שידור חוזר
נכתב ב26/11/2003 19:12

ביום ראשון היה לי ראש נקי, אפילו ביצה אחת לא נמצאה.

אתמול נמצאו שלוש כינים בוגרות על ראשי.

היום נשברתי, השארתי את דרדסיבוכית בגן וסירקתי את ראשה, הוצאתי כשלושים כינים בוגרות, בבית החליפו לה מצעים, וגם בגן נחליף לה מחר לפני השינה, כולי תקווה שזה יועיל, גם לדרדשיפוטית יש כינים, מקווה שגרגמל תאיים על אמא שלה, ושאמא של דרדסיבוכית תעשה לה טיפול רציני ברגע שהיא תחזור מחו"ל (עוד שבוע).

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היום ישבתי עם אחד האנשים של ועדת כח אדם, בכיתי לו (כמעט פיזית, יצאתי עם דמעות בעיניים, אני מקווה שהוא לא הרגיש) על העבודה, על הבעתיות הפיזית, הדתית, הנפשית, הריגשית, ועוד ועוד, מקווה שהמסר הועבר ועוד יותר מקווה שהמסר יועבר, אני לא תולה בו המון תקוות, אבל כרגע הוא אחת האופציות הבודדות שלי להצליח בלי לעורר מהומה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כל יום נראה לי שהפעם אני מתפוצצת סופית, בנתיים אני עוד שורדת, אבל זה רק מגדיל בקרבי את החשש מההתפוצצות הגדולה, יש רגעים שאני רחוקה מרחק אפסי מלהחטיף לילד סטירה, סתם כי הוא עולה לי על כל העצבים עכשיו (הנה, אמרתי את זה, בטח מספר המגיבים שלי יירד לאפס עכשיו), עד היום עצרתי, אבל מה יהיה מחר???

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כל יום הלב שלי מקבל עטיפה נוספת של קשיחות, כמו שומן קטלני הן עוטפות את הלב שלי וגורמות לו להיות רע, אדיש, כועס, מתעלל, הרגעים בהם הילדים חודרים את העטיפות האלה הולכים ומתמעטים, הולכים ומתקצרים, רק דרדסיבוכית עוד מצליחה, ודווקא כלפיה אני חייבת להיות קשוחה לא פעם לטובתה-היא, אני לא מבינה איך אנשים שורדים עבודה שכזו וחוזרים הביתה לילדים שלהם ואוהבים אותם עד כלות, ומפנקים אותם ומעניקים להם הכל, אחרי שיום שלם בגן הם היו רק עסוקים בלדאוג שהילדים יעשו הכל לפי הספר כאילו הם יצאו כולם מאותו בית-החרושת, לא מבינה איך לא לוקחים עבודה שכזו לריאות, איך שולחים אח"כ ילד לגן, אחרי שיודעים מה עובר עליו שם יום יום, לא מבינה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ובאותו הנושא - אצל אביבה, התייחסות יותר מעמיקה עוד תגיע.

מה אעשה כשאהיה גדולה?
נכתב ב22/11/2003 21:36

כשהגיע הזמן להחליט מה אני הולכת ללמוד, ישבתי עם ידיעון האוניברסיטה (בזמנו הייתי מאוד הולכת בתלם, אז היה לי ברור שאני לומדת בבר-אילן), ועברתי על כל הדפים, סימנתי באוזני חמור את כל התחומים שמצאו חן בעיניי ואח"כ עברתי רק עליהם, ככה גיבשתי את המסלול המועדף עליי, וגם שתי חלופות, ושלחתי, למזלי התקבלתי לעדיפות הראשונה.

כשסיימתי את האוניברסיטה התחלתי לחפש עבודה, היתה לי העדפה לגבי תחום התכנות הרצוי, אבל הייתי מוכנה לקחת הכל, לקח לי המון זמן למצוא, גם בגלל שיש שנים בהן יש עודף סטודנטים חסרי ניסיון בשוק, גם בגלל שהמחלה של אמא גרמה לי להתעסק עם דברים אחרים ולהזניח את החיפוש, בכל מקרה, כך או אחרת, כשכבר התחלתי להתייאש, מצאתי עבודה בחברה תל-אביבית בדיוק בתחום שחיפשתי.

