במיוחד למוצאי כיפור - חרטה
נכתב ב7/10/2003 17:10

פרוייקט הרגשות, הרגש הקודם - פחד.
 
יום כיפור הוא זמן של חרטה, אתה מתוודה על חטאיך, מבקש סליחה מכל העולם ומבוראו, מחליט החלטות חדשות ושונות לשנה החדשה, בקיצור - מתחרט על כל מה שעברת ומקווה להצליח יותר בשנה הבאה.
 
דבר ראשון פותחים ב"כל נדרי" שבעצם אומר "כל מה שהבטחתי לעצמי ולא קיימתי - בטל ומבוטל, דף חלק", הסיבה (כמו שאמר לי פעם רב שהוא גם קרוב משפחה) היא שאם אנחנו לא עומדים בהבטחות לעצמנו קל וחומר שלא נעמוד בהבטחות לאחרים, אז קודם כל דואגים ליישר קו עם עצמך.
 
אח"כ פונים לכל מה שעשינו לאחרים, ורק לבסוף מבקשים מחילה מאת האל שלמעלה.
 
אז הנה, חרטות עצמיות מלוא החופן, בתקווה לשנה בה אצליח יותר לממש את עצמי:
 
אני מתחרטת על כל מיני קורסים שלא הלכתי ללמוד, בפעם הבאה לא אעשה שיקולי מחיר מול תועלת, אלא אלך ואעשיר את עצמי בתחומים המעניינים אותי, כי זו הדרך היחידה להתקדם בחיים האלה.
 
אני מתחרטת על אי-ההבנות הקטנות שהן המקור לרוב הריבים, הכעסים והסכסוכים עם בנזוגי, אם התגברנו על הפקת החתונה אין סיבה שלא נתגבר על כל הקשיים הקטנים שמציבים בפנינו החיים.
 
אני מתחרטת על הריב המטופש עם גיסתי, ואעשה הכל לשנות אותו, כל עוד זה לא כולל השפלה עצמית שממילא לא תפיק שולם אמיתי.
 
אני מתחרטת על הרבה דברים שקרו או לא קרו במהלך החתונה, אבל בעיקר על חוסר הסובלנות שלי כלפי צרכיהם של האחרים, רק ממבט לאחור אני מבינה שעם כל הכבוד היום הזה היה שייך גם להורינו ולא רק לנו (גם בגלל שהם בעצם מימנו את הרוב).
 
אני מחרטת על הרבה כספים שבזבזתי סתם כך, הגיע הזמן לדעת לשלוט בארנק.
 
אני מתחרטת על כל פעם שהשאלתי ספר ועשיתי בלגנים בהחזרתו, עושה רושם שיש לי איזו בעיה עם זה, אז אנא - אל תשאילו לי ספרים (אלא אם אתם רואים אותי על בסיס קבוע של פעם בחודש לפחות).
 
אני מתחרטת על שלא סיימתי את הלימודים שמשרד העבודה נתן לי, ביישנות ועצלות שלולא הם אולי היתה לי היום עבודה ראויה יותר מ"מטפלת סוג ב'" כמו שהגננת הגדירה אותי באדיבותה כי רבה.
 
אני מתחרטת על כל פעם שלא הלכתי עם האינסטינקטים שלי.
 
אני מתחרטת על השגרה, על חוסר ההצלחה שלנו גם כיום לצאת ממנה, למרות שאין לנו ילדים או משרות תובעניות מידי.
 
אני מתחרטת על כל פעם שלא אמרתי "לא" מספיק תקיף וברור, על כל טלפון שלא הרמתי לפ' בשעת צרתה, ובכלל על טלפונים שלא הורמו, על חברויות שאני נותנת להן לחמוק מבין האצבעות למרות הרצון לשמור עליהן.
 
וחרטה אחת, אחרונה, על שהסכמתי לגור פה בקיבוץ, ועכשיו לא נותר לי אלא לאכול את אשר בישלתי.
 
