שוב יעל רנן. אני אומרת לכם, המרצים בסימסטר הזה הופכים לי ת'מוח, במובן הטוב של העניין.
המשכנו לנתח את שלגייה, מאפייני האישיות הנרקסיסטית, איך חיבה יכולה למלא רגשית והערצה היא מקום עקר לגמרי, איך שלגייה והאמא המכשפה הן בעצם ההתגלמות של אותה אישה, בהחלט דברים מרתקים, אבל אז, הו אז, עברנו לנתח את הנסיך.
הנסיך שהתאהב בשלגייה כשהיא קפואה בתוך ארון מתים - פסל יפיפה וקפוא בתצוגה. מה זה אומר עליו, שהוא מתאהב בפריג'ידית שכל מה שהוא יודע עליה זה שהיא יפה ונסיכה? איזה חיים צפויים להם? תהיה ביניהם אינטימיות אמיתית? השאלות אכן היו הרות גורל, אבל אז היא הגיעה לספר של שני מטפלים אמריקאיים, שבדקו באילו גורמים חייבת להיות התאמה מושלמת כדי שזוג יוכל להיווצר.
אני מניחה שכל קוראיי המסורים מכירים את תאוריית היחסים המאוזנים בצורה מושלמת שלי, לא שאני המצאתי אותה, חו"ח, אבל אני עוסקת זה זמן מה בפיתוחה (לינק לטובת אלה שאינם מכירים, ותתביישו לכם!), אבל המטפלים האלה מנו כמה גורמים שאם הם לא מתואמים לגמרי, זוג פשוט לא יווצר, וכדי לא להחזיק אתכם במתח, הרי הם:
1. מידת הבגרות הנפשית.
2. הכישרון לאינטימיות.
3. מידת הסובלנות לכעס.
4. טמפרטורה מינית.
5. היכולת להיות ספונטניים או ישרים.
6. מידת החומרה של הבעיות אותן מביאים לזוגיות.
אני בשלב הזה נתקפתי אימה ממה שהרשימה הזו אומרת עלי ורצתי לבכות בשירותים, בינתיים הכיתה התחילה להתקומם, שמה פתאום, כולנו מכירים זוגות שבהם האישה היא מלאך סבלני והגבר מפלצת, או שהגבר חרמן אש והאישה פריג'ידית, או להפך, ויעל הניפה את אצבעה הדקיקה ואמרה: "אין מקריות בדברים האלה! הדבר היחיד שמקרי בהיכרות הוא הדייט הראשון, כל מה שקורה משם והלאה הוא בחירה".
ואני, לא נותר לי אלא להתבייש בעצמי, ולהתנחם במשפט שאחד המטפלים אומר בספר למטופלת שאומרת לו שהיא מרגישה כאילו היא נופלת לתהום, "זה לא נורא ליפול לתהום, כי שם למטה את מחכה לעצמך כדי לתפוס אותך".
ומשהו קצת מבהיל: הנשים שאני הכי מעריצה ויתרו על זוגיות במובן המקובל וחלקן גם על משפחה. אני לא רוצה ככה, אני רוצה את כל החבילה, גם אהבה וגם ילדים. בסדר?
בחיי שאני מאוכזבת מכם, התחייבתי לפרוייקט של מילים אחרונות מוצלחות, זה החזיק בקושי יום, ואף אחד לא בא לתבוע את עלבונן של המילים האחרונות?
אז הנה, מילותיו האחרונות של פאנצ'ו וילה:
"Don't let it end like this. Tell them I said something."