עבדתי שם עשרה חודשים, ועזבתי, נמאס היה לי שעושים המון כסף על חשבוני ומתייחסים אליי כאל שפחה, היה לי טוב שם מקצועית, מתקדמים המון המון כשעובדים 12 שעות ביממה ממוצעת, והיו פרוייקטי שניהלתי בעצמי, עבדתי מול לקוחות, הייתי ראש גדול ונתנו לי אחריות בהתאם.

עזבתי, במשך שבועיים-שלושה הייתי בארבע ראיונות ביום (ותודה להוריי שנתנו לי את האוטו באופן כמעט קבוע באותו הזמן, כשבכלל לא גרתי בבית), ומצאתי את החברה המושלמת, גם שילמו לי הרבה יותר (150% מהשכר הקודם), גם נתנו לי את כל התנאים שהיו מקובלים אז בשוק, גם הוסיפו מכונית, וגם הרגשתי שיש מולי בני אדם.

עבדתי שם על שלושה פרוייקטים במשך השנה+ שעבדתי שם, האחרון שבהם היה בתחום תכנותי שונה, אבל זה בסדר, נחמד מאוד לגוון, ללמוד, להתפתח, באחרון גם נותר מצב בו שוב ה"ראש הגדול" שלי היה נחוץ, וקיבלתי אחריות גדולה, אהבתי את זה מאוד, ולראשונה התחלתי לחשוב על קריירה של ראש צוות ולא רק של מתכנתת.

אבל אז בא הבום הגדול, ובמקביל גם הגוף שלי קרס, שלושה שבועות בקושי יכולתי לצאת מהמיטה, היה די סיוטי, אבל זה גם גרם לי להבין שעבדתי ונסעתי ולא היה לי זמן לעצמי, "פיציתי" על זה בהרבה ארוחות בחוץ ובילויים חולפים, אבל ת'כלס שיעבדתי את הגוף לעבודה, וזה לא המטרה שלי בחיים.

אחרי שפיטרו אותי משם (הסיבה הרישמית היתה ההעדרות הרבה מהעבודה וחוסר ההודעה בזמן (לכי תודיעי בזמן שאת לא מגיעה היום כשלא היית מצליחה לקום לפני 11, אבל במבט לאחור הם פטרו באותה התקופה 90% מהמחלקה שלי) הייתי חודשיים בבית, לא חתמתי, לא היה לי נעים, ועדיין היה לי מספיק כדי לחיות, השקעתי בהרבה דברים שקשורים אליי, וחיפשתי עבודה בלי לחץ.

העבודה האחרונה היתה בחברה outsourcing, מקום מגעיל שעושה לי רע רק לחשוב עליו, אז לא נאריך, העבודה עצמה היתה במקום שאין לו קשר למחשבים, ואני באתי לשם לצורך פרוייקט מסויים, הייתי לבד, לחלוטין, היה לי בוס וכל זה, אבל לא היה אף אחד שמבין בתכנות שהייתי צריכה לעשות, אף אחד שיכוון, כלום.

אז גיליתי שזה לא מתאים לי, עבודה לבד, שאני צריכה צוות איתי, שאני צריכה בוס על הראש, שאני לא רוצה לנהל אנשים שאני לא מכירה (עד כה צמחתי לניהול צוות אחרי שעבדתי עם האנשים האלה מבפנים, פה הונחתתי מבחוץ על אנשים שלא הכרתי והייתי אמורה לנהל אותם), ידעתי שהעבודה היא לא מה שמתאים לי כבר אחרי שבועיים, אבל המצב היה רע, וחשבתי שלעזוב עכשיו לא יהיה חכם.

