תסכול, הרגש היומי
נכתב ב23/9/2003 17:17

הבטחתי לכתוב על רגשות, אז הנה, פרוייקט הרגשות של רדרל יוצא לדרך עם החבר המכובד - תסכול.
 
מתוך עבודה של שירי גרייפנר, חגית דהן ותמר סאם שהוגשה למרצה ד"ר בבי טורניאנסקי בקורס פסיכולוגיה אירגונית,  באוניברסיטת בן-גוריון, הפקולטה למדעי הרוח והחברה, המחלקה למדעי ההתנהגות.
(מצאתי ברשת, כשגיגילתי את המילה תסכול).
 
"המושג תסכול נחקר רבות בפסיכולוגיה ולכן קיימות לו הגדרות רבות ושונות. אחת ההגדרות טוענת כי תסכול הוא מצב של האורגניזם, שנוצר כתוצאה מאירוע לא מספק; זהו רגש שהאדם חש כאשר הוא נמצא במצב אשר לא נותן לו סיפוק. הגורמים לתסכול במקום העבודה יכולים להיות חוסר סיפוק בעבודה, חוסר יכולת להגשים מטרות ועוד (1791 ,namroK).
תסכול מהווה מניע להתנהגות תוקפנית, אך הסבירות שהתנהגות זו תבוא לידי ביטוי תלויה בגורמים נוספים כמו קושי בעבודה, הנורמות הקיימות בחברה לגבי התנהגות תוקפנית, ציפיות העובד, קוגניציות וההיסטוריה של העובד.
קיימות מספר תגובות אפשריות לתסכול. הוא יכול מחד להביא לתגובות חיוביות, כמו השקעת אנרגיה בשינויים בונים, צמיחה והתפתחות ומאידך לתגובות שליליות הנקראות "הגנות אגו". הגנות אלו נועדו להגן על היחיד מפני המצאות במצב לא מספק.

התגובות השליליות כוללות: 

 רגרסיה - חזרה לרמה קודמת ופחות מפותחת של הסתגלות למצב מתסכל.
המרה - הקונפליקט הרגשי מובע דרך סימפטומים גופניים כמו נכות וכאב.
פנטזיה - חלימה בהקיץ או פעילות דמיונית אחרת אשר מספקת בריחה מהמציאות וסיפוק דמיוני.
שליליות (msivitageN) - התנגדות אקטיבית או פסיבית שנעשית באופן בלתי מודע.
התפטרות, אדישות או שעמום - ניתוק פסיכולוגי מהמציאות ומניעת כל התערבות רגשית או אישית.
בריחה או נסיגה - עזיבת הסיטואציה שבה נחווה התסכול הן באופן פיזי והן באופן פסיכולוגי.
אגרסיה - התנהגות תוקפנית כלפי אחרים.                     (Korman, 1971) "

תסכול הוא רגש שמלווה אותי הרבה לאחרונה, תרשו לי לפרט סיבות:

המקום הנחות שמקצים לי פה במערכת.
נסיבות החיים שהביאו אותי לכאן.
על כך שלא נתנו לי (עם שלוש שנות ניסיון כמתכנתת אינטרנט) לעשות את האתר של הקיבוץ בגלל סכסוכים פנימיים.
חוסר היכולת הפיננסית לעשות כרגע תואר שני, או לחילופין תעודה.
חוסר מציאת עתיד מקצועי ראוי.
ריחוק מהמשפחה שלי, מהחברים שלי, מחבלי הארץ המועדפים עליי.
חוסר מציאת עבודה מחוץ לקיבוץ.
הקושי להיות הדתיה היחידה במקום הזה (כשהתחתנו היה פה עוד דתי אבל חודשיים אח"כ הוא עזב, לצערי), על כל המשתמע מכך (אין בית כנסת, אין יכולת להישאר בבית בחגים, אי אפשר להזמין חברים לשבת).
חוסר בחברה כאן, אפשר להגיד שבהרבה מובנים עדיין לא התמקמתי.
קשיי השנה הראשונה לנישואים (כן, כן, זו לא שנה קלה, עם כל הכבוד לרומנטיקה וההתרגשות שמלוות אותה לא פעם).
חוסר ההתחשבות ברצונות שלי, חוסר ההבנה להקרבות שאני עושה, חוסר ההשקעה בתמורה (לא בי, אלא בסיבות להקרבה שלי).
העבודה הזו בגן, חוסר היכולת שלי להחליט אם להישאר שם או לא.
חוסר ההצלחה בדיאטה (לא אחת אופנתית שכזו, אחת שהוכתבה ע"י הרופאה שלי).
הבריאות הקלוקלת (תוצאה של התסכול עצמו???)

