לא דיברנו עוד על אהבה
נכתב ב21/2/2006 20:46

(למעשה - כן דיברנו, רק מזוית שונה).

שוב בהשפעת הספר, הפעם הכריכה עליה כתוב "רומן כובש על ניצחון האהבה את הזמן", לא יודעת למה אבל התחלתי לחשוב על הדמויות, לו הן היו אנשים אמיתיים הם בוודאי לא היו חושבים על החיים שלהם כעל ניצחון האהבה, הם פשוט היו חיים אותם, שונים ומוזרים כפי שהם, נאחזים האחד בשני ואוהבים זה את זה, בלי לחשוב יותר מידי על שונותה של אהבתם.

כתבתי למעלה של' (וגם אחרים) אומרים שאני חיה חיים של דמות מספר, ואני מניחה שללא מעט אנשים מהצד אנחנו יכולים להיראות כסוג של ניצחון אהבה, בכ"ז הוא קיבוצניק אתאיסט, אני דתיה חממתית, היו לנו הרבה הבדלים להתגבר עליהם, קשיים וצרות אופקים (של המשפחה והסביבה, לא כ"כ שלנו, למרות שגם אנחנו פה ושם למדנו עם השנים להסתכל על דברים בצורה שונה), אנשים שמכירים אותנו לראשונה פוערים זוג עיניים שכבר נמאסו עליי לחלוטין, אנשים ששומעים קצת פרטים משליכים עלינו את תקוותיהם לאהבה נצחית שמנצחת הכל, וזה לא שהיא לא מנצחת, אחרת לא היינו פה, אבל ביום יום אנחנו לא חיים את ניצחונה של האהבה, אנחנו חיים את החיים עצמם, כמו כל זוג אחר, והרי לכל זוג יש את המשברים שלו, את המכשולים שלו, את המיוחדות שלו, וככה גם אנחנו, רק שאלו שלנו הם יותר נדירים, לאו דווקא יותר קשים או קלים או משהו, ביום יום גם לנו יש ריבים וקשיים, ואין תחושה שאומרת "התגברנו על כל כך הרבה, מה הבעיה להתגבר על המכשולון הזה", המכשולים הפשוטים נראים לעיתים יותר קשים לחצייה ממכשול הדת, אולי בגלל שעליו התגברנו כבר די ממזמן ואולי בגלל שהוא מפורק למליוני מכשולים קטנים, איכשהו השוני שלנו בשימוש במילים (ותרשו לי לא לפרט כרגע את הכוונה, אולי בפעם אחרת) נראה לי יותר דרמטי מהשוני הפוליטי או האמוני, אפשר גם לומר שהאהבה אולי מנצחת את המלחמה אבל חלק מהקרבות עדיין מרים וכואבים.

הסתפרתי
נכתב ב18/2/2006 19:51

קצר למדי, קצת מתחת לאוזניים, אחרי שנה ומשהו שחשבתי ששאיפת חיי היא להאריך, מסתבר שטעיתי, כי זו הפעם הראשונה שאני מייד מאושרת עם שינוי דרמטי בשיער, מצחיק איך לפעמים אין לנו מושג מה אנחנו באמת צריכים...

***************************

קראתי השבת את "אשתו של הנוסע בזמן", נתחיל מהעובדה שהוא מומלץ בטירוף (אלא אם אתם שונאים סיפורים שלא יכולים לקרות במציאות, כמו אמא שלי, למשל), לא הנחתי אותו מהיד עד לסיום, הרעיון מעולה - בחור שנוסע בזמן ללא שליטה, רגע אחד הוא פה ובמשנהו הוא אי שם קדימה או אחורה בזמן, עד חמישים שנה לכל כיוון, הוא מגיע תמיד עירום ואף פעם לא יודע מתי הוא יחזור לזמן ההווה שלו, הספר הוא עליו ועל אשתו שהכירה אותו לראשונה עוד כשהיא היתה ילדה והוא נסע אליה בזמן כמבוגר שכבר נשוי לה, הוא הכיר אותה לראשונה כשהוא בן 28 והיא בת 20, לפני שהוא נסע אליה בזמן אי פעם (מבחינתו), נשמע מסובך אבל הספר בנוי יפה, על שני הקולות שלהם, ואין בו כמעט מקומות שחסרה לי יד עורכת (במקור או בתרגום) וזה כשאני קטנונית ספרים ידועה. הפאק העיקרי מבחינתי הוא הכתיבה בזמן הווה, אני שונאת ספרים שכתובים בהווה, מעדיפה "הלכתי" או "הוא הלך" על פני "אני הולכת", אבל איכשהו עם כל בלבולי הזמן של הספר זמן ההווה בו הוא כתוב הפריע לי פחות מבדר"כ.

מה שיותר חשוב זו ההזדהות שהיתה לי עם הגיבורה, היא אף פעם לא יודעת מתי בעלה ייעלם, לכמה זמן ובאיזה מצב הוא יחזור, אחד הדברים שמשפיעים על הנסיעה שלו זה מתח כך שבתקופות קשות שלהם הוא נעלם לעיתים קרובות יותר, והכי הם לחוצים לקראת החתונה שלהם - שהוא ייעלם לפני הטקס או תוך כדי לעיני כולם.

אני לא זוכרת אם הזכרתי את זה (נדמה לי שבפוסט אחד כן) אבל גזר סובל ממגרנות מאז היותו ילד, ויש תקופות שהוא חוטף אותן בצרורות (לאחרונה למשל הן מגיעות כמעט בכל סופ"ש, בכלל יש להן נטיה לחופשות וסופ"שים, לא רק אצל גזר אלא בכללי), לחץ ומתח נפשי משפיעים, אבל גם חום ורוגע, בקיצור - אף פעם אי אפשר לדעת מתי הן תבואנה, לכמה זמן ובאיזו חומרה, איזה פעילות ותוכניות נפסיד, ולקראת החתונה שלנו זו היתה החרדה העיקרית שלי - שאת רוב הערב אני אבלה לבד מכיוון שגזר יישכב בחדר חשוך ויחכה שייגמר ההתקף, ולכן המצב של אשתו של הנוסע בזמן מוכר לי במובן מסויים, האיר לי את החיים האישיים שלי בצורה שונה.

יש שלב שאבא של הנוסע בזמן שואל את אשתו (שהיא עדיין ארוסתו בשלב הזה) אם עדיפים רגעים קצרים של אושר בחיים על פני חיים שלמים בלי אושר, והיא עונה (מתוך נסיונה כילדה שאחת לכמה זמן מבקר אותה בעלה לעתיד לזמן קצר או ארוך) שעדיף אושר, גם קצר, "מוטב לאהוב ולאבד מלא לאהוב כלל" כמו שאומר תרגום הפתגם, בזווית אחרת זו המנטרה שאני משננת לעצמי כשגזר חוטף התקף, כמו בספר של דיק פרינס (אני לא בטוחה שככה קוראים לסופר, לא קראתי ספרים שלו כבר עשור, הוא תמיד כותב על מירוצי סוסים ואלו תמיד ספרי מתח) שהגיבורה צריכה להחליט אם לקבל את הגבר שלה עם החרדות שעבודתו כרכב במירוצי סוסים (ג'וקי?) גורמת לה או לוותר עליו, והיא מבינה בשיחה עם אישה אחרת במצבה שעדיף אהבה עם חרדות מלוותר על האהבה בכלל, זה מה שמחזיק אותי ברגעי התסכול שנגרמים לא פעם משינויי תוכניות, עדיף לחיות עם גזר עם והמיגרנות מלחיות בלעדיו ובלעדיהן.