של איך אני תופס את עצמי משתנה בעקבות זאת, הערפל מתבהר מול העיניים, העבר נפתח ומפסיק להפחיד אותנו- התבגרות אינה עניין של גיל כי אם של נקודת מבט.