אוף!

כן, הרבה סיבות להיות מתוסכלת, ואני לא יודעת אם הרשימה הזו תנציח את התסכול או תעזור להיפטר ממנו, הלוואי והרשימה הזו יכלה להביא למקום יצירתי של פתרונות, אבל אני חוששת שהמצב כ"כ מקובע שאין שומדבר לעשות מעבר להישאר מתוסכלת.

מה שכן, כשאני עוברת על רשימת התוצאות השליליות שנגמרות מתסכול, אני רואה שחלקם הנכבד מופיע אצלי, אולי בגלל הקושי לשנות את נסיבות החיים, חוסר היכולת להשקיע באפיק בונה ומצמיח הוא הרי התסכול העיקרי שלי, וגם הפתרון הטוב ביותר לתסכול, פרדוקס שאין לי מושג כיצד לפתור.

אולי הדרך היא כן לעבוד על משהו שייתן לי סיפוק בחיים, אבל מאיפה אני מוצאת משהו שכזה???
 
אם יש לכם רעיונות, תרגישו חופשי, ובכל מקרה תודה שהרשיתם לי להוציא קצת מהתסכול החוצה.
 
**********************************************************************************************
תוספת מיום אחרי:
עושה רושם שזה עוזר, העלאת הדברים לפה מקלה את הדיבור עליהם, ודיבור על איך שאתה מרגיש הוא תמיד דבר חיובי, הוא מאפשר לאחרים להבין את מצבך ולהיות מודעים אליו ואלייך, זה מאפשר להם לשנות את מחשבותיהם בהתאם לצרכים שלך,
וחשוב לחלוק, מאוד חשוב לחלוק, עם אלו שאנחנו אוהבים, את הרגשותינו.שמור   בטל

תכתבו על רגשות והדימום ייפסק
נכתב ב22/9/2003 22:12

מאמר בוואלה מבטיח רפואה שלמה לאלו הכותבים על רגשותיהם, לא רפואה נפשית, אלא גם רפואה פיזית.
על פי המאמר, מחקר שנערך בבריטניה גילה שקבוצת נחקרים שכתבה על רגשותיה התגברה מהר יותר על פציעות שנעשו לה.
(שאלה חשובה: מי האנשים המשועממים הללו שמרשים שיפצעו אותם לצרכי מחקר???).
 
אחרי כזו הקדמה מין הראוי היה לספר עכשיו על רגשות שלי, אבל האמת שיותר מתאים לי לקטר עכשיו על כמה שאני חולה ולהתלבט על העבודה שלי והאם להישאר בה, מבטיחה לספר על הרגשות בהזדמנות אחרת, בסופו של דבר זה יעזור למערכת החיסונית שלי, שבהחלט צריכה עזרה בימים אלו.
 