בדיעבד זה כן היה חכם, כי המצב מאז רק התדרדר, ואני ממילא פוטרתי אחרי 7 חודשים כי הפרוייקט בוטל, ועליתי יותר מידי כסף, ולא הוכחתי כזו יעילות, אז הם לא מצאו לנכון להחזיק אותי למשהו אחר.

ישבתי המון בבית, הפעם כבר כן חתמתי אבטלה, עד שמיציתי אותה, ואז אבטחת הכנסה, ואז התחיל קורס מטעם הלשכה, במשהו שהיה פשוט הרע במיעוטו, אבל לא חשבתי באמת שאעסוק בהדרכת מחשבים (היו לי לרגעים פנטזיות, אבל קצרות, היום אני חושבת שאולי עשיתי טעות גדולה), הקורס היה חמישה חודשים, לפניו ישבתי בבית חצי שנה, ואחריו עוד חצי שנה, במהלך הקורס התארסתי והתחתנתי, בסוף לא סיימתי אותו ממש, לא היה לי כח להתעסק עם המבחן האחרון, והסטאז', רגע אחרי החתונה, טיפשי מאוד מצידי, אני יודעת (וגם הפסדתי חודש שיכולתי עדיין לקבל בו כסף).

המשכתי לחפש, ולרגע היה לי סיכוי, חבר אינטרנטי ותיק הזמין אותי לראיון, נתן לי ספר ללמוד ממנו שפה חדשה בתחום, ולחזור עוד ארבעה ימים להיבחן, ואז, בנסיונות ללמוד, קלטתי שזה לא זה, התנתקתי מידי, התרחקתי מידי, החיים שלי מלאים מכדי לרצות לעבוד 10+ שעות ביום, זה כבר לא מה שבאמת מאתגר אותי.

אז הנה, אני פה, מטפלת שלישית בגן, וגם זה לא מה שאני רוצה, לא לעבוד עם ילדים, זה לא אני, לא עם גילאים נמוכים, בכל מקרה, ייתכן שהייתי יכולה להיות מדריכה של קבוצה בוגרת, אבל לא יתנו לי, לא פה, לא כרגע.

כשהתחלתי בגן היתה לי מחשבה על שנה או שתיים של הפסקה, של יציאה מהמירוץ, כל היתרונות שבחיים במקום קטן בו לא משנה כמה אתה מרוויח - ממילא התקציב של כולם זהה, מחשבה על התכנסות מחודשת ולמידת מקצוע חדש, תוך כדי עבודה שאינה מצריכה מאמץ.

יש רק שתי בעיות עם המחשבה הזו:

1. העבודה הזו כן מצריכה ממני מאמץ, יותר ממה שביכולתי לתת.

2. אין לי מושג איזה מקצוע חדש לרכוש.

חשבתי על עריכה, אני הרי אוהבת ספרים, לקרוא, לנתח, הכל, יש לי תואר שיתאים להמשך לימודים שכזה, אבל הצד הלשוני של הנושא מרתיע אותי, אני צריכה לחשוב חמש פעמים על כל משפט בו מופיע מספר (למשל על "חמש פעמים" הייתי צריכה לחשוב), ולא נראה לי שאפשר להיות עורכת בקיאות כל כך ירודה בלשון.

חשבתי על עיצוב פנים, אבל עמוק בפנים אני יודעת שזה רק תחביב של עיצוב הבית, לא ממש משהו שאוכל לעשות ממנו קריירה.

הלכתי אפילו לייעוץ בלשכה כשעוד קיבלתי דמי אבטלה, אבל לא הגעתי לתובנות רבות.

פעם הציעו לי ראיון לתפקיד חיי, רציתי מאוד, אבל מעבר לראיון בסיסי לא קראו לי שוב, הבחורה שקיבלה את תפקיד חיי נמצאת פה, בישרא, ואני בושה להודות אבל עד היום קשה לי לסמפט אותה, היא יושבת במקום שראיתי כשלי.

אז ככה:

מחופשת עבודה שדורשת הפעלת מח, ראש גדול, יצירתיות, ועבודה עם אנשים, יש למישהו רעיונות?