ישבתי עם המנחה שלי, פגישה ראשונה על הצעת המחקר, משהו מאוד מאוד ראשוני.
סוג של פינג פונג בו אני סיפרתי לה על הסופרים והעורך והספרים והיא ניסתה לכדרר את הנושא למגרש הבייתי שלה, שהוא בכלל ימה"ב.
וכך זה המשיך וכל מידע שנתתי גרם לה לחשוב לכיוון אחר וכל כיוון שלה גרם לי לכמה תזוזות.
ובסוף זה הגיע
מכירות את הרגע בו כל הקוביות מתפתלות להן ויוצרות מבנה פי מאה יותר מורכב ממה שחשבתן ואתן יודעות שהפאזל מושלם וזהו?
אז זה היה הרגע הזה.
עכשיו צריך להתחיל לעשות חיפוש רציני, ולשכתב את המעט שכבר כתבתי ולרוץ קדימה, אבל סופסוף ישנו קצה החוט שאומר לי לאיפה לרוץ.
תענוג, באמת תענוג זה היה.
ואני יודעת שעד שלא מגישים את הצעת המחקר השאלה הבסיסית עליו יכולה להשתנות עוד עשרים פעמים ואולי אשמע עוד ועוד את הקליק הזה, ששמעתי היום כשכל החלקים התחברו לכיוון שונה בכלל ממה שדמיינתי, זה לא משנה, היום יש לי קליק ואני מאושרת, ומה שיבוא - יבוא.
(וכן, אני מנסה את כוחי בשימוש בלשון רבים נשי, בעיקר כהכנה למבחן של יום ראשון וכהשפעה הדדית של סימון דה בובאר ושל סוס לשעבר)