בשורה טובה, בשורה רעה
נכתב ב21/7/2004 18:13

הייתי בועדת לימודים

אי אפשר לדעת בנתיים מה יקרה

מה שבטוח - בלי עבודה לשאר השבוע לא יאשרו לי ימי לימודים.

הרי לכם הגיון קיבוצי - לא בטוח שתהיה לי בכלל עבודה בעוד חודש, אבל להוציא אותי לחצי שבוע של לימודים בלי עבודה זה מעשה שלא ייעשה, עדיף ששבוע שלם אהיה בבית, אה?

בשורה "רעה":

אין מצב שירצו אותי בחינוך בשנה הבאה.

לכאורה היא לא רעה, כי באמת ששבעתי מלהיות שם.

ובאמת שנחמד שאחרי שנה שלמה מאמינים לי כשאני אומרת שזה לא יילך, שזה לא מתאים, שזה לא עניין של להתרגל אלא חוסר התאמה.

אבל למעשה זה לא שוס גדול.

קודם כל כי אין כפי הנראה עבודות אחרות בקיבוץ

ודבר שני כי למעשה לא באמת נתנו לי אופציה, זרקו אותי בבית ילדים מאוד מסויים, עם גרגמל שממש הקשתה עליי, ועם גיל שממש לא מתאים לי, ומסרבים בתוקף לתת לי לנסות גיל אחר "כי אם לא הסתדרת בגיל הרך לא תסתדרי בכלל בכלל בגיל הבוגר", הגיוני מאוד, להסיק מכשלון במקום בו לא התאמתי על יכולת התאמה במקום שונה, מאוד הגיוני.

קיויתי מאוד שאולי יתנו לי להשלים חצי שבוע עבודה עם מישהי מהחינוך שגם לומדת

אבל לא היה עם ועל מה לדבר

אז זה סגור

ובלי למצוא עבודה לחלק מהשבוע אין, כאמור, מצב שיאשרו לי לימודים.

נו

נראה מה יהיה לרכזת כח האדם להגיד

(ניחוש שלי - שומדבר, היא הבנאדם הכי לא נכון לתפקיד והיא נמצאת באחד המקומות היותר חשובים בקיבוץ, מעצבן לאללה).

חדשות טובות (יחסית):

אישרו לי תוספת לתקציב בשל העובדה שאני לא אוכלת כשר.

רטרואקטיבית אני אקבל את הכסף מחודש פברואר, שזו הפעם הראשונה שישבתי עם המזכיר על הנושא.

מעשית העברתי את השאלה בנושא למזכיר דרך כל מיני ועדות שלכאורה היו אמורות לטפל בזה, עוד בספטמבר

ואני מועמדת כבר מיולי

מה שאומר שאת כל החודשים מיולי ועד פברואר (7 במספר) אני לא אקבל, שזה די חצוף, מה? בחודשים האלה צמתי ולא אכלתי בכלל?

אבל לפחות אני אקבל

ולפחות חלק גם רטרואקטיבי

עכשיו רק נותר לגלות באיזה סכום מגוחך מדובר (הימור שלי: 100-150 ש"ח, שזה אמור לכאורה לכסות לי הוצאות של ארוחות צהריים ושבת בערב של חודש שלם, כלומר כ34 ארוחות רציניות, בערך 5 ש"ח לארוחה אם זה באמת יהיה 150 ש"ח, סכום סביר, לא?)

אה

ואנחנו במינוס אדיר בבנק

ביקשנו חופש לעוד כשבועיים, לא ברור ממה נממן אותו

מצחיק
נכתב ב7/6/2004 17:06

אתמול רציתי לספר לכם על הנינוחות שיש בלהיות בקיבוץ, על חוסר הרדיפה, על האפשרות לקחת פסק זמן כל יום סתם ככה, על הטבע וכאלה.

והיום?

היום חסרות לי פתאום האפשרויות שיש בעיר גדולה, השוטטות בין חנויות שינקין, חסר לי קניון ענק, פאב / בית קפה שכונתי, עיר שאפשר למצוא בה הכל.

לא רע פה, זה חור אבל בעצם זה רק שעה מהמרכז, במרחק 5 דקות יש עיר שיש בה בית קפה אחד חצי-שווה, וכמה סופר-סנטרים ודומיהם, וסטימצקי וכמה מזנוני מזון מהיר, וסינמטק שווה, ושוק ושתיים וחצי חנויות בגדים, ומקווה, במרחק 10 דקות יש עיר עם שלושה קניונים קטנים (אבל לא יותר מידי), וים, וכמה מסעדות באמת טובות (בכל קנה מידה), וקפולסקי (או שמא זה אפרופו?), ושני בתי קולנוע, ובמרחק יריקה יש כמה וכמה משתלות, ומרכז קניות בכלל לא רע במרחק רבע שעה, וחצי שעה בערך מפה יש שתי ערים ממש ראשיות.

ובכ"ז, לשוק בצלאל שבמרכז ת"א אני לא יכולה להגיע בלי לקחת יום חופש, או לפחות כמה שעות, וכל נסיעה הביתה מלווה בחישובי כספים והוצאות, לכל חתונה / שמחה שאנחנו מגיעים אליה מקבלים אותי בהשתאות על ה"מאמץ" שעשיתי אנשים שבגלל פקקים נוסעים לא פחות זמן.

יש רגעים שממש טוב לי פה

יש רגעים שהרבה הרבה פחות

ואני לא יודעת אפילו לשים אצבע על הסיבה לטוב ולרע.