כנראה שתקתי יותר מידי
נכתב ב21/7/2004 18:22

כי פתאום יש התפרצות אדירה.

ממש כאב לי היום בשיחה אצל רכזת החינוך

היא היתה הכי הוגנת איתי שאפשר, לא היא הכאיבה

אבל חלק מהדברים שהיא אמרה הכאיבו

היה לי קשה מאוד להבין מה בעצם כ"כ כואב.

חלק מהתשובה מצאתי אצל אמל"ש, פה.

מעולם לא נכשלתי עד כדי כך בעבר, למצב שלא נותנים לי צ'אנס נוסף וזה לא בגלל נסיבות חיצוניות כמו פרוייקט שנגמר ומחלות היסטריות, פעם ראשונה שפוסלים אותי.

קיבלתי גם הרבה מילות הערכה בשיחה הזו, על הרצון והמוטיבציה, על כושר ההשרדות, על איך שניהלתי למופת חודשיים את הגן כשחדחתול עברה את התאונה, על כושר הסיבולת ועל הרצון והנסיון.

אבל עדיין, לא נותנים לי צ'אנס להוכיח.

על השיחה הראשונה אמרתי "אין לי את הסבלנות שצריך בשביל לעבוד עם ילדים בגיל הזה, אני צריכה גיל יותר בוגר"

לכל בוגרת צבא נותנים פה קבוצה בוגרת, על סמך מה? על סמך העובדה שהיא בוגרת המערכת בעצמה ולכן לכאורה בעלת נסיון, על סמך העבודות של הילדות בחופשות בבתי הילדים השונים כאילו הדרישות זהות, על סמך זה מניחים שהן יצליחו.

על סמך זה שאני לא הצלחתי בגן מניחים שלא אצליח עם גיל יותר בוגר, סוף יסודי-חט"ב, למשל

לילדון בן 22 שעבד עד היום בעיקר ברפת נתנו את הקבוצה הזו

לי לא.

שנה שלמה דופקים לי למוח שאם רק אתן לזה עוד זמן זה יילך, אני אשתלב

עכשיו אומרים בפה מלא שצדקתי

אבל מסרבים לחשוב שאולי אני גם צודקת באיפה אני כן אתאים ולא רק באיפה לא אתאים

וזה מרגיז

וגם מעצבן להיכשל

אני לא רגילה להיכשל, למרות שהיה לי ידוע מראש ולאורך כל השנה שזה לא זה.

הדבר השני זה הביקורות

מסתבר שבשבועיים האחרונים כל מיני נשמות טובות והורים באו לרכזת עם טענות על היחס שלי לילדים

איש מהם לא הזדהה בשם, מלבד אחת שגם באה אליי (אמא של אחת הילדות בגן)

לא יודעת מה בדיוק הם אמרו לה, הדוגמאות שהיא אמרה לי היו ממש לא נכונות (מלבד אחת)

אני לא מרגישה שאני חסרת סבלנות ורסן באופן מיוחד לאחרונה, וזה מפחיד, מאוד, מפחיד אותי איך אני אהיה לילדים שאולי אי פעם יהיו לי, אבל יותר מזה מפחיד אותי שאנשים שצוחקים איתי ונחמדים אליי אח"כ הולכים לרכזת חינוך, שהם לא באים אליי, היה לי מאוד מאוד לא נעים עם האמא שכן באה אליי אבל זה הרבה יותר לא נעים לקבל הערות כלליות כאלה שאני אפילו לא יודעת לשייך אותן לסיטואציה ולחשוב אם באמת הגזמתי או שמישהו נכנס באמצע ולא הבין.

וזה לא הכל

הרכזת טוענת שהבנות שעובדות בגן מרגישות שאני מעבידה אותן יותר מידי

לא שהן עובדות איתי אלא עובדות בשבילי

וזה כבר ממש לא ברור לי

וגם מעליב

כי עם שתיים מתוכן אני מרגישה ממש אחוקית

וכשאני מבקשת שהן תעשינה משהו זה בנחמדות, וב"אם תוכלי" ו"אם יהיה לך זמן"

השלישית בקושי היתה, ואותה לא אהבתי

אבל ממש ממש לא העבדתי אותה

הן שם כדי לעזור בנקיונות וכאלה, וזה מה שהן עושות

אני לא יושבת רגל על רגל והן עובדות

בכלל זה מוזר

כי זו שעובדת הכי הרבה, אני יודעת שהיא לא מדברת עם רכזת החינוך

עקרונית היא יכלה להעביר את המסר דרך המטפלות שלה

אבל איכשהו כל הסיפור נשמע לי ממש ממש מוזר

או שהרכזת התבלבלה וטעתה

זה קרה לה בעבר לא פעם ולא פעמיים

כך או אחרת

עד היום חשבתי שאנחנו מסתדרות מצויין וכיף להן בגן (עד כמה שיכול להיות כיף כשאת בוגרת כיתה ט' וצריכה לעבוד 30 ימים במהלך החופשה שלך)

עכשיו אני כבר ממש ממש לא יודעת

מחר אני הולכת לעמוד מולן

ומה?

להמשיך לצחוק ולהתבדח כשאני יודעת (או חושבת שיודעת) שהן רואות בי נוגשת עבדים?

אוף

חזרתי לעבוד
נכתב ב15/7/2004 12:37

עדיין מרגישה רע

ולכל הרוחות, זה לא עבודה שאפשר לחפף בה, כשילד בוכה את מתכופפת ומרימה אותו, אי אפשר להגיד לילד בוכה "מצטערת, כל התכופפות מביאה פירוץ שיעול בן דקות", הוא צריך יד לא הסבר.

אבל אין ברירה.

חדחתול נסעה לה לאילת עד יום שני

ומישהו צריך להיות בגן

והמישהו הזה הוא אני

עכשיו הפסקה, בימים שחדחתול איננה ההפסקה מוקדמת כי מי שבא במקומה זה תמיד אנשים שמסיימים בשתיים, שזו השעה בה אני בדר"כ הולכת להפסקה.

משתיים אני לבד עם הילדים

טוב, לא נורא, הביאו אתמול מליון קלטות וידאו חדשות (שני ההורים של דרדסינדרלה עוברים דירה, כל אחד בנפרד, ושניהם מנחיתים על הגן מליוני דברים, סבבה), כך שאני אשים מולם איזו קלטת וזהו

שיהיה לכם יום פחות חם.