 שמור   בטל

לא, לא שכחתי את פרוייקט הרגשות, והיום - פחד
נכתב ב3/10/2003 14:50

הרגש הקודם - ציפיה.   מכירים את האנשים שפוחדים לעזוב את הבית? טוב, אני לא במצב שכזה, אבל יש רגעים שאני חייבת להכריח את עצמי לעשות דברים יומיומיים בגלל שפתאום הם מפחידים אותי.   היתה לי תקופה שלא עניתי לטלפונים, כמעט בכלל, מפחד, לא יודעת מפני מה פחדתי, אבל עובדה שפחדתי.   יש לי המון סחרחורות ולפעמים (למשל אתמול בערב) אני מפחדת לרדת במדרגות, פשוט חוששת ליפול.   גם בנהיגה אני מוצאת את עצמי לאחרונה פוחדת, תמיד תמיד פחדתי לנהוג על גשרים עם סיבוב (כמו למשל מחלף בר אילן, אשדוד, גנות), אבל לאחרונה אני פוחדת מהתנגשות, גם כשאני רק נוסעת ברכב, ולא, זה לא נובע מתאונה או משהו, ובניגוד למה שאתם אולי חושבים אני דווקא נהגת ממש מעולה (מאות קילומטרים בחודש עושים את זה לבתאדם).   יש לי פחד אחד דבילי במיוחד - להיפגע (מתאונה או פיגוע) כשאני במחזור, שלא יחשבו שאני מדממת יותר מכפי שאני מדממת.   וכמו רוב העולם גם אני מפחדת מרופאי שיניים.   פעם פחדתי מכלבים, אבל למדתי לאהוב אותם, פעם פחדתי שחתולים ישרטו אותי (מאז שהחלטתי לאמץ חתול ועד שעשיתי את זה עברה שנה שלמה בגלל חתול מופרע של חברים), היום גם מעכבישים למדתי לא לפחד (ככה זה כשגרים בקיבוץ), ורק הג'וקים עוד מלחיצים אותי (אבל זה לא קשור לפחד).   אני פוחדת שלבעלי יקרה משהו, במיוחד כשהוא במילואים, אבל לא רק (כשהיינו חברים תמיד פחדתי שהוא ימות לפני שהוא יציע לי נישואים, וכשהתארסנו פחדתי שמשהו יקרה ולא נוכל להתחתן), דווקא לאח החייל אני לא כ"כ פוחדת, מוזר.   אני פוחדת משיחות עם הבוס (טוב, זה לא פחד רלוונטי להיום), מלספר כל מיני דברים להורים שלי, מטלפונים לא מזוהים (אבל פחות ופחות).   אני פוחדת שזה כל מה שאגיע אליו בחיים - מטפלת בגן ילדים בקיבוץ.   אני פוחדת כשאני על סולם.   אני פוחדת שלא יהיו לי חברים, שאני עושה צחוק מעצמי, לא להתסדר בחברה חדשה.   הכי מוזר זה שפיזית אני לא פוחדת, אין לי בעיה ללכת במקום חשוך או מסוכן, אין לי בעיה ללכת על הר, אני לא נוהגת כשהידים לופתות בחוזקה את ההגה וכל הגוף מתוח.   פעם ניסיתי לכתוב סיפורים שעסקו בפחדים שלי, אבל אני לא אדם יוצר, לא בתחום הכתיבה, והסדרה נזנחה לה די מהר, היה שם סיפור על אחת שמתה תוך כדי שיחת טלפון (מהתקופה שגרתי לבד), אחת שמתה כשהרכב שלה עף מסיבוב בגשר, ועוד אחד שאני כבר לא זוכרת מה הוא היה.   אני פוחדת שאהיה אמא מכה, שאעשה עם ילדי את הטעויות שעשו איתי (לא, לא מכות, אל חשש), שאנשים שאני מכירה ימותו בפיגוע (חשש ישראלי), שלא אספיק לראות עולם או לחילופין שאחיה עד לגיל בו אהיה לטורח עז על משפחתי וחיי לא יהיו שווים משהו (קורע את הלב לראות כמה זקנים מאריכי ימים).   ותמיד תמיד אני פוחדת שלא באמת אוהבים אותי, אפילו אם מדובר בחברה הכי טובה, או בבעל, או בהוריי.