בחיים, רק דבר אחר בטוח, מלבד מוות ומיסים: לא משנה כמה קשה תנסה, לא משנה כמה טובות יהיו הכוונות שלך, אתה הולך לעשות טעויות. אתה הולך לפגוע באנשים. אתה הולך להיפגע. ואם אתה אי פעם רוצה להתאושש, יש רק דבר אחד שאתה יכול לבקש...
ערב יום כיפור ובדומה לערב לראש השנה, תחושות מעורבות אצלי בראש ובנפש. אני אמנם לא מגיע מבית דתי אבל לא פעם מצאתי בחגים האלה, החגים הראשונים, איזשוהי הזדמנות באמת להתחיל מחדש ולפתוח דף חדש. זה בעצם לבו של החג הזה ושל התקופה הזאת בכלל. אז ביום כיפור, אנחנו נקראים לעשות חשבון נפש עם עצמנו. לעשות את הבקשה האחרונה, לפנות בפעם האחרונה לאלוהים לפני ש"ספר החיים" נחתם. אנחנו נקראים לעבור ולהתסכל על השנה האחרונה ועל חטאים כאלו או אחרים.. לבקש למחול ולו רק מהאנשים בהם פגענו או לבקש מהם סליחה, אלא בעצם בשביל עצמנו. אנחנו צריכים להבין שמדי פעם, כשמבקשים סליחה, זה לא באמת כדי שהאדם השני יסלח.. זה בשבילך עצמך. אז אני לא מגיע מבית דתי, אבל לא פעם כתבתי וציינתי שבשנים האחרונות, מצאתי לי דוח שיח משל עצמי ומשלי עם אלוהים. לא תמיד הוא מתנהל בקול רם. לעתים זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים. בפיסות של מידע, ברגעי הארה שאני חווה מדי פעם ופעם. כך למעשה, אני מבין שיד אלוהים נוגעת בי גם אם אני לא שומר דת או הולך לבית הכנסת. אפשר וזוהי התובנה הכי גדולה בחיי בעשרים וחמש השנים האחרונות.. יש אלוהים. ובדרכי שלי, אני מדבר איתו.
בראש השנה, מצאתי את עצמי עובר חודש חודש מהשנה האחרונה ומסכם את שלמדתי בכל חודש. מנסה בצורה כזו או אחרת לסגור מעגל, בעיקר עם עצמי. להבין איפה אני עומד רגע לפני שנסגר הספר "שלנו". כמדי שנה, גם השנה הזאת הייתה שנה מעצבת. השאלה שנתקלתי בה היא האם אני חזק מספיק להודות בטעויות שלי, לקחת מהם את הדברים שלא הסתדרו, ללמוד אותם ולעבוד איתם עם מה שעתיד לבוא בשנה הקרובה. לא סתם אומרים "קל יותר להגיד מאשר לעשות".. הכל קל להגיד לעצמך שטעית, שאתה למד מהטעויות.. שאתה מתקדם הלאה ובאמת משתנה ומשתפר. פותח דלת לדברים חדשים שעתידים לבוא. בסופו של יום, זה פשוט עניין של החלטה. פשוט להחליט שזה מה שעושים ופשוט להשתנות. השאר באמת יבוא לבד.. ואם יש דבר נוסף שלמדתי זה שהחיים באמת מזמנים לנו הפתעות ובדיוק כשנדמה לנו שמשהו משתבש או לא הולך, נשלחת אלינו קרן אור.
לא ברור לי למה צריך את יום כיפור כדי לעשות חשבון נפש עם עצמך. אני חושב שאנחנו צריכים להבין ולהפנים שחשבון נפש צריך להיעשות בכל יום. בכל יום שעובר, אתה מתעורר, אתה נושם. אתה חווה. אתה מגלה. אתה לומד. אתה אומר משהו. אתה פוגע. אתה חי. ומבלי משים לב.. תמיד תמצא את עצמך בסוף היום חושב על היום שעבר. בין אם זה במקלחת כשאתה מתנקה פיזית ומוצא את עצמך גם מתנקה נפשית, ובין אם זה ברגע שאתה מניח את הראש על הכרית.. תמיד ירוץ לך בראש תקציר של היום שעבר. העבודה הקשה מסתבר באה בסוף השנה. כשאתה באמת נקרא לסכם את אותם רגעים יומיים ב-25 שעות. מי צריך ורוצה את הברדק הזה בראש? אני בכל אופן, באופן אישי, לא רוצה ולא צריך את הבלאגן הזה בראש שלי. אבל אני בכל זאת מוצא את עצמי מתכנס וחושב. לובש לבן ומכנסי חאקי מגונדרות, "מיטהר" אם תרצו. השנה, גם אם ארצה או לא ארצה, אני אפול.. אני אעשה את חשבון הנפש שלי. השנה, לא אסכם שנה אחת ב-25 שעות. השנה, השנה בה חגגתי וציינתי 25 שנות קיום, אנסה לסכם שנה אחר שנה, שעה אחר שעה. 25 שנים ב-25 שעות של חשבון נפש, רגע לפני שאני פותח את הדלת לעוד רבע של מאה שמי ייתן וצופנת לה רק דברים טובים עבורי ועבור כולנו.
לסלוח ולשכוח. זה מה שאומרים. זאת עצה טובה, אבל לא ממש פרקטית. כשמישהו פוגע בנו, אנחנו רוצים לפגוע בו בחזרה. כשמישהו מטעה אותנו, אנחנו רוצים להיות צודקים. בלי מחילה, לא מפסיקים להתחשבן. פצעים ישנים לא מתרפאים, והכי הרבה שאנחנו יכולים לקוות לו זה שיום אחד, נהיה ברי מזל מספיק כדי לשכוח.