חדי העין ביניכם הבחינו ברשימת התרופות שאני לוקחת הממוקמת בבר הצדדי, כמו שאולי שמתם לב מדובר בהמון תרופות, בעיקר עבור מישהי שרואה את עצמה כבת אדם בריאה, מישהי שבחיים לא התאשפזה (אם לא מחשיבים את העובדה שלוקח יום או יומיים לשחרר תינוקות שנולדו הביתה), האמת שפשוט יש לי סינוסיטוס, וגם בעיות בקיבה שנובעות מהאולקוס שהיה לי.
אחד החסרונות בקיבוץ הוא שאין רופאה כל השבוע, למעשה הרופאה מגיעה פעמיים בשבוע, בשאר הימים יש רק אחות (אבל חייבים לציין שהאחיות בקיבוץ עושות הרבה יותר מהאחיות בעיר, כולל לתת תרופות מסויימות), כך שלקח שבוע מאז שבאתי לראשונה לרופאה וקיבלתי טיפול בתסמינים, ועד שישיבתי שוב מול הרופאה עם תוצאות הצילום והיא הגיעה לאבחנה של המחלה.
אני מקווה שעכשיו כשאני מטופלת באנטיביוטיקה הנכונה למה שיש לי, המחלה תחלוף מהר, בנתיים אני ישנה רוב היום (כשאני לא בעבודה), בטח השפעה של שתי תרופות שונות שגורמות לנמנום + קשיי המחלה + העבודה הפיזית הקשה.
מה שעצוב בעיקר בנושא זה שאין לי זמן להכין את כל מה שאני צריכה לקראת ראש השנה, נראה לי שהמסיבות להורים יידחו שוב...
 
העבודה קשה לי, מאוד, הרופאה אומרת שזה אולי ההפרעה בבלוטת התריס, אבל שייקח זמן לוודא סופית אם אכן יש הפרעה שכזו ומה עושים, כנראה שעד נובמבר זה לא יטופל, ובנתיים אני כורעת תחת העומס של הנקיונות הבלתי פוסקים, ועוד מעירים לי כל הזמן שאני צריכה להיות יותר זריזה.
מצד אחד העבודה הזו מלמדת אותי סובלנות, עבודה עם ילדים, חריצות ונקיונות, ומצד שני המחשבה על שנה שלמה כעובדת הניקיון של הגן מביאה לי את הג'ננה.
לא רוצה לעשות בעיות בשנת המועמדות שלי פה בקיבוץ, וגם לא רוצה לחזור לשבת בבית, נחמד לי מאוד שיש לי למה לקום בבוקר, ומצד שני במשך היום אני מחכה שהזמן יעבור ואפשר יהיה להיפטר מהסיוט וללכת הביתה, אני לא בטוחה שהגוף שלי מסוגל בגילו המתקדם ללמוד לעבוד עבודות קשות-פיזית, אבל אולי זה רק תירוץ?
 
אין לי בעיה עם שינוי קריירה, באמת, ממילא הקריירה שלי כמתכנתת אינטרנט תקועה, אבל מצד שני בחיים לא הייתי רואה את עצמי כמטפלת בגן, וגם עכשיו אחרי חודש וחצי בעבודה הזו אני עדיין לא חושבת שאני מתאימה, השאלה היא האם יש מקום אחר בשבילי בקיבוץ.
 
כנראה שלא יתנו לי לעבוד עם ילדים יותר בוגרים, כמדריכה, כנראה שזה בגלל הכובע שעל הראש שלי, למרות שמורחים את הסיבות בהרבה מילים גבוהות אחרות, זו הפעם הראשונה שאני נתקלת ביחס שונה בקיבוץ בגלל שאני דתיה, אבל זו הפעם הכי מכרעת, כי הנסיון שלי והרצון שלי הוא בהדרכה של ילדים בוגרים (חטיבה) ולא כמטפלת של ילדים קטנים, שאומנם אוהבים אותך מכל הלב, אבל גם דורשים דברים שלי פשוט אין.
 
אוף, לא יודעת אם לגשת ולדבר עם אחראית החינוך או לא, אין הרבה טעם לומר לה שוב שאני לא בטוחה שאני במקום הנכון, אני צריכה לבוא אליה מגובשת, ואני לא מגובשת...שמור   